מוטיבים מקראיים שונים מעצבים את רגע היציאה ממצרים כלידה הצפויה מראש. המצה, פריט מרכזי במחזה, מסמלת את גורם ההפתעה

מאתיים ועשר שנים שהו בני ישראל במצרים. אם ניקח בחשבון שהקב"ה תכנן את ירידתם למצרים כבר בימי אברהם, בעת ברית בין הבתרים, הרי שהיה מספיק זמן לארגן את אירוע היציאה ממנה. ואכן, כמו תסריט כתוב מראש, עם הוראות בימוי מדויקות, הוכן הלילה האחרון במצרים: מכת בכורות, שחיטת הכבש, אופן האכילה – "מתניכם חגורים" ועוד.

לא זו בלבד אלא שבני ישראל אפילו הספיקו לעבור באותו לילה בבתי המצרים ולשאול כלי כסף וזהב, והדבר מודגש פעמיים. פעם אחת בציווי "דבר נא…" (יא, ב) ופעם שנייה תוך כדי דחיקתם הבהולה של המצרים את בני ישראל מתוך מצרים, בחצי הלילה. הכתוב מוצא לנכון לעצור את התיאור הדרמטי, הדחוס והאינטנסיבי ולהדגיש: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים" (יב, לה־לו).

הדגשה זו מציגה בפנינו ניגודיות קיצונית בין כלי הכסף והזהב, התופים והשמלות אשר לקח איתו העם, ובין הבצק המבויש שטרם הספיק להחמיץ ואשר נארז בבהילות. הקורא תמה – במסגרת התכנון המדויק והירידה לפרטי הפרטים, אי אפשר היה לחשב את הזמן ביתר קפדנות ולהוציא את העם עם לחם חם וטרי אשר יספק את רעבונם בתחילת המסע? מדוע אורזים העם תיקים מלאים חפצים אך "צידה לא עשו להם"? אפילו "take away“ של שאריות הסעודה מצלי האש שנעשה באותו לילה לא היה, שכן “והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו“ (יב, י).

איור: מנחם הלברשטט

יציאה מן הרחם

תמונת העם היוצא כאשר באמתחתו "מותרות", כדוגמת תכשיטים מנצנצים ויקרי ערך או כלי נגינה, ולעומת זאת החוסר במזון בסיסי לקיומו, מדגישים את תלותו המוחלטת בקב"ה. בני ישראל נדרשים לעמוד בניסיון גדול: להאמין כי ה', שהוציאם ממצרים, ידאג גם לצרכים הקיומיים היומיומיים שלהם. הוא היחיד שיספק להם אוכל ומים במדבר, ובו עליהם לבטוח. זוהי התמונה העולה מנבואת ירמיהו: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ב, ב). עם ישראל מדומה לכלה מאוהבת ההולכת אחר אביר נעוריה מתוך אמון, חסד וביטחון.

אך דומה שטמון כאן הסבר עמוק יותר. לשם כך עלינו להתבונן על המצה, שתיאכל מכאן ואילך לדורות בליל היציאה – פריט המחשה ויזואלית ותחושתית מדויקת בתוך מערך שלם של דימויים.

יציאת עם ישראל ממצרים, על מכלול פרטיה, מעוצבת כסיפור לידה ענק. כבר בתחילת הסיפור בפרשת שמות, העלילה מתמקדת בחדר לידה. מכל ההמון חסר הפנים המתואר, הזרקור מופנה אל המיילדות ומעשיהן. סיפור זה מהווה רמז גלוי לסיפור הגדול שאליו אנו צועדים – סיפור לידת העם. גם הסיפור הבא בפרשת שמות עוסק בלידה – לידתו של משה. למעשה, לידה כפולה. בתחילה לידה טבעית על ידי אמו הביולוגית, ובהמשך לידה סימבולית על ידי אמו המאמצת, אשר פותחת את הרחם החיצוני, הוא התיבה על שפת המים, ו"יולדת" ממנה שוב את משה. סיפור לידה כפול זה מרמז אף הוא שהסיפור המכונן יהיה סיפור לידה. ומשה, כבר בלידתו, כמו בהרבה אירועים שקרו לו, מטרים בחייו האישיים את העתיד להתרחש לעם כולו. גם אצל חז"ל ניתן למצוא הדים רבים לדימוי זה (עיינו למשל בדברי המדרש על הפסוק: "או הנסה א־להים לבוא לקחת לו גוימקרבגוי").

למעשה, עוד בטרם הלידה ישנו דימוי להריון: משפחתו של יעקב יורדת למצרים בעקבות הזרע, התבואה. שם במצרים מתחילה המשפחה לגדול ולהתפתח בתוך בטנה של האם, היא מצרים.

כאשר העובר מבשיל ומגיע הרגע להוציאו, מתקשה העובר לצאת אל החיים האמיתיים המחכים לו מחוץ לרחם, וגם האם מתקשה עד מאוד לשחררו. בסיפור מצרים הדבר מועצם שכן מצרים שימשה מעין אם פונדקאית, שלא אמורה לשמור על קשר עם הילוד אלא לאפשר לו להיפרד ממנה ולצאת לדרך חדשה לגמרי.

רגע לא צפוי

ציור הלידה מתעבה ומתגבש יותר ויותר. כאשר מצרים מסרבים להוציא את בני ישראל, מגיעה לעזרתם ולעזרת העובר המיילדת – הקב"ה בכבודו ובעצמו. תהליך הלידה מתחיל ואיתו צירי הלחץ – עשר מכות מוכָּה מצרים ובכל מכה ניתן לשמוע את זעקת היולדת שמצד אחד מסרבת להיפרד מהעובר ומפחדת להוציא את התינוק מחשש שהדבר יכאיב, אך מצד שני מבינה שהיא לא יכולה להשאירו אצלה כיוון שגם זה מכאיב, לא פחות!

הצירים הולכים וגוברים ואיתם גם הבהילות להוציא את התינוק, עד שמגיעים למכה האחרונה, לציר האחרון, שבעקבותיו נפלט התינוק החוצה.

הנה קטע קצר מספרה של אילנה פרדס "הביוגרפיה של עם ישראל" המתאר עניין זה:

מיקומו (של הדם) על שני משקופי הפתח מחזק את הרושם שמדובר בלידה. בני ישראל מגיחים באופן קולקטיבי מהרחם המצרי. הלידה הלאומית, בדומה ללידה ממשית (על אחת כמה וכמה בימי קדם), מתרחשת על הגבול הדק שבין חיים למוות. היא כרוכה בהפיכתו של הדם ממסמן של מוות למסמן של חיים. היא כרוכה גם בפתיחה מוצלחת של הרחם, במניעת הפיכתו של הרחם לקבר…

א־לוהים עושה ניסים רבים במצרים (ביניהם עשר המכות), אבל דומה שקריעת ים סוף עולה על כולם. היא מסמנת את הנשימה הראשונה של העם בצאתו לאוויר העולם הפתוח ומשמשת תזכורת חותכת לנס הלידה בכלל. במקום שבו לא היה דבר, מגיח לפתע פתאום יצור חי… בדומה למשה, העם נמשה מהמים כנגד כל הסיכויים. זהו פלא מועצם: נס בקנה מידה חלומי. שתי החומות האדירות, ירידת המים והופעתה המרגשת של אדמה יבשה, נראה שכולן מייצגות לידת ענק, לידה שרק יד א־לוהית יכלה לחולל, לידה אנלוגית לבריאת העולם…

תמונת לידת העם נאמנה במוטיבים שלה ללידה הקטנה, הפרטית, האנושית: דם על הפתח, בקיעת המים, מעבר בתעלה צרה, נגיעת המוות בחיים.

מה אם כן תפקידה של המצה בסיפור זה? בהריון אנושי אירוע הלידה מתוכנן בקפידה עד הפרט האחרון. יש תאריך משוער, התיק מוכן, הניירת מסודרת, רשימת הטלפונים מעודכנת, הסבים והסבתות מקבלים הוראות מפורטות. אך תמיד, תמיד, הרגע המדויק של תחילת הלידה אינו ידוע, והוא יגיע במפתיע ללא הודעה מראש. כך בדיוק קורה גם בלידת עם בני ישראל במצרים. כל הפרטים תוכננו בקפידה, אפילו היה זמן מספיק לגשת לשכנים ולשאול כסף וזהב (!). כולם התלבשו לקראת היציאה, וכמובן לשו והכינו את הבצק. אך כדי להמחיז עד הסוף את האירוע כרגע לידה – יש לשמור על גורם ההפתעה. וכך יוצאים בני ישראל ממצרים כאשר הכול מוכן, עד הפרט האחרון, חוץ… מהבצק שלא הספיק לתפוח, לא הספיק להחמיץ.

וכך כל שנה, בשחזור ההריון והלידה של עם ישראל בליל הסדר, כאשר אנו אוכלים מצה בליל הסדר אנו חשים את חמקמקותו של רגע הלידה, אנו חווים את גודל הפליאה ביצירת יצור חי, בין אם זה אדם ובין אם זה עם, ואת ההכרח בנוכחותה של מיילדת מיומנת שתדע לאחוז ביצור הזה בנשימותיו הראשונות.

במצרים יילד הקב"ה בעצמו את עם ישראל והוא היה שם, על שפת ים סוף, כדי לאחוז בעם שלו, ללוות את רגע לידתו ולשאת אותו "כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר יא, יב).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013