להתפלל לאלוהֵי התרבות / מירה רגב

האם גם מי שאינו מאמין יכול להתפלל? על המשוכות העומדות בפני ציבור חילוני שניגש אל התפילה המסורתית 

"אבל איך אני יכול להתפלל אם אני אדם לא מאמין?", שאל אותי אחד מתלמידיי בישיבה החילונית של בינה. "לא מאמין במה?", שאלתי אותו…

שאלת התפילה מעסיקה רבות את יושבי בתי הכנסיות השונים. מצוות הקבע הזו הפכה למצוות "עשה" שלוש פעמים ביום, וכמובן בשבתות וחגים, בקרב ציבור חובשי הכיפות. מאמין או לא, חווה חוויות רוחניות או מעלעל בעלוני השבת, יקיים ציבור זה את מצוות ה"עשה". מחובה או מאהבה. אבל תפילה זו, ובעיקר התפילה המסורתית עם נוסח הסידור – מה לה ולעולם החילוני?

בשנים האחרונות אני זוכה ללמד תפילה בישיבה החילונית של בינה. תלמידיי, המגיעים מרקעים שונים, נכנסים עם חשש גדול אל השיעור: האם גם חילונים מתפללים? האם כאשר חילוני בוחר להתפלל הוא חוצה קו דמיוני שהופך אותו מחילוני לדתי, או מכופר למאמין?

כמובן שניתן ללמוד את הנושא ממבט אנתרופולוגי: ראו מה אחינו עושים כשהם יושבים שעות מכונסים בבתי התפילות. אולם תמיד יבוא התלמיד שיאמר: אבל אי אפשר ללמד על התפילה בלי לחוות את התפילה. זה כמו לדבר על שוקולד בלי לדעת מה טעמו. והנה, זו כבר הנגיעה הראשונה בקו האבסורד, שרק הולכת ומעמיקה ככל שנכנסים אל רבדיה השונים של הסוגיה.

בספרו המרתק "פצועי תפילה – תפילה לאחר מות הא־ל", כתב אבי שגיא (תוך שימוש מופלא בשירה העברית) על התפילה כתשוקה שמושאה עשוי להיות אישה או כל דבר אחר ולאו דווקא 'א־ל'. שגיא טען שאף א־ל מת לא מבטא תשוקה אל משהו שמעבר לדבר הנתון. הוא כתב: "חווית התפילה היא חווית ההכרה בגבול הקיום ובאפשרות החריגה בגבוליות זו". התפילה היא מרחב של שאלה שמטרתה הנה הנהרת הקיום האנושי ולכן לא חשוב אם אתה מאמין או לא; הפשר שמעניקים בני אדם לתפילה בעולמם הוא החשוב. כך סובר שגיא.

גם אם יסכים על כך אותו תלמיד חילוני, ויקבל את הטענה שלא צריכים א־לוהים כדי להתפלל, עדיין מוצבות בפניו משוכות רבות בדרך אל התפילה היהודית. למשוכות אלו רוצה אני להקדיש את דבריי.

שילת מזרחי, 'ענני' תערוכת בוגרות החוג לעיצוב גרפי, מכללת 'אמונה', תשע"ג

שילת מזרחי, 'ענני' תערוכת בוגרות החוג לעיצוב גרפי, מכללת 'אמונה', תשע"ג

תפילה לעני

התפילה נתפסת בעיני רבים מהחילונים כאקט של חולשה. לא פעם אני שומעת סיפור החוזר על עצמו בכל מיני גרסאות, על הסבתא שלעת חוליה פנתה את הא־ל שמעולם לא האמינה בו, ולאחר שהבריאה זנחה אותו כליל. התפילה נתפסת כמעשה של חוסר אונים של אותם אנשים החייבים להאמין במשהו ואז פונים באופן אבסורדי אל א־ל לא קיים. לחלופין אלו אנשים שאינם מוכנים לקחת את האחריות לגורלם בידיהם. ההכרה במוגבלות האדם מפחידה את האדם המודרני הנלחם כל הזמן כדי להרחיב את גבולות השליטה שבידיו. התפילה נתפסת לעתים כעדות לכישלון הניסיון המפואר הזה של התרבות המערבית.

"הריני כשולחן עץ אטום מנסה להתפלל". כך כתבה רחל חלפי על עצמה באחד משיריה. את המגושמות הזאת, חווית הזרות, תחושה של "פיל בחנות חרסינה", חווים רבים הפוסעים אל היכל התפילה, והם מחוצה לה ואינם יודעים כיצד לבוא בשער. מתסכל הדבר במיוחד כשאתה רואה את כל המתמסרים, הממלמלים, אלו שעיניהם עצומות או מלאות בדמעות, ואתה אינך יודע כלל את המילים שמהן עשויה התפילה. על חווית הזרות הזאת סיפרו לי רבים מתלמידיי.

ואם כבר אותו תלמיד עקשן החליט להתגבר על חווית הזרות והוא פותח ברצינות את סידור התפילה ובעיניים בתוליות הוא תוהה על המילים, כאותו תייר המביט על ארץ זרה – נוסח התפילה השגור על פה כל מתפלל מסורתי, עד כי הוא כמעט לא זקוק לחשוב עליו, מנקר את עיניו והוא תוהה למה כל כך צריך להלל את הא־ל, למה להעניש את כל רשעי הארץ, למה להודות שאני לא גוי או לא אישה… ומה למילים אלו ולתפילה? אלו שאלות שעולות בכל כיתה שבה אני מלמדת, מיד לאחר המפגש הראשוני עם הסידור.

וכאן עולה ביתר שאת שאלת הרלוונטיות של הנוסח המסורתי עבור היהודי החילוני המודרני. לא מזמן לימדתי על המשמעויות הפילוסופיות והתרבותיות־היסטוריות של הקריאה האמונית שאין כמעט יהודי שאינו מכיר אותה – תפילת “שמע ישראל“. מצוקה עלתה בכיתה. הם הכירו בערך ההיסטורי של התפילה אך התקשו מאוד עם הקריאה האמונית שעִמה הם כלל לא מזדהים. “האם תרצו לייצר משפט חלופי?“ שאלתי. דומייה עמוקה השתררה בכיתה.

תרבות ולא דת

אחד מהתרגילים שבהם אני אוהבת להתנסות עם תלמידיי הוא כתיבה או שכתוב של תפילות. תלמיד אחד כתב נוסח לתפילות השחר אלא שבמקום “ברוך אתה א־לוהינו“ הוא כתב “צור אלוהֵי תרבותי“. אלוהי התרבות הוא אל מאוד פופולרי בקרב הקהל החילוני. התפילה נתפסת כחלק מתפיסה יהודית כוללת התופסת את היהדות כתרבות ולא כדת. תפיסה זו נהגתה באופן מעמיק על ידי הרב מרדכי קפלן שהקים את תנועת היהדות המתחדשת בארה“ב בשנות ה־60. בספרו הנודע “היהדות כציוויליזציה“ הוא הציע להסתכל על היהדות כתרבות מתפתחת שיש בה ערכים, מנהגים וכדומה. הוא גם הראשון שהציע לערוך מעמדי תפילה שמטרתם התכנסות תרבותית של השבט היהודי ושהפנייה בהם היא אל הקהילה, אל התרבות המשותפת, ולאו דווקא אל הא־ל.

נדמה לי שרבים מתלמידיי מזדהים עם האמירה הזאת. אולם כאן עולה המתח הגדול בין הרצון לכונן מעמד תפילה חילוני תרבותי לבין נוסח הסידור המסורתי. כיצד ילכו שניהם יחדיו? האם יש מקום בקבלת שבת חילונית למזמורים כגון “לכה דודי“, “ידיד נפש“ ואחרים, שמושאם הוא הא־ל? שאלות אלה עולות פעמים רבות בישיבה החילונית.

ניסיון יפה שכבר קורה הוא מעמד יום כיפור שנערך בישיבה החילונית ולכבודו נערך מחזור המשלב, ברקמה עדינה, תפילות מן המחזור המסורתי ותפילות חדשות. אמנם הנוסח עדיין חדש לכל המתפללים, אם מפני שאינם מכירים כלל את תפילת יום הכיפורים, או משום שהם מכירים מעט. ונדמה שהטעם החדש־ישן, מר־מתוק, עדיין נמצא על השפתיים והוא אינו שגור וקולח. אולם משנה לשנה, בא הקהל ושוב מתכנס וניתן לראות איך נטווה לו נוסח תפילה לצור אלוהי תרבותי.

מירה רגב היא מורה בישיבה החילונית 'בינה'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בינואר 2013, ב-גיליון בא תשע"ג - 806 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. פעמיים דיברתי איתכם להפסיק עם הדואר הזה אגיש תונה על הטרדה שבת שלום

    • לאמנון – שלח מייל ליהודה גזבר עורך האתר, כתובתו נמצאת כאן.

      • זה לא יעבוד. הוא היחיד שיכול להרשם כמנוי, והיחיד שיכול לבטל אותו.
        אמנון, אנא, יש בתחתית העמוד תיבה ובה אפשר להכניס את המייל שלך ולבטל את המנוי. אם תתקל בבעיות, פנה אלי בבקשה.
        שבת שלום.

  2. רשימה מעניינת פוקחת עין ומרחיקת רעות. כל הכבוד!

  3. מה אגיד לכם , אשרי המאמין .
    בעיניי , חוויה דתית חייבת לנבוע מאמונה דתית . חוויה רוחנית זה כבר משהו אחר . גם בשיעור מתמטיקה על דיפראנציאליים יש מקום להתעוררות רוחנית אולם לא דתית . על אחת כמה וכמה בלימוד נושאים הקקרובים יותר לנפש ולמהותה כגון תרבות אומנות ספרות וכו…

    נראה לי כי אוחזים כאן ברוח , תקראו לזה הכל רק לא ישיבה . זה מוריד מערך החוויה הרוחנית שלכם ומשווה לכם רצון להיות כמו תלמידי הישיבה בעלי האמונה העמוקה . שני דברים שונים .

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: