צדה האפל של אמריקה / חבצלת פרבר

נערות שנשלחו לארה"ב להינשא לעשירים מצאו עצמן מושפלות, והיחס אליהן החריף עם הפרנויה הכללית נגד יפנים בזמן מלחמת העולם. בין ספרות פיוטית לכרוניקה עמוסה

הבודהה בעליית הגג

ג'ולי אוטסוקה

מאנגלית, רחל פן

פן וידיעות ספרים, 2012, 138 עמ'

על שער הספר צילום של כלה יפנית בקימונו לבן ממשי וכיסוי ראש דמוי אוהל – בגד כלה מסורתי הנלבש בטקס החתונה של דת שינטו.

מן הכלה הצנועה, מורכנת הראש והמבט, אנחנו עוברים אל קולקטיב של כלות בפוטנציה  על סיפון אונייה. אוטסוקה בחרה בחירה יוצאת דופן. במקום לכתוב רומן על גיבורים יחידים, שהעלילה  עולה מתוכם ונרקמת סביבם, היא בחרה לכתוב בלשון רבים: "אנחנו", "בעלינו", "הבוס שלנו". הבחירה הזאת מאפשרת לה למצב את הסיפור לא כסיפורם של יחידים, אלא כסיפורה של קבוצה שלמה. סיפורם של עשרות אלפי יפנים שהיגרו לארה"ב על מנת לעבוד בעבודות הקשות והנחותות ביותר. אלה שהאמריקנים הלבנים, או לפעמים אפילו השחורים, לא רצו לעבוד בהן; או שמספרם (בעיקר של המהגרים מאסיה) לא הספיק למלא את הדרישה לעובדים בהן.

על מנת להבין את הרקע, נציין כמה עובדות-יסוד: היפנים החלו להגיע לארה"ב במספרים משמעותיים לאחר שנאסרה הגירה של סינים. הנימוק היה "חשש מהצפה של אמריקה", אותו נימוק שבזמנים מאוחרים יותר פעל כנגד היפנים והיהודים באמריקה. מאות מיליוני העניים בסין, או ביפן, או היהודים באירופה, "איימו" על "הרוח האמריקנית", או על שוק העבודה וכו'. בשנת 1910, בתקופה שבה מתחיל הסיפור, היו בארה"ב כ-72,000 יפנים, בעיקר גברים. ב-1920, בעקבות הגירה מסיבית של נשים, נמנו בארה"ב כ-111,000 יפנים. אז נדלקו אורות האזעקה, וב-1924 נאסר איסור מוחלט על מהגרים יפנים להיכנס לארה"ב. כל היפנים בארה"ב מאז היו מהגרים ותיקים או צאצאיהם.

אוטסוקה, כאמור, בחרה לספר את הסיפור באמצעות קולקטיב, המדבר לאורך כל הספר בלשון רבים. לאורך רוב הספר זהו קולקטיב של נשים. נשים שנשלחו לארה"ב לאחר שנת 1907 כדי להינשא לגברים היפנים שהגיעו בגפם. הבנות, רובן נערות בנות 15-14 ומעלה (אבל היו גם בנות 10),  ורובן ממשפחות כפריות עניות וממקומות מנותקים מן הציוויליזציה המערבית או היפנית-העירונית. הנכסים העיקריים של רובן היו חינוך נשי-שמרני וכוח פיזי.

החתנים המיועדים שלחו למשפחות ביפן, באמצעות מתווכים מומחים לדבר, מכתבים ותמונות: "יש לי בית גדול", "אני מנהל בנק", כתבו. בתמונות הם נראו צעירים ויפים. כשהבנות הגיעו לסן-פרנסיסקו ופגשו לראשונה את בעליהן, המציאות הייתה שונה לגמרי ואכזרית. הגברים היו מבוגרים בהרבה, פשוטים ועניים, בעיקר עובדי חקלאות או עובדי כפיים ברמות הנמוכות. במקום שמלות יפות ובית גדול, הן קיבלו בגדי עבודה בלויים וציפורניים שבורות מעבודה בשדה: איסוף תות שדה, עישוב, קטיף פירות. במקום לברוח מן הכפר, כפי שהתכוונו כשהיגרו לאמריקה, נתקעו בחוות מבודדות, ישנו באסם או במחסן מעופש ונשאו משאות כבדים על גבן. הן ילדו ילדים רבים, אך חלקם לא שרדו, והילדים ששרדו גדלו להיות "אמריקנים מדור ראשון" שלא רצו לדבר יפנית והתנכרו להוריהם – הסיפור המוכר של מהגרים.

מה שייחד את היפנים הוא הפרנויה באמריקה לאחר הפצצת פֶּרל הארבור, שהכניסה את ארה"ב למלחמת העולם השנייה לצד האירופים והרוסים. כל יפני נחשד אוטומטית כאויב, מרגל, סיכון ביטחוני. היפנים בארה"ב נעצרו במאות אלפיהם והושלכו למחנות מעצר בשולי המדינה. פצע שלא הגליד עד ימינו. רק אחרי שני דורות, ב-1988, הודו הממשל והקונגרס האמריקני בעוול החמור שנעשה ופעלו לפיוס ולפיצוי לנפגעים שעוד היו בחיים.

לאחר הפצצת פרל הארבור כל יפני בארה"ב נחשד אוטומטית כאויב, כמרגל
צילום: thinkstock
לאחר הפצצת פרל הארבור כל יפני בארה"ב נחשד אוטומטית כאויב, כמרגל
צילום: thinkstock

 

עוול אינסופי

הסיפור הזה מסופר בלשון פיוטית-למחצה, אבל, למרבה הצער, באופן שהופך בהדרגה מסיפור אנושי למה שדומה יותר לקריאה ב"שנתון הסטטיסטי". הניסוחים, שנועדו לספק תמונה רחבה ומקיפה על כל הצדדים והגוונים של החוויה היפנית הקשה באמריקה, דווקא מרחיקים אותנו מן המסופר. במקום, למשל, להזדהות עם תלאותיה של האישה שנאלצה ליילד את תינוקה לבדה משום שבעלה עבד בשדה מרוחק או משום שלא היה להם כסף לשלם לרופא שהיה צריך להגיע ממרחק של מאתיים קילומטרים אל החווה המבודדת שבה עבדו; במקום זאת אנחנו בולעים עוד ועוד עובדות על עוד ועוד אנשים. תיאורים, מעשי עוול, אפליה, מכות והתעללויות. וכמו כל דבר שבא בכמויות ובעומס רב מדי, הלב נעשה יותר ויותר גס במסופר, או לפחות אדיש או שׂבע.

וכך, דווקא האפקט שניסתה אוטסוקה להשיג, ככל מחברי הרומנים – הנגיעה בנפשו של הקורא וברגשותיו – מוחמץ, וחבל. משום שהסיפור מכיל בתוכו פוטנציאל עצום לרגש את הקורא ברע ובטוב שבו. בגילויים נדירים של נדיבות מצד המעסיקות האמריקניות-הלבנות או של רשעות קטנונית; או סיפורי הבעלים של המעסיקות והבוסים במטע או בחווה, שמפתים את העובדת היפנית, מכניסים אותה להריון ומפטרים אותה משום שאין להם מה לעשות עם עובדת הרה או עם התינוק, או כדי שנשותיהם לא ידעו; או אלו שנאלצו לעסוק בזנות, ואלו שהוכו במקל של מטאטא על ידי הבעלים שלהן… רשימת העוולות אינסופית, והשמחות זעירות ונדירות. אבל כל זה היה נוגע ללב אילו בא ביחידות, ולא בצרורות.

רק בחלק האחרון של הספר מתחיל הניסוח הקולקטיבי להיות אפקטיבי. זה מתחיל בכותרת "בוגדים", ועוסק בגורל היפנים בארה"ב במלחמת העולם השנייה: "השמועות החלו להגיע אלינו ביום השני למלחמה. היו דיבורים על רשימה. כמה אנשים נלקחו מביתם באמצע הלילה…". אבל האפקטיביות של החלק הזה נובעת מהרגלי קריאה קודמים שלנו, לא מן הספר. משום שאנחנו מכירים את הקולקטיביות הזאת מספרות השואה, מן הסרטים וסיפורי הזיכרונות, שבהם הקרבנות שלא שרדו מופיעים במאסות של אנשים, ורק הקרבנות שניצלו מופיעים בלשון יחיד: הגיבור, המספר.

החלק הזה בספרה של אוטסוקה מתמקם אצלנו על קרקע מוכרת, ולכן אינו דורש התייחסות יחידנית. כך הגיחוך שבפרנויה מן היפנים: "בינואר הצטווינו להירשם ברשויות ולמסור את כל החפצים המוברחים למשטרה המקומית: רובים, פצצות, משקפות, אמצעי איתות… כל דבר שעלול לשמש לצורך סיוע לאויב במקרה של מתקפה…", ובקטע הבא שבו הזיכרון ההיסטורי-יהודי שלנו משלים את האפקט הרגשי: "אחר כך הגיעו מגבלות התנועה… והעוצר בשמונה בערב… בסוף הקיץ מתחילות להגיע השמועות הראשונות על הרכבות. הן עברו עיר אחר עיר אבל לא עצרו, הן נסעו רק בשעות החשכה…". גם תגובות הסביבה כלפי הגירוש מוכרות לנו, לפחות באופן חלקי, ולא דורשות פירוט: "מצב רוחם מרומם, היישוב מחדש שלהם מתקדם בהתאם לתוכנית". אבל יש גם תגובות אחרות, שמזכירות לנו שלמרות הכל, זאת לא הייתה – תודה לא-ל! – השואה: "אנשים מתחילים לדרוש תשובות. הם חפים מפשע? הם אשמים? לא מוזר שאף אחד לא ראה אותם עוזבים?"

ובכל זאת, שום הכללה, נוגעת ללב ככל שתהיה, אינה משתווה לסיפור היחידני, שבו ילד בן שתים עשרה, שהוריו היפנים-אמריקנים גורשו למחנות, שוכב במיטה בסנטוריום "ליד החלון, גוסס לאטו משחפת של עמוד השדרה. יום לפני שעזבו את העיר ביקרו אצלו הוריו בפעם האחרונה, ועתה הוא לגמרי לבד…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בינואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון וארא תשע"ג - 805, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: