ליתן תבל בנעימה / יערה ענבר

דווקא חוסר ההרמוניה בשירת בית הכנסת הוא שיוצר את השיחה האותנטית ביותר עם השמים, כמו שירת הלוויים המושלמת אך בעלת הכאב. התפילה נובעת מן השבר 


 לפני זמן קצר ביקש ממני בני הצעיר לשחק עִמו תופסת, תופסת גובה. כשמטפסים גבוה על הסולם – אי אפשר להיתפס. "אין לי כוח", אמרתי לו, "אני כבר זקֵיינֶה בָּלוכעס" (זקנה בלה, ביידיש). הילד שלי התבונן בי עמוקות ואמר: "אל תדאגי, אמא, אפילו שיש לך קמטים את לא זקנה!".

כשחזרתי הביתה ניגשתי אל הראי וראיתי לנגד עיניי את האישה שיש לה קמטים אבל איננה זקנה. סבתא שלי נהגה לומר שהקמטים הם העקבות של החיים, שכל חוויה שאנחנו עוברים מסתמנת לה על בשרנו בשביל משלה.

שוב ושוב רואים דרך סיפורים כתובים וסיפורים מסופרים עד כמה אחרת הייתה הזִקנה של פעם. כיצד היה זְקן השבט מנהיג נערץ, וכיום הוא יושב על ספסל בגינה כשהפיליפיני שלו מנגב לו את הסנטר. עד כמה היתה הזִקנה של פעם מושא נכסף, וכיום כולנו מבועתים מפניה. אבל במסכת ערכין שבתלמוד הבבלי, צובט הלב בדיוק במקום הזה, של אימת הזִקנה, של קנאת המבוגר בצעיר ממנו. המקום שבו גיליתי את אותה צביטה הפתיע אותי מאוד. דווקא בתוך בני הלוויים, בתוך קהל השבט השר לא־לוהיו בשם כולנו, דווקא בתוך המוקד המוּעָד להרמוניה – דווקא שם חלה הצרימה.

אני עצמי לוויה, בת לוי. על אף הריחוק לכאורה הקיים בימינו מן החלוקה השבטית, חייתי תמיד בתודעת הלוויה. אהבתי ללוות את אבי אל הכיור בבית הכנסת, בעודו נוטל את ידי הכהנים טרם ברכתם. כשלמדתי לנגן בחליל צד, הייתה לי תמיד באחורי הראש תמונתי כמנגנת בבית המקדש. לכן, כשקראתי את הסוגיה התלמודית העוסקת בלוויים, הרגשתי שמדובר בבני משפחתי והייתי קצת נבוכה. כביכול חושפים את סודותינו האינטימיים בפני כול.

מיכל שטיין, מתוך הקליפ 'Happines' תערוכת בוגרות החוג לעיצוב גרפי, מכללת 'אמונה', תשע"ג

מיכל שטיין, מתוך הקליפ 'Happines'
תערוכת בוגרות החוג לעיצוב גרפי, מכללת 'אמונה', תשע"ג

עד עולם

הסוגיה שעליה אני מדברת מופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת ערכין דף יג, ב. היא פותחת במשנה הקובעת מספר כללים לשירת הלוויים בבית המקדש, וזו לשונה:

אין פוחתין משנים עשר לוויים עומדין על הדוכן ומוסיפין עד עולם. אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוויים אומרים בשיר, ולא היו אומרים בנבל ובכינור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין עולין למניין ואין עולין לדוכן, אלא בארץ היו עומדין וראשיהן בין רגלי הלוויים, וצערי הלוויים היו נקראין.

על פי העיקרון הראשון שמציבה המשנה, קיים מינימום לשירה אך אין לה מקסימום. זו אינה אמירה טכנית בעלמא. הקול המופנה השמיימה מתוך בית המקדש חייב להיות בעל בסיס מוצק, לפחות בן שנים עשר קולות. שנים עשר הקולות יכולים בקלות לייצג ולשקף את שנים עשר שבטי ישראל, ובכך להוות את קול העם, אולם הגמרא מביאה בהמשך השתקפות נוספת של שנים עשר קולות הלוויים בשנים עשר כלי הנגינה המלווים אותם: תשעה כנורות, שני נבלים וצלצל אחד.

לאותו בסיס מוצק אין, כאמור, מקסימום. הוא יכול להתרחב ולהתעצם עד בלי גבול. כשיש בסיס מספיק איתן, אפשר להעמיד עליו עולם ומלואו. אין להציב גבולות מצמצמים לקולות שיר. נוסח המשנה המתאר את היעדר ההגבלה לקולות הלוויים – "עד עולם" – רומז אולי גם ליעד שאליו מגיעים אותם הקולות: מעולם ועד עולם, מעולם של מטה לעולם של מעלה.

הכלל השני נוגע לזמנים שבהם מותר לצעירי הלוויים – הילדים, שטרם בשלו לעבודת לוויה של ממש – להיכנס ולהשתתף במלאכת בני משפחותיהם הבוגרים. מלאכת הלוויים בבית המקדש כללה עבודות שונות, כגון שמירת המקדש, פתיחת דלתותיו ונעילתן, דאגה לניקיונו, וכמובן שירה ונגינה. על פי המשנה, הזמן היחיד שבו מותר ללוויים הקטנים לחבור אל הבוגרים הוא זמן השירה והנגינה, בעוד שבכל זמן אחר אסורה התערבותם.

כל אחת מן העבודות והמלאכות של הלוויים במקדש מוגדרת בפרטים: מתי לנעול ומתי לפתוח, כיצד בדיוק לכבד את הרצפות וכיצד למרק את הכלים, מי שומר באיזו שעה ומתי על מחליפו להגיע. אופן הביצוע של המלאכות בנוי על הפרדות וחלוקות. לכן, המציאות שלהן שומרת ומחייבת גם את חלוקת הגיל והתפקיד בין לוי בוגר ללוי צעיר. אין זה רשאי להיכנס לתחומו של זה.

השיר, לעומת זאת, יוצר מציאות של חיבור נטול מחיצות. המוסיקה סוחפת הן את השר והן את המאזין, הרבה מעבר להגדרותיו וגבולותיו של העולם הזה. היא מעלה ומורידה, מסחררת ומניפה. אין בה קטן מול גדול, אין בה תפקיד או גדר. כשהיא המולכת בעזָרָה, יכיר בה מקומו כל לוי בעל שפתיים, שיכול להוות צינור לצליליה, בין תינוק הוא או בא בימים.

לא באקראי כיניתי את הלוי הנכלל כאן "בעל שפתיים". המוסיקה המצרפת אל שורותיה את הקטנים היא מוסיקת השיר בלבד. רובד הנגינה בכלי נותר שמור לבוגרים בלבד, כפי שאומרת המשנה: "ולא היו אומרים בנבל ובכינור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה". המשמעות הפשוטה של היתר ההצטרפות דווקא בפה היא המשמעות שעליה עומד רש"י בפירושו. רש"י מסביר את המילים "תבל בנעימה" כתבלין בניגון. הקולות הצעירים כמוהם כתבלין עבור הקולות הבוגרים יותר. הם לא רק מתמזגים בניגון אלא אף משביחים אותו.

אך נדמה לי שמעבר לתרומה הקולית הצעירה, חבויה בהבחנה בין קול הפה לקול הכלי משמעות נוספת. הקריאה שאני מציעה מפרשת את הכוח שמוצאת המשנה בשילוב הקולות הצעירים לא כתבלין לניגון, אלא כפעולה המנעימה לעולם ומענגת אותו – "ליתן תבל בנעימה".

הרי הקול האנושי הינו מוסיקה בבחינת חומר גלם של העולם. הבריאה הא־לוהית מבטאת עצמה דרכו כפי שהיא, ללא שכלולים ופיתוחים שיצרו בני האדם. בהיות הקול יופייה של הבריאה במערומיה, ללא מלבושי בניין ופיתוח – הוא מנעים לתבל, לעולם עצמו, באופן בלתי אמצעי יותר מאשר כלי הנגינה.

הילדים, מעצם מקומם בחיים, קרובים יותר לחומר הגלם התם שממנו נוצקו. בשירתם הם מבקיעים מתוכם את מה שקיים בהם מרגע היוולדם, ללא כל צורך בנדבך המאוחר יותר, של כושר הנגינה בכלי. הגיוון הקולי בין קול צעיר לקול בוגר מנכיח בעולם את עוצמתה של המוסיקה כפי שנבראה מלכתחילה בפוטנציאל האנושי. וכך פוגש ברוא את בוראו.

עילה לקנאה

הכלל האחרון שבו נוקבת המשנה מתאר את עמידתם של הצעירים בעת הצטרפותם לשירת הלוויים. על אף ההצטרפות וההתמזגות לכאורה, נשאר הפער מסומן ביניהם. אל להם לעמוד בשורה אחת עם שאר הלוויים, הם אינם רשאים לעמוד על דוכן הבוגרים ואינם נכללים במניין השנים־עשר המינימלי שלהם. עליהם לעמוד מתחת לשורה הרשמית – "בארץ היו עומדין וראשיהן בין רגלי הלוויים".

בקריאה ראשונה מצטיירת אולי עמידתם של הצעירים כעמידה מנמיכה, המדגישה את חוסר בשלותם ואת אי היכללותם בין המזמרים הרשמיים. אולם בקריאה שנייה, דווקא עמידתם זו מעידה על כוח גדול מאוד. בני הלוויים ניצבים דווקא שם, בהיותם סמל לחיוניותו ונצחיותו של המעמד. הם עומדים כצאצא – בין רגלי אבותיהם, כהמשך, כנצר, אולי אפילו כשבועה, בבחינת "שים נא ידך תחת ירכי" (בראשית כד, ב; בראשית מז, כט). כשניצבים הלוויים ושרים לריבונו של עולם, ובין רגליהם עדות להלאה שלהם, הם בעצם מצהירים כי אין סוף לזמר, לא רק מבחינת מספר המשוררים אלא גם מבחינת המשכיותם העל־דורית.

המשפט החותם את המשנה הוא בעצם זה אשר משכני מלכתחילה לעסוק בה: "וצערי הלוויים היו נקראין". כפי שדורש המדרש את המקרא, כך דורש אף התלמוד את המשנה. כל דור ודור שם עינו על כל תג וכל אות בכתבים הקודמים לו, חוקר ומגלה את חוסר האקראיות שלהם. הנה בתוארם של בני הלוויים חסרה לכאורה אות: מדוע הם נקראים "צערי הלוים" ולא "צוערי הלוים" או "צעירי הלוים"?

עין רגילה ודאי הייתה מסבירה זאת כהישמטות אות בשגגה. בין אם הישמטותה של ו', לוּ היתה הכוונה ל"צוערי", שפירושה "מתלמדֵי", כמו "צוערי קצונה" או "פרחי טיס"; ובין אם הישמטותה של י', לוּ היתה הכוונה ל"צעירי". אולם לא כזו היא עין התלמוד. ברור לה לחלוטין שמסתתרת כאן משמעות אחרת. אם נכתב "צערי הלויים" הכוונה היא אכן ל"צערי הלויים". וזה תרגום לשון הגמרא בעניין:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין עולין מן המנין כו'. שנה: וסועדי הלוויים היו נקראים, ותנא שלנו כיוון שאלו דק קולם ואלו עבה קולם, אלו מצערים ואלו לא מצערים – קוראים להם צערי.

הגמרא טוענת במפורש שהיה כאן שינוי מודע ומכוּוון של התואר, שמלכתחילה היה אף רחוק ממה ששיערנו – לא "צוערי" ולא "צעירי", אלא "סועדי הלוויים", שמשמעותו עוזרי הלוויים. היא ממשיכה ואומרת כי התנא של משנתנו שינה את מילת התואר, על מנת לחשוף משהו עמוק ביחסם של הלוויים הבוגרים לבניהם או אחיהם הצעירים. וכך מפרש זאת רש"י:

'מקטטי' – כלומר: מקטינין ועושים קולם דק דק ויפה ומצערין הלוויים שאין יכולים לבסם קולם כמותן.

מסתבר שההבדל בין הקול הצעיר לקול הבוגר היווה עילה לקנאה של ממש בקרב הלוויים. הקול הצעיר והגבוה יותר נחשב פסגת הצלילים, וכל לוי אשר הגיע לגיל שבו כבר איננו מסוגל להפיק אותו חש את אותה צביטה שעליה דיברתי בתחילת דבריי. הצביטה האוחזת באדם שחש כי הרחיק מנקודת הכוח שלו והחל את הדרך במדרון מטה.

כולנו מכירים את תיאורי מקהלות הכנסייה הקדומה, אשר הורכבו מזמרים סריסים. הסירוס נעשה, כמובן, על מנת לשמר את קולם הצעיר של השרים. כאשר גבר איננו מתבגר מינית, מתעכבת התבגרותו גם באלמנטים נוספים, אחד מהם הוא הקול. פעולת הסירוס, מעבר לזעזוע ולאכזריות שבעצם מהותה, יש בה גם חריגה ועיוות של המטרה שלשמה היא לכאורה נעשית. המטרה היא, כמדומני, לטהר את הקול העולה למרומים מהיכל הקודש. והנה – על מנת להשיגו מבוצע סילוף ושקר בהווייתו של השר. כיצד יוכלו לעלות השמיימה מילים של אמת, מתוך הוויה של שקר שסילפה את טבעיותה?!

את אותה מטרה של שירת הסריסים שירתו גם מקהלות הילדים שנהגו ועדיין נוהגות לשיר בכנסיות. גם הן אמורות להנפיק את אותו קול דק וטהור, שכביכול יהפוך את השביל אל השמים לצלול יותר ואולי אף סלול יותר.

בליל של קולות

אני מוכרחה להודות שבאופן אישי, החוויה שלי בחיפוש הקדושה, או בכינון השיח בין שמים וארץ במהלך תפילה, שונה מאוד וכמעט הפוכה.

קרה לא פעם במהלך חיי שנזדמנתי לתפילה בבית כנסת רפורמי. אני זוכרת כיצד, בכל פעם מחדש, עלו באוזניי קולות השירה; והייתה זו שירה אחרת כל כך משירת בית הכנסת המוכרת לי. הרגשתי בתוכה זרה, ולקח לי זמן להבין מדוע. אט אט התחוור לי כי מה ששונה כל כך באותה השירה היה דווקא היותה יפה כל כך, יפה מדי. קולות השרים השתלבו בהרמוניה מופלאה, גבוהים ורמים, מחוללים בצליליהם כמו בכוריאוגרפיה מרשימה. הרגשתי כאילו אני נמצאת במופע מוסיקלי, כשהעונג החושי מציף מכל עבר. פתאם הבנתי עד כמה מפריעה לי המושלמות הקולית, כשמדובר בתפילה.

כשאני נמצאת בבית כנסת רגיל, השירה היא בליל של קולות, מבוגרים וצעירים, רועדים ובוטחים, מדויקים וזייפנים, מאחרים ומקדימים. דווקא באותו בליל אני מרגישה בבית. אני מרגישה חופשית להשמיע את קולי הבלתי מהודק. הוא בטוח ימצא את שבילו למרומים, בין המוני השבילים המגוונים, בתוך הזרם הסוחף של חוסר האחידות. אני מגלה שכשמדובר בתפילה, דווקא המימד הדק של הערבוב ושל חוסר ההרמוניה הוא היוצר עבורי את השיחה האותנטית ביותר עם השמים. העם כולו מדבר, והעם הוא כל מינֵי. כל אחד בקולו, במצב רוחו ובקצבו מסייע לתפילת הציבור של אותו הרגע להרקיע במדויק.

הערבוב המטולָא הנוכח בשירת בית הכנסת מאפשר גם לכאב, לעצב ולחסר להיות נוכחים בתפילה, ולא להלל ולתודה בלבד. ברור לי שרבים האנשים שדווקא ההרמוניה המושלמת מניפה את לבותיהם למחוזות עליונים, אולם אני יכולה לספר רק מחווייתי שלי.

בשירת הלוויים הקדומה, השירה שמבחינה מסוימת כל בית כנסת נכסף אליה, כן הייתה מוסיקליות מעוררת התפעמות. ייתכן שזהו בדיוק ההבדל בין בית מקדש מעט לבית מקדש שלם. כנראה שבבית המקדש עצמו השירה הייתה צלולה וההרמוניה מדויקת, וכך התאפשר לכל אחד מישראל להרגיש שהוא נסחף עִמה. עצם הקיום של בית מקדש שלם נתן לַשלמוּת תחושת ביתיות גם בלבבות האנשים. כיום, כשבמציאות שבה אנו חיים השבר הוא המובן מאליו ולא השלמות, גם התפילה צריכה לנבוע מתוכו; תפילה שלפחות בחוויה שלי מתקשה לשמור על האותנטיות בקוליוּת צלולה מדי.

קוליותם של הלוויים הייתה, כאמור, מושלמת. אבל אם נחזור אל המוקד המלווה אותנו לאורך המאמר כולו, אולי נוכל למצוא דווקא בו מענה לצורך בלגיטימיות של הכאב בתוך השיחה עם הא־לוה. אולי שם, בבית המקדש ההוא, שימשה אותה צריבה שבלִבּות הלוויים הבוגרים לנוכח צעריהם לאותה מטרה. הקנאה הזו, שהתעוררה בקול הבוגר בקבלו אל חיקו את הצעיר ממנו, פתחה את ערוץ הצער, החיוני לתפילה מעצם מהותה.

כדי לעלות מעלה ולפתוח שערי שמים צריך סדק. הסדק התחתון פותח את הסדק העליון. הרמוניה הדוקה, נטולת סדקים, איננה יכולה להבקיע את חדרי הלב העליונים. לא בכדי אמרו חכמינו כי עקרותן של האמהות נועדה לקרב אל בורא העולם בבכיין; הבכי התחתון מושך את היושב במרומים להיפתח לפניו. הנה גם כאן, נצטרפו צערי הלוויים אל בין רגלי המצטערים בהם כדי להחדיר את ההתכווצות אל תוך השפע, ולירות את חץ הצער בתנופה עזה אל בין העננים.

הלוויים הבוגרים התעצבו לנוכח קולם אשר התעבה לבלי שוב, הם חשו כי איבדו משהו מן הראשוניות שלהם, ואולי מן הטוהר. השתנות הקול גם היא למעשה סוג של קמטים, קמטים מסוג אחר. אבל נדמה לי שדווקא אותם הקמטים של עבי הקול הם קמטים החיוניים לעליית השיר הרבה יותר מחלקותו של הקול הדק. לוּ הייתה הדקיקות מוּשרת לבדה, היה המנסה לטפס על גביה מחליק. קמטיהם של הלוויים – רק בהם יוכלו להיאחז המוני ישראל בטפסם למעלה, כפי שבני שלי יוכל אולי להיאחז בקמטַי בטפסו הוא על סולמות.

ספרה של יערה ענבר, 'חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים', יראה אור בקרוב בהוצאת 'ידיעות־ספרים'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בינואר 2013, ב-גיליון בא תשע"ג - 806 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להגיב על אמנון סגל לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: