אנטי־אח“ם / שלום רוזנברג

סכנת חילול ה' הרובצת על כתפי המנהיג בישראל מביאה לכך שחלות עליו דווקא חובות יתרות. אליטה במסלול האדום

אחת התכונות החשובות של המערכת הפוליטית המקראית כפי שהיא מצטיירת כבר בספר דברים היא עקרון ריבוי מוסדות ההנהגה ולמעשה חלוקת הסמכויות שביניהם. המעיין בתנ"ך לומד עד מהרה שלפנינו שתי רמות של הנהגה – ההנהגה הפוליטית: המלך, ואיתו אולי מערכת המשפט, וההנהגה הרוחנית. המקרא מעיד שבהנהגה זאת יש שלושה ענפים, כשלכל אחד מהם ייחודיות משלו. כך מתבטא הנביא ירמיהו: "תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא" (ירמיהו יח, יח). חלוקה זאת מהדהדת – תוך שינויים מסוימים – בדברי רבי שמעון על שלושת ה"כתרים" (אבות ד, יג): "שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן".

צילום: thinkstock

צילום: thinkstock

סכנות אורבות

להנהגה הפוליטית יש כוח. לפעמים אף מונופולין על הכוח. לא כך ההנהגה הרוחנית. היא חייבת להיות בלתי תלויה בפוליטיקה ומכאן שכוחה האמיתי נעוץ בהזדהות שהיא יכולה לעורר. כמורת דרך זקוקה ההנהגה הרוחנית לפנס ולא לשוט. האם היא מצליחה בכך? המקרא מעיד פעמים רבות על סכנת הכישלון המאיימת על הכתרים הללו. סכנות אלו חוזרות ולפעמים מקבלות משנה תוקף בעידן המודרני והפוסט־מודרני. האחריות הרובצת על ההנהגה הפוליטית והכלכלית בוטאה בדברי משה רבנו: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו). הדברים מהדהדים בדבריו של שמואל: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ" (שמואל א, יב, ג). עד כאן צד הבא ליצור חומת הפרדה בין הון לשלטון.

גם המנהיגים הרוחניים אינם חסינים מנפילה. "תורה מכהן". סודה של הכהונה בהשפעתה על האדם. חלק מהנהגת הכהן תפס הרב, חלק – הפסיכולוג. אלא שההשפעה והכוח מזמינים שחיתות. הדוגמה הבולטת מצויה בבני עלי שניצלו את מעמדם וכוחם להשחתה מינית, דבר שהביא לחורבן ביתם.

"עצה מחכם". מחפשת החכמה ידע ויעילות. האם דברים אלה אינם מסוכנים? ה"יעילות" למשל? הדוגמה הבולטת היא כמובן אחיתופל, יועצו של אבשלום. עד היום מדברים אנו על "עצת אחיתופל", אלא שיש כאן טעות בהבנת הנקרא. עצת אחיתופל היא יעילה, אבל היא מָקיאָבֶלית. לפיה כל האמצעים כשרים לנצח, ואין לפניהם שום מחסום מוסרי. מכאן המחאה המוסרית שבמקרא: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהלים קיא, י). החכמה זקוקה קודם כול ליראת ה' ולאחריות.

"דבר מנביא". מתגעגעים אנו לנבואה, אולם בין הנביאים או המתנבאים, מאז ועד דורנו, מסתתרים זייפנים, נביאי שקר, המרמים אחרים או אף את עצמם. בדברי ירמיהו קשה לנו להבדיל בין איש הרוח "האמיתי" לבין איש הרוח "המזויף". וירמיהו עצמו סבל מכך.

פשע נוסף

בעקבות חז“ל דורש הרמב“ם מהמנהיגים, ובייחוד מהמנהיגים הרוחניים, מורי העם, משהו מאוד קשה. דרישתו היא ההיפוך המוחלט לזכות האח“מים לחסינות הפרלמנטרית, ובכלל לסטנדרט כפול, המתבטא בזכויות היתר הניתנות להנהגה. הרמב“ם דורש דווקא חובות יתר, חיים של אנשי אליטה היכולים ללמד, לצוות, אך בעיקר לשמש דוגמה. פשעי המנהיגים אינם פשעים רגילים, יש בהם מרכיב נוסף, מה שחז“ל כינו: “חילול השם“, אולי האיומה שבעברות. הפשעים והצביעות של המנהיגים גורמים לדמורליזציה בעם, ולפירוק כל מסגרת מוסרית. לא מדובר כאן על מוות על קידוש השם, אלא על חיים על קידוש השם, המקור לאחריות הכבדה שהרגישו החכמים וגדולי האומה לאורך הדורות.

מתוך כך נוצרה דמות שהייתי רוצה לכנות: 'האנטי־אח"ם', דמות שבגלל מעמדה הרם, כמנהיג ומחנך, מחויבת לעבור במסלול האדום דווקא ולא בירוק. קידוש השם הוא לפי זה החובה הקשה המוטלת על ההנהגה ועל האליטות בכלל, רשות להנהיג את העם בחכמתן אך גם חובה לחנך אותו על ידי הדוגמה האישית.

הרמב"ם פיתח את חזון האליטה על בסיס שתיים מתרי"ג המצוות, כפי שהוא הציג אותן ב"ספר המצוות" שלו. במצוות־עשה ו' מתייחס הרמב"ם לדברי התורה: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא, כב). "וּלְדָבְקָה בוֹ"? כבר חז"ל שאלו כיצד ניתן לדבוק במי שנאמר עליו שהוא "כאש אוכלה". חכמים ענו שהפירוש האופרטיבי של הפסוק הוא: "להידבק עם החכמים… כדי שיגיע לנו בזה להידמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמיתיות מדבריהם".

נעבור עתה למצווה ח': "היא שציונו להידמות בו ית' לפי יכולתנו והוא אמרו (דברים כח, ט): 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'… ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום… מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד". כבר בפסוק המוזכר לעיל, במצווה ו', מצאנו התייחסות לקשר שבין מצוות הדבקות לבין ההליכה בדרכי ה'. אם אנו מחברים את שתי המצוות, הרי רואים אנו שמתואר כאן היחס שבין האליטה שבמצווה ו' לבין ההמונים שבמצווה ח' שצריכים להזדהות עם האליטה וללמוד ממנה בדרכם אל הקב"ה. כאן נולדה האחריות של אותה אליטה הבאה לשרת את העם ולא לנצל אותו. ואולי ההזדהות הזאת היא סוד סיום דבריו של ר' שמעון: "וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

פורסמה ב-18 בינואר 2013, ב-גיליון בא תשע"ג - 806, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: