נס מצחיק במיוחד / גלית דהן קרליבך

אחותו של הסופר יוצאת להרפתקת-נקמה מתגלגלת בקרון ספרים. ספר בן מאה, בועט ומרענן

 351387פרנסוס על גלגלים

כריסטופר מורלי

מאנגלית: יהונתן דיין

זיקית, 2012, 195 עמ'

כריסטופר מורלי נולד בשנת 1890, בשלהי המאה התשע עשרה, אותה מאה מבורכת שהביאה לעולם את דיקנס, הרדי ומלוויל והרשימה עוד ארוכה. מורלי מת. אך לו היה חי, מיד בתום הקריאה בספרו הייתי משגרת לו מברק ובו כתוב: "תודה, מורלי. תודה על שדילגת מעל הנשים החסודות והמתעלפות בקרן זווית. תודה על שלא הערת אותן בעזרת מלחי הרחה מפולפלים ושלא שפשפת את רקותיהן בשמן מתוק כלשהו. תודה על שלא נשאת אותן ברכות אל מעבר למפתן הבית, אל עתידן החדש שבו, מעתה, יקבלו קצבה של כך וכך ליש"ט לשנה".

ואכן, כל התשבחות שבעולם מגיעות לו. כל האפשרויות היו פתוחות בפני מורלי, בן זמנם של הסופרים ארנסט המינגווי ווירג'יניה וולף. יכול היה לכתוב על מלחמות שוורים, ואף אחד לא היה מתלונן שזה משעמם; יכול היה לצבוע את ריסי הנערות ולהלבישן בוורוד, ואף תנועה לזכויות האישה לא הייתה נזעקת בקריאות "והדרת!". אך לא. מורלי עשה שני דברים מרניני־לב: האחד, הוא יצר אישה, רווקה שמנה ומזדקנת, ששומו שמים ולא עלינו מעיפה את הסינר לכל הרוחות, מדירה את ידיה מבישול ארוחות, יוצאת לחופשי, ואי־שם, בגיל ארבעים המופלג, נקלעת לתוך סיפור אהבה שבני הנעורים יכולים רק לחלום עליו. והשני, הוא העז לעשות צחוק מסופר (סופר!) גרפומן, יקיר לִבם של המבקרים הספרותיים, מה שאומר, במילים פשוטות, שספריו הם מופת של שעמום.

וירג'יניה וולף דיברה על נחיצות חדר או פינה פרטית לאישה, כל אישה. אינני מעִזה לכפור בגדולתה, אך מורלי הגדיל לעשות עוד: הוא לא סתם בחר בחדר פרטי עבור גיבורתו, אלא מיקם אותה ואת עלילת הסיפור בקרון ספרים נודד שרכשה הגיבורה מכספה, וכך היא זכתה הן בחדר משלה והן בהרפתקאות מתגלגלות השמורות לגברים בלבד, ודאי בתקופה ההיא.

מורלי יצר אישה המדירה את ידיה מבישול ארוחות, ויוצאת לחופשי מתוך הסרט 'עגבניות ירוקות מטוגנות', 1991

מורלי יצר אישה המדירה את ידיה מבישול ארוחות, ויוצאת לחופשי מתוך הסרט 'עגבניות ירוקות מטוגנות', 1991

וכעת, לאחר כל ההקדמה הנלהבת הזו, קדימה לעלילה: הלן מקג'יל היא רווקה בת ארבעים המתגוררת בחווה יחד עם אחיה, אנדרו. את החווה בנו שניהם בעמל וביזע, ושניהם החלו ליהנות מעמל כפיהם כאשר חל המפנה: אחיה של הלן נדבק בחיידק הכתיבה הגרפומני ומחליט שחייו ללא כתיבה אינם חיים. הלן לא מחבבת את הרעיון. אנדרו מתחיל לייחס לעצמו רצינות רבה, מתוקף תפקידו ככותב: כאשר צריך לשתול תפוחי אדמה או לתקן את הגדר הוא בדיוק נתקף במצב רוח הגיגי שגורם לו לפרוש לשעה קלה ולחשוב על הפרק הבא של ספרו.

וכך, לקצב כתיבת ספרו על החיים בחווה, ספר שנקרא "השיבה לגן עדן", הופך אנדרו למעמסה על אחותו האומללה. מבחינתו, ככה צריכים הדברים להתנהל ושתוסיף ותיכבד נא הלן לעסוק במה שהיא וכל בנות מינה מבינות בו באמת: שטיפת כלים, קיפול כביסה ואפיית אינספור כיכרות לחם.

בינתיים, ספרו המשעמם הופך להצלחה מסחררת והוא מחוזר על ידי כל המו"לים הנחשבים, מה שמוציא את הלן מדעתה, שכן נראה שאנדרו מתכוון לממש את איומו כסופר מצליח, כלומר, עצלן, רעבתן ולא נוקף אצבע.

יום אחד, בין איסוף ביצים מהלול לבין הכנת ארוחת צהרים, מגיע לחווה בעל זקן אדמוני. הוא נוהג בעגלת קרון הרתומה לסוסה. הקרון, ששמו פרנסוס, מכיל אלפי ספרים, וכך הוא ובעליו מתגלגלים ברחבי הארץ ומציעים את מרכולתם לכל אוהבי הספרים באשר הם. למרבה ייאושה, מתברר להלן שבעל הזקן, רוג'ר מייפלין, הגיע כדי למכור את קרונו הנודד לאחיה, ששמעו יצא בכל קצווי הארץ, וכי הוא, מייפלין, מתכוון לשקוע בחיים מסודרים כדי לכתוב את הספר 'ספרות על אודות איכרים'. הלן אינה מתרשמת מכוונותיו הספרותיות של המזוקן הג'ינג'י. למעשה, נמאס לה מכל המי ומי המציפים את החווה, ומסיטים את אחיה מדרך הישר, שהיא, כאמור, לסקול, לעזק ולעבד.

כרעיון־נקמה פתאומי שצץ במוחה היא מחליטה לקנות בעצמה את הקרון הנודד ולצאת לחופשת־מנוסה מחייה העמוסים. מייפלין אינו מביע את פליאתו, כנדרש מתקופתו, אלא משתתף בהרפתקה בלב חפץ. הוא מצטרף אליה. בתחילה רק כדי לתפוס טרמפ, בהמשך רק כדי ללמד אותה כיצד למכור את הספרים שבפרנסוס, ובסוף, ובכן, את הסוף לא אגלה.

במהלך המסע מתוודעת הלן לאנשים הכפריים, שנמצאים על קו תחנות קבוע של מייפלין, ולתאוות הקריאה שאותה הוא מצליח בחכמתו לעורר. ואנחנו, הקוראים, חוזרים באחת אל תפקידה המקורי של הספרות: לספר סיפור. וכאן, תוך כדי פרצי צחוק בלתי נשלטים, ובין השורות, אומר מורלי את דעתו על הסופרים הרציניים והנפוחים מעצמם. מתברר שלא רק בימינו קיימים סופרים המביעים את דעתם בכל שיג ושיח, גם בנושאים שבהם אינם מבינים מילה. מורלי מתבדח גם על החשיבות העצמית והנודניקית שמבקרי הספרים טובעים בה.

לעיתים נדירות מתרחשים ניסים. ולמרות שקשה להומור לדור על יד קדושה, אין לי אלא להגדיר את 'פרנסוס על גלגלים' כנס מצחיק במיוחד. על האוצר הקטן הזה אחראית 'זיקית', הוצאה לאור עצמאית וחדשה, שהגיחה לשוק כך, בלי פרופגנדות, מכתמים, עצומות ופיליטונים למיניהם, וששמה לה למטרה להוציא ספרים טובים, משובחים ושאינם מוכרים בנוף המילים הישראלי. ההנאה מתחילה מהכריכה, עבור דרך התרגום המצוין של יהונתן דיין, שניכר שנהנה וצחק הרבה במלאכתו, וכלה במחיר שעל העטיפה: 50 שקלים, המודיע שאינו משתתף במבצעים. מחיר בהחלט שפוי לספר, מוצר שבימינו סובל מחבטות־יתר.

או כמו שאומר מורלי בעצמו (הדברים מצוטטים על העטיפה האחורית של הספר): "כשמוכרים לאדם ספר, לא מוכרים לו רק 340 גרם של דפים, דיו ודבק. מוכרים לו חיים חדשים. אהבה וידידות והומור וספינות שיוצאות לים עם לילה. בספר מצויים השמים והארץ במלואם, בספר של ממש, אני מתכוון".

———-

קלילות נהדרת / אורין מוריס

בחירתה של ההוצאה היא מעשה ציוני בהצגת חלופה למערכת ספרותית עבשה

'פרנסוס על גלגלים' הוא ספר שכולו מעשה אהבה אל הספרות. ספר מלא אבחנות מצחיקות ומפתיעות על היחסים שבין אנשים וספרים. פעם מצד זה של אהבה אל הפשטות והמפגש הבלתי אמצעי, ופעם מצד אותה התבודדות יקרה שמאפשרת את החיבור שבין אדם לכתובים. כך למשל נפתח הספר, לאחר ההקדמה, במשפט הבא: "אני תוהה אם כל ההשכלה הגבוהה הזאת אינה אלא ערמה של בלבולי מוח". ובמשפט פתיחה זה, המבטל את עצם קיומה של הספרות, מצוי אותו פרדוקס משעשע שמניח כריסטופר מורלי לפתחו של הקורא הפוטנציאלי ביצירה.

אך לפרדוקס הזה יש בהחלט פתרון: המחבר מנסה להוכיח לנו בספר קסום זה שאין זו הספרותיות הנכבדה שמושכת את לבנו אל הספרים, כי אם אותה רוח שטות, שמצויה הן בלבו של בודה הדברים, כמו גם בלב קוראיו הנכספים, היא שכורכת אותו אחר מעשה הבדיה. ושלמעשה היחסים של הקורא עם הכתוב הם יחסים של משחק, ואל משחקיות זו שואפת הספרות הטובה באמת, ותכליתה הוא להתנער מאותה כבדות ראש ספרותית, ודווקא לגלם את אותה קלילות נהדרת שכה קשה לשחזרה בחיי היומיום של האדם העמל והטרוד.

מורלי מעתיר עלינו עוד לא מעט אבחנות משעשעות מסוג זה בדיוק בדברו על קהילת שוחרי הספר שלא פעם מחמיצה בכובד ראשה את עצם העניין: "לפעמים אני חושב שהמוציאים לאור מבינים בספרים פחות מכל אדם אחר. בעצם, אני מניח שזה טבעי. רוב מורי בית הספר לא יודעים הרבה על ילדים" (עמ' 52).

תרגום ראשון ומקסים זה לעברית עכשווית וקולחת של הספר איננו רק מעשה יחידני ופרטי בעולם, אלא משמש גם נוסח להצהרת הכוונות של הוצאת 'זיקית' העצמאית שבחרה בו כספר ראשון לפרסום. מו"לים אלה מצאו במורלי הזדמנות נפלאה לומר את שיש להם על הטעות וההטעיה שמטעים אנשי הספר המקומיים במכרם לקוראים יצירות כבודות ומכבידות, בהחמיצם את עצם העניין כי הספרות היא חגיגה מתגלגלת בדרכים, שמטרתה לרתק כמו גם להטריד, אך מעל הכול לספק שעשוע והנאה משחקית.

"דברנים לעולם אינם כותבים", אומר לנו מורלי, "הם רק ממשיכים לדבר". ונדמה שאמירה זו מיושמת בכל נמרצותה על ידי המו"לים החדשים. הם עושים ספרים, ומדברים אלינו את דברם באמצעות המעשה מעל לכול. אוריאל קון (הוצאת 'סמטאות') ושירה חפר אמנם מביאים עמם בעיקר ספרים זרים לתרבות המקומית, אך למעשה זהו מעשה ציוני מאין כמותו שהם עורכים לפנינו, בהצגת חלופות אפשריות למערכת ספרותית עבשה מאוד, ובהעזתם הלא מצויה להיכנס לשוק גווע ולהציג בו ספר בן יותר ממאה שנים, שתכליתו להזכירנו את חדוות הקריאה והכתיבה המצויה אצל כל אדם פשוט ותם.

גם אם יסתייגו מחיבוק ציוני זה, הרי שהם בהחלט מחברים חוליה נוספת לשרשרת של מפעל הספרות המתמשך כאן, שהינו אולי הפן המופלא ביותר של המעשה הציוני בכללותו, והוא סיפור תחייתה של השפה העברית ועשיית התרבות הנלווית לה. וכך יוצא, שהקוצף במבקריה של התרבות המקומית (קצף שרובו מחמת חוסר ידיעה), מוצא עצמו מרים לה תרומה כה נאה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בינואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון בא תשע"ג - 806, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: