אני, תפילה / אלי ברלב

את המצוקה והריחוק ביחס לתפילה בבית הכנסת יש לפתור על ידי יצירת מרחב מקביל של תפילה אישית, שבה ישתתפו צורכי הגוף והשתוקקות הנפש. בדרך אל האינטימיות 

 בספרו 'פחד יצחק' דן הרב הוטנר זצ"ל בהבדל היסודי שבין מצוות התפילה לשאר המצוות. בעוד שבקיום מצוות ציצית, למשל, האדם מציית לרצון ה' ובכך יוצר קרבה בינו ובין הקב"ה, במצוות תפילה המצב שונה באופן מהותי. כיוון שמהותה של התפילה היא ההכרח לתת ביטוי לניסיון האנושי הבלתי פוסק של האדם להתקרב לא־לוהיו ולהשתוקק אליו, כל פעולה שהאדם עושה כדי ליצור מצב של קרבת א־לוהים נחשבת כקיום מצוות תפילה.

ומכיוון שידיעת ההפכים אחת היא, כמו שהרב הוטנר נוהג לומר, כל דבר אשר מייצר ריחוק בין האדם לקב"ה מהווה ביטול מצוות תפילה. וכאן שם הרב זרקור על מימרה יסודית בדברי חז"ל: "כל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". בילדותי למדתי כי פירוש המימרה הוא – שימו לב חבר'ה, אל תתפללו את הטקסט בצורה יבשה כמו עוד פעולה קבועה שאתם עושים במשך היום. תתכוונו, תכניסו את הלב לתפילה וכך היא תהפוך לתפילה שאיננה קבע.

אך ככל שגדלתי וחשתי סלידה וריחוק בתפילה בבתי הכנסת המגוונים שהייתי בהם – פירוש המשפט היסודי הזה הפך לפשוט יותר עבורי. אם אתה רוצה לייצר קרבה בינך ובין הקב"ה אתה לא יכול לעשות את זה עם טקסט קבוע, תהיה כוונתך הכוונה העמוקה ביותר שיש.

שילת מזרחי, 'ענני' תערוכת בוגרות החוג לעיצוב גרפי, מכללת 'אמונה', תשע"ג

שילת מזרחי, 'ענני' תערוכת בוגרות החוג לעיצוב גרפי, מכללת 'אמונה', תשע"ג

גילוי של קרבה

הרב דב זינגר העלה על גבי מוסף זה בגיליון ראש השנה את השאלה – האם אנחנו יודעים להתחנן על משהו שאנחנו רוצים, כמו שילד מתחנן בפני הוריו על משהו שהוא מאוד רוצה? ילד יודע להתחנן על צורך שיש לו רק כאשר הוא מרגיש שהוא נמצא במערכת משפחתית חיה, שבה להורים אכפת ממנו והם מקשיבים ומתעניינים בצרכים שלו. או אז תחנוני הילד הינם ביטוי של אמון. גם אם הוריו לא ייענו לבקשתו, עצם התעניינותם בצרכים שלו נותנת לו מקום בטוח להתחנן אליו.

נדמה לי שרובנו חונכנו למרחב של תפילה שבו הא־ל לא באמת מתעניין בנו ובצרכינו היומיומיים. כן – אם אתה צריך משהו תבקש בתפילה, אבל זה לא עיקר העניין. העיקר הוא שתגיד את הטקסט המכיר את צרכיך היומיומיים יותר טוב ממך, תתחבר לצורכי כלל ישראל ותנסה כמה שיותר להתכוון. נכון שעל הדרך קורים דברים נפלאים של קהילה משותפת שנפגשת כל יום וכל שבת ואנשים נפגשים על בסיס יומיומי סביב תוכן רוחני משותף – אבל בדרך היפה הזאת הולכים לאיבוד הקרבה, התחנונים, התשוקה והאמון שיש שם מישהו שבאמת מתעניין בצרכיי הפרטיים, המשתנים, הלא־תמיד יפים, החייתיים, הדיכאוניים.

ר' נחמן מבטא את התעניינות הא־ל בצורכי האדם כגילוי של קרבה ברמה הגבוהה ביותר – כשאני מספר לקב"ה על חסרונותיי הקב"ה כביכול מספר לי את החיסרון שלו. וכי יש כבוד גדול מזה?

כדי שנוכל לייצר מרחב תפילה שבו החיסרון האישי שלי ושלנו – הקהילתי, הלאומי – יהיה הכבוד הגדול ביותר שאפשר להגיע אליו, אנחנו חייבים להוסיף למרחב התפילה הקבוע מרחב מקביל שייתן דרור לאותו מקום בנשמה שמתפלל תמיד, זועק את חסרונותינו האינסופיים הכוספים להשתלם והמתחדשים כל רגע כמו מעשה בראשית.

זהו מרחב של תפילה שבו הייתי רוצה לגדול. זהו מרחב מקודש בעיניי. כשמרחב תפילה שכזה נעשה באופן פשוט, התחנונים והתשוקה לא יכולים ללכת לאיבוד. הם החיוּת של העניין.

בסדנת תפילה שהעברתי הנחיתי את המשתתפים להתחלק לזוגות ולחלוק אחד עם השני את חסרונם או כאבם בנושא שהם עסוקים בו בחייהם. לאחר מכן התבקשו המשתתפים להכניס את הקב"ה לתוך השיחה עם החבר כדמות נוספת שמקשיבה בשיחה. אחת התגובות של משתתפת בסדנה הייתה הפלא שהיא חוותה בכך שהתאפשר לה לדבר עם הקב"ה כפי שהיא משתפת את חברתה בכאב שלה. החוויה העיקרית שלה בתפילה עד אז הייתה חוויה של שיח עם א־ל מרוחק שאפשר להעביר אליו רק תכנים מאוד מיוחדים. בטח שלא אטריח אותו בשחנ"שים שאני עושה עם החברות שלי. החוויה שהיא חוותה בסדנה ההיא ריפאה ברמה מסוימת את הריחוק שהיא חשה עד אז.

ברוך ה' שתפילת עם ישראל שנשתמרה לאורך הדורות המשיכה לשמור על התחנונים והתשוקה. אי אפשר שלא לחוש בתשוקת הא־ל הבוקעת כמעט מכל משפט בסידור שלנו. אך עם זאת הקביעוּת וחוסר ההתחדשות יצרו גם ריחוק. חובה אפוא עלינו היום לשים לב לריחוק שנוצר. וכך, בעצם הפניית תשומת הלב שלנו לכך אנחנו מכשירים את הקרקע להתפתחות מחודשת של קרבה, ומקיימים למעשה מצוות תפילה.

כל עצמותיי תאמרנה

כשאני מדבר עם אנשים על כך שהתפילה שלי מתקשרת עם המצב הגופני שאני נמצא בו באותו רגע, רוב האנשים שואלים בניסוחים שונים את אותה השאלה – מה הקשר בין הגוף שלי לתפילה?

ואני שואל – איך יכול להיות שאנחנו לא מקשרים את גופנו לתפילה? למה כשהגוף אומר 'אני רעב' אנחנו ערים לבקשתו ונותנים לו לאכול, אבל כשגופנו ניצב לפני ה' ואומר "לא יודע איך לומר לך – מילים לא אומרות מאום, אני רק יודע שאני רוצה לרקוד לפניך", או אומר "אני מרגיש כרגע את הנשימה שלך נופחת באפי וטוב לי מאוד להרגיש אותה. יש בה משהו ממלא ומרפא עבורי", או בפשטות – "הראש מתפוצץ לי מכאבים ואני חסר אונים", ועוד אין סוף דוגמאות שכאלו, אנו לא מחשיבים זאת כרעב או צמא לא־ל חי?

כשאני מתפלל מתוך הקשבה גופנית – אני קודם כול שם לב למה שקורה בגוף שלי באותו רגע. אחר כך אני שואל את עצמי – מה הגוף רוצה כרגע? למה הוא זקוק? אחר כך אני שם לב אם יש תנועה בגוף שקורית באותו רגע. אם יש כזו אז אני מציף את התנועה למודע ושם לב מה הגוף מבקש בתנועה שכרגע שמתי לב אליה (תנועה במובן זה יכולה להיות תנועה ממשית ויכולה להיות איזושהי חסימה או תנועה פנימית או כיווץ שאיננו נראה מבחוץ אלא רק מתוך עיניים פנימיות). אחרי שיש תשומת לב לתנועה – אני יכול למלל אותה ולומר, למשל, העורף שלי מכווץ כרגע כי אני מעמיס עליו הרבה מתח. אחר כך אני שואל מה העורף רוצה כרגע, ואני אומר העורף רוצה כרגע להרפות ולרכך את המתח שהועמס עליו, וכך, בפשטות, אני מתפלל את תפילתו של העורף שרוצה להרפות, כמו האיש החולה המתפלל לרפואתו. כך גופי מרגיש חלק מהתפילה ומבקש קרבה, מגע, ריפוי.

בהקשר הטענה שהועלתה בעבר כי בעקבות חוסר החיות שבתפילה בבית הכנסת דתל"שים רבים עזבו את הדת, אני מבקש להתייחס למושג אינטליגנציות מרובות ולקשר ההכרחי בינו ובין פיתוח תפילה בימינו.

אחד הכיוונים המרכזיים שבו עולם החינוך התפתח בשנים האחרונות הוא ההכרה בכך שישנן אינטליגנציות מרובות. המושג אינטליגנציות מרובות, בקצרה, מדבר על כך שהאדם מורכב מכל מיני כישורים ויכולות מסוגים שונים. וכשם שאין פרצופיהם דומים, כך לעולם תחומי העניין והכישרון של בני האדם יהיו שונים. עולם החינוך הפנים זאת בשנים האחרונות בכך שלאט לאט התגוונו המגמות בבתי הספר התיכוניים, קמו בתי ספר ניסויים, ובבתי ספר יסודיים ניתן מקום של כבוד למגוון תוכניות העשרה.

הצורך להכניס את מגוון האינטליגנציות לתוך השיח החי עם הקב"ה בוער וחי והוא עומד על מפתן בתי הכנסת שלנו בכל פינה. רובנו יודעים לספר את הסיפור על הבעש"ט שידע לתת מקום לנער שהביע את תפילתו בשריקה או בחליל וגם נספר זאת לילדינו, אך כמה מאיתנו, גם המוזיקאים שבינינו, נרשה לעצמינו לשיר שיר חדש הבוקע מתוכנו לתוך חלל בית הכנסת הפנוי? חלק מהדתל"שים שעזבו את בית כנסת הם אותם נערים שהבעש"ט ידע לשמוע את החליל שלהם. אנשים פשוטים יותר, לעומת זאת, לא רצו לשמוע אותם. הם לא רצו לשמוע משהו שאיננו נכנס למסגרת מסודרת וברורה. זה מפחיד.

פעם, ברב־שיח על תפילה ועל רוחניות בתפילה, אמרה לי מישהי: 'נכון, צריך לשיר בבית כנסת, אין דבר יותר רוחני מלשיר'. עניתי לה שזה נכון שאצל הרבה אנשים שירה ומוסיקה נחווים כדבר מאוד מרומם בתפילה, אבל יש אנשים שדווקא חווים קרבה לקב"ה בשיחה פשוטה, ויש אנשים שדרך ציור ויש אנשים שדרך ריקוד ויש כל מיני… ולמה לדרג מה יותר ומה פחות?

ישנה אינטליגנציה שפחות מדברים עליה בבתי ספר אך היא דווקא מקבלת היום יותר ויותר מקום – אינטליגנציה רוחנית. האנשים שבורכו בה הם בעיניי החזנים שעליהם מדבר ר' נחמן בתורה רפ"ב שלו: האנשים שיודעים לאסוף את התפילות של כולם, כל אחד עם תפילתו המיוחדת לו, ולהביא את כל התפילות יחד, כמנחת ציבור, לפני הקב"ה.

הנתיב האישי שלי בתפילה עובר קודם כול בכך שאני מרגיש את הצימאון לקב"ה בתוכי, בכל נים בגופי, בוודאות הבהירה שהוא מבין אותי מבפנים, בשירה ובמוסיקה ובזעקה שיש לי אליו ובתשוקה העזה לאסוף תפילות של אנשים אחרים ולשאת אותן יחד עם תפילתי לתפילת ציבור חדשה, מקורית, השואבת מהאישי ביותר את כוחה, ודווקא משום כך מרוממת את תפילת הציבור למקומה העשיר והרחב ביותר.

מודל הזוגיות

מנהג ידוע בקהילות ישראל לקבל שבת בקריאת שיר השירים. שיר השירים, אותו שיר המגלם את המשיכה הארוטית העזה בין האיש והאישה, מובא כפתיח ליום השביעי שבו אנו שובתים ממעשינו ומקדשים את האינטימיות בינינו ובין הקב"ה.

כאמור בפתח דברינו – מצוות התפילה מתקיימת כאשר אנחנו מצמצמים את המרחק בינינו ובין הקב"ה. וכשמצטמצם המרחק נוצרת אינטימיות. וכשנוצרת אינטימיות מתעוררת גם התשוקה. התשוקה יכולה ללבוש צורות שונות. היא יכולה להיות תשוקה מינית, יצירתית או תשוקה של הרס, אלימות, כעס וזעם.

וכן להפך. כשיש תשוקה יש אינטימיות. כשאנחנו נותנים מקום לתשוקה שבנו יכולה להיווצר אינטימיות. לאנשים שמתקשים בביטוי תשוקה בחיים, בין אם זה תשוקה של יצירתיות ובין אם זה כעס שבא מתוך התקוממות על חוסר צדק אישי או חברתי, יהיה קשה ליצור אינטימיות.

וכמו כל תשוקה וכל אינטימיות יש רגעים שהיא מורגשת יותר ויש רגעים שפחות, אבל היא תמיד נוכחת. כשאנחנו באים לדייק יותר במצוות תפילה אנחנו חייבים לשאול את עצמנו – האם אנחנו משתוקקים? למה/למי אנחנו משתוקקים? מתי התשוקה הזאת מורגשת יותר ומתי פחות? כמו בזוגיות, איך אנחנו רוצים לבטא את התשוקה אליו – בריקוד, בשירה, בכעס, בכתיבה, או כמו במיניות – איך אנחנו מפתחים את העונג הנפלא שיש באינטימיות הגופנית והנפשית, איך אני מענג את הצד השני, את הקב"ה, בתפילתי, ואיך אני מתענג ומבקש ממנו שילטף אותי וייגע בי בדיוק איפה שאני זקוק למגע, ומרגיש את המגע האינסופי שלו בי?

הדימוי המיני חשוב מאוד לתפילה. איש ואישה לא יכולים לקיים יחסי אישות עם בגדים עליהם. אני חושב שאנחנו צמאים היום יותר ויותר לכך שגם ביחסינו עם הקב"ה נוכל להסיר את בגדינו הנפשיים והרוחניים – כדי שנוכל לקיים מצוות תפילה מתוך הישרת מבט למי שאנחנו באמת, וכך לאפשר קרבת א־לוהים אמיתית, לאפשר אינטימיות שכל כך נזקקת בעולמנו.

ולסיום, בהקשר זה, ראוי להתייחס לקשר שבין פסיכולוגיה ותפילה. הקשר בין התחומים קיים הן ברמה ההיסטורית והן ברמה המעשית, והוא נרחב ביותר ורלוונטי מאוד לענייננו. ברמה ההיסטורית, הפסיכולוגיה נתנה מענה לצורך שעד להתפוררות העולם הדתי היה מוכל במסגרת הדת – הצורך לשתף בקשיים ולהתוודות על חטאים. ברמה המעשית, לאחר שהמסגרת הדתית הנוקשה התפוררה, לפתע היה מותר לדבר על דברים מאוד אינטימיים ולא לחוש אשמה, ויותר מכך, האנשים שהביאו את מצוקתם הונחו לוותר על תחושות האשם כיוון שכך יחושו נפשית טוב יותר. בנוסף, הפסיכולוגיה הציפה ומציפה גם היום מושגים חדשים בעולם הנפש כמו 'לא מודע', 'חסכים נפשיים', מושגים שהפכו היום כמעט לשפה מדוברת יומיומית.

ברוח דבריו של הרב דב ברקוביץ' על בתי הכנסת בגיליון פרשת כי תבוא – בעיניי גם התפתחות זו של היכולת להביא ריפוי לנפש על ידי דיבור וחשיפה של כאב וחוסר לא נעשתה על ידי פרויד. היא נעשתה בידי ה' המכוון אותנו לבוא אל האינטימיות שלנו איתו בצורה בריאה יותר, עם מודעות נפשית רחבה יותר ועם נפש שמתקשרת יותר עם הלא מודע שבתוכה, ושנמצאת בדיאלוג פורה עם כל מיני סוגי האשם שבתוכה.

אין לי אלא להתפלל שנפקח עינינו לאינטימיות המתרחבת בינינו ובין הקב"ה ונדע לתת לה מקום של כבוד בעולמנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בינואר 2013, ב-גיליון בא תשע"ג - 806 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אברהם מוסקל

    מרשים ביותר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: