מנהיגה רבנית / דבורה עברון

נשים מביאות איתן לתפקידי הנהגה רבנית מטען שיש בו כדי 
להפרות את המרחב היהודי. דברי סיום לתוכנית ההלכה לנשים

הייתי בת שמונה כשנאצר מת. בדיוק בת שמונה כי הוא מת ביום ההולדת הלועזי שלי. למדתי בכיתה ג' בבית הספר "נצח ישראל לבנות" בפתח תקווה, וכל הדרך לבית הספר אנשים דיברו על מותו. שמחה גדולה הייתה באוויר, התרגשות, הקלה. אנשים חייכו, לחצו ידיים, אווירה של חג. הגעתי לבית הספר, עברתי בשער ועליתי לקומה השנייה בבניין הישן. דלת הכיתה הייתה פתוחה וכשנכנסתי מצאתי את המורה שלי, שושנה ברוורמן זכרה לברכה, עומדת ליד הלוח, ועל הלוח כתובת גדולה: "בנפול אויבך אל תשמח". היא הקדימה וחיכתה לנו ועוד לפני שהתפללנו נתנה לנו שיעור בתפיסה המורכבת של התורה ושל חז"ל ביחס לחיי אדם, גם לחיי אדם שנטל חייהם של רבים אחרים.

התפקיד שלי בערב זה הוא לדבר על נשים ועל המשאבים שיש לנו להביא איתנו להנהגה רבנית. נשים אינן מקשה אחת. משפטים כמו "נשים יודעות לשלב רגש וחשיבה" או "נשים תמיד לוקחות בחשבון דעות של אחרים", או אפילו "נשים פותרות קונפליקטים בצורה יותר טובה מגברים", הם משפטים בעייתיים מכיוון שנשים אינן מקשה אחת. ובכל זאת, אנחנו חולקות דברים רבים שהם תוצאה של התפתחות פסיכולוגית, שייכות חברתית והבניות תרבותיות.

השותפויות שלנו נטעו בתוכנו את תחושת היכולת. לומדות תוכנית ההלכה צילום: דבי קופר

השותפויות שלנו נטעו בתוכנו את תחושת היכולת. לומדות תוכנית ההלכה צילום: דבי קופר

"אמרה לי אם"

ידיעת הלכה היא תנאי חשוב למי שרוצה לראות את עצמה שותפה בהנהגה רבנית. כיצד לומדים הלכה? כיצד רוכשים את אותה ידיעה בהלכה? המחקר האקדמי הקלאסי מבחין בין ידיעה לבין יכולת עשייה, וקובע היררכיה ברורה בין השתיים. היררכיה שבה ה"ידיעה" גבוהה מה"יכולת". ה'יודע' יודע טוב יותר מה'יכול'. הידיעה של המהנדס טובה מזו של הפועל. האגרונום יודע טוב יותר מהחקלאי. המעצבת יודעת את הבד טוב יותר מהתופרת. האמנם?

כתוצאה מתפיסה זו, למשל, במהלך המאות ה-19 וה-20 הורחקו המיילדות מהזירה הרפואית בטענה שהידע שלהן אינו רפואי, והוחלפו ברופאים. ההשלכות החברתיות, ולא פחות מזה הרפואיות, ניכרות עד ימינו ומוצאות את תיקונן רק בשנים האחרונות. הידע של המיילדות במקרה הזה מייצג ידע מתוך ניסיון (לדעת איך) ולא מתוך עיון (לדעת ש-). למדנו על בשרנו ממש שראוי לראות בניסיון חיים דרך לגיטימית ואף חיונית להשגת ידע. אביי, לדוגמה, הבין זאת היטב כשהביא, בשם אומרם, דברים שלמד מאמו-אומנתו.

נשים מביאות ידע כזה, ידע של יכולת, להנהגה הרבנית. למדנו הלכה בבית, תוך כדי עשייה. גם בנים למדו בבית, אבל בגלל שאנחנו עשינו יותר למדנו יותר.

ללמוד תוך כדי עשייה זה אומר ללמוד את הכללים ומיד את היוצאים מן הכלל, כי המציאות אינה נוטה להתקיים בכללים. זה אומר לפתור בעיות במקום, בזמן קצוב. זה אומר לקבל מגיל מאוד צעיר החלטות ולקחת אחריות לא רק על עצמך, מכיוון שאם בכיתה ו' אמא שלי אמרה לי: "אני יוצאת. תכיני מרק ועוגה לשבת", אז האחריות לכשרות כל בני הבית הייתה מונחת על כתפיי, ואם הייתה לי שאלה לגבי צבע אדום בביצה או משהו ירוק בכרובית, זו היתה אחריותי למצוא לזה תשובה ופתרון.

למידה כזאת, כשוליה, גם מפתחת את היצירתיות בפתרון בעיות. כמו למשל בליל הסדר, כשמתיישבים לשולחן גם תלמידיה של אמי באולפן הגיור, לפני שגוירו, ואני רואה לנגד עיניי את בקבוקי היין ומעבירה בראשי את מהלך הסדר. הבטתי באמי והיא בי ובאותו הרגע יצרנו את המסורת, עתיקת היומין כמובן, שלפיה כל היושבים לשולחן הם בני חורין ובני מלכים, ולכן הבת הבכורה מוזגת לכולם יין ואמה מוזגת לה. היום הייתי אומרת שלקחנו בחשבון גם את שאלת יין נסך וגם את שאלת כבוד הבריות והכרענו, אבל אז פשוט לא רצינו להעליב אף אחד.

למידה כזאת מפתחת גם את היכולת לאבחן, לשאול, לשקול ולתת תשובה תוך כדי עשייה, לעתים בתנאים רגשיים קיצוניים במיוחד. בננו הרביעי נולד בניתוח קיסרי. אלמלא הידע הטכנולוגי והרפואי שהיה קיים אז, סביר להניח ששנינו לא היינו שורדים בלידה. את כל זאת הבנתי בזמן אמת ולכן בירכתי במקום, בשם ובמלכות, "שחלק מחכמתו… לבשר ודם". בתוך כל הבלגן הזה את ממשיכה להחזיק את עמוד השדרה שמלווה את חייך, כי ככה למדת, שיש לך יכולת, יכולת הלכתית, גם בסיטואציות מורכבות, נזכרת ומברכת. אגב, "לבשר ודם", כי ילדתי בבית החולים בפוריה. הצוות היה רב תרבותי, לא רק יהודים, ולכן להגיד "ליראיו" לא התאים.

אמא חלקיה ומרת עוקבא

הכרה בניסיון חיים כדרך ידיעה הינה גם הכרה בתרומתן האפשרית של קבוצות 'שוליים' לשיח הידע, גם לשיח הידע ההלכתי. זאת מכיוון שברגע שיש הכרה בידע מסוג זה, ברלוונטיות שלו ובתרומתו לשיח, מכירים גם בקבוצות השוליים הנושאות אותו. נשים הן קבוצת שוליים וככאלה קרובות לקבוצות שוליים אחרות.

קחו לדוגמה את אשתו של אבא חלקיה, נקרא לה אמא חלקיה, ואת אשתו של מר עוקבא, נקרא לה מרת עוקבא. הגמרא מסבירה את הגעת הגשמים מפינתה של האישה האחת, ואת חוסנה בתנור הבוער של האישה השנייה, באותו אופן – בכך שהן נמצאות בבית וכשמגיע אדם עני הן נותנות לו לאכול וקרובה הנאתן. האישה פוגשת באופן ישיר ובלתי אמצעי את העני ורואה בגובה העיניים את הקשיים שאיתם הוא מתמודד. אולי בשל כך היא מיטיבה להביא את צרת העם הזקוק לגשם לפני הקב"ה. אולי בשל כך היא מחוסנת מספיק כדי להגן על מר עוקבא בתנור וממשיכה להתחסן בזמן שהיא מגִנה עליו. בכל מקרה ברור שהאישה קרובה יותר לעני מאשר האיש. היא מודעת יותר לצרכיו ולקשייו.

אנשי בית המדרש יודעים שיש עניים, יש נשים, יש ילדים, יש נכרים, וצריך להתייחס ברצינות וביושר לכל הקבוצות הללו, אבל אין מקום או זמן או לעתים אפילו עניין לפגוש אותם כפרטים, כבני אדם. זו יכולה להיות תרומה משמעותית של נשים לעולם ההלכה ולהנהגה הרבנית. השמעת קולן של קבוצות שוליים. לא ממקום חיצוני אלא דווקא מבפנים. דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ונקודות המבט הללו רלוונטיות לפסיקה ההלכתית.

אני יודעת שיש רבנים רבים, ותמיד היו כאלה, שמתעניינים בפרט, מאזינים לו ולה, פוגשים עין בעין. אבל יש איכות אחרת למפגש כשניסיון החיים שלך, המיקום החברתי שלך, קרוב יותר לאדם שאת מדברת איתו. קרוב ולא זהה. ניסיון החיים של אישה דתייה, ממעמד סוציו-אקונומי מבוסס, אינו זהה לניסיון החיים של אישה החיה מתחת לקו העוני. האתגרים אינם זהים וחשוב לזכור זאת. אבל מה שמשותף הוא ששתינו עדיין נחשבות, ברוב המקומות, ל"אחר". ה"אחר" שצריך לטפל בו ולא הדבר עצמו שמחזיק ידע, מקבל החלטות ומעצב מדיניות.

ההנהגה הרבנית של היום אימצה את הדגם המערבי-מודרני המטפח אינדיבידואליזם. המנהיג המוערך הוא זה שניצב לבד, נושא על כתפיו את קהילתו וצרכיה. מסלול הלימודים וההכשרה מטפח את דגם המנהיגות הזה. יש לצורת הנהגה זו יתרונות, אך יש לה גם מחירים.

אחד המחירים הוא הקטנת ראש של חברי הקהילה. ככל שהרב נתפס גדול יותר, בעל ידע רחב יותר, סמכות מבוססת יותר, כך נוטים חברי קהילתו להחשיב את עצמם כיודעים פחות ומתוך כך פחות אחראים לעצמם. זה מעניין מכיוון שתפיסה אינדיבידואליסטית מצפה מכל אדם להיות אחראי לעצמו, אך במבחן החברתי התוצאה אינה כזאת. מנהיגות אינדיבידואלית לא תמיד יוצרת מונהגים אחראים ועצמאים. כניסתן של נשים להנהגה רבנית יכולה להציע גוון נוסף של מנהיגות. מנהיגות שצומחת מתוך הקהילה ונטועה עמוק בקשרים שבין חבריה.

בספרה "ארמון התורה ממעל לה" מתארת פרופ' תמר רוס התפתחויות קהילתיות אפשריות מכניסתן של נשים לעולם הלימוד וההלכה. היא כותבת על העברת נטל הסמכות וההכרעה אל הקהילה, ומתארת את יוזמתן של נשים ללמוד ולהיות מעורבות בעולם התורני, בתחילה ללא הנחיה מבחוץ ואף ללא עידוד, כסמן חשוב בתהליך זה.

אנחנו יודעות, וצריכות תמיד לזכור, מאין באנו. באנו מהקהילה, מלמטה, מבפנים. אנחנו צריכות לזכור כיצד הקשרים שלנו טיפחו אותנו, גידלו אותנו. כיצד השותפויות שלנו נטעו בתוכנו את תחושת היכולת. את זיכרון ההעצמה הזה עלינו להביא להנהגה הרבנית ולהטמיעה בחזרה בקהילה.

סמכות ואחריות

ועם כל זאת, יש דברים שעדיין חסרים לנו, לנשים, לרובנו. יש לנו עבודה לעשות בדרכנו אל שותפות בהנהגה רבנית. ראשית, אנחנו צריכות ללמוד. אנחנו צריכות לדעת שיש דברים שאנחנו לא יודעות ולכן אנחנו נדרשות לעשות את מה שצריך כדי לדעת אותם. ללמוד, וללמוד עוד. זה דורש צניעות. זה דורש מסירות נפש. זה דורש פתיחות מחשבה. שנית, אנחנו צריכות ללמד. לשתף במה שאנחנו יודעות. להפסיק לחשוב על ידע שצברנו מניסיון אישי, מלמידה שולייתית, מהתנסות ופיתוח יכולת, להפסיק לחשוב על כל זה כידע משני ושולי. יש דברים שאנחנו יודעות שלא נלמדים בישיבה ובבית המדרש, ועלינו ללמד אותם.

התהליך הזה גם דורש מאיתנו להיפרד. להיפרד מהנוחות של להיות מספר שתיים. לוותר על ההקלה שיש בידיעה שאני לא השורה התחתונה. שמישהו אחר ייתן את הדין. אל מישהו אחר יבואו בטענות. מישהו אחר יישא בתוצאות. אנחנו צריכות להיפרד מהפחד לדבר. או לפחות להיפרד מההימנעות מדיבור. עם הסמכות באה האחריות ואנחנו צריכות להיות מוכנות לכך. אנחנו צריכות להיות מוכנות להגיד ולהיראות. אנחנו צריכות להיות מוכנות לשבת לשולחן. לאותו שולחן שיראנו ממנו או ביקרנו אותו. זה לא אומר שאיננו יכולות להמשיך להיות ביקורתיות ומאתגרות. זה רק אומר שנהיה כך גם כלפי עצמנו.

ולאחר כל מה שנאמר יש שליחות אחת, סיבה אחת, שאפילו רק בגללה חשוב שנשים תהיינה מעורבות בהנהגה רבנית ושותפות בעיצובה, והיא שרק אנחנו יכולות להיות מודל לבנותינו, והן לבנותיהן. יש לנו אחריות לאותה ילדה, אותה נערה, אותה אישה שאומרת לעצמה – אני רוצה ללמוד וללמד תורה, אני רוצה להשמיע את קולי בעולמה של תורה, בעולמה התורני והרוחני של הקהילה שלי. יש לנו אחריות כלפיה ולא נוכל להיבטל מאחריות זו. לא עבורה ולא עבור כלל הנשים ומהן לכלל הציבור.

אני חושבת שהייתה זאת הרבנית אסתי רוזנברג, שתיארה בכנס לכבוד המדרשה ב"עין הנצי"ב" כיצד המדרשות שינו את תוכן השיחות שנשים מקיימות אחת עם השנייה, את השיחות שהן מקיימות עם בני זוגן, עם ילדיהן. קורה כאן שינוי במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי. אנחנו שומעות יותר ויותר יהדות, יותר ויותר תורה. זו אחריות שלנו להישיר מבט אל בנותינו ולומר להן, במילים ובדוגמה אישית: היושבת בגנים, חברים וחברות מקשיבים לקולך, השמיעיני.

דבורה עברון היא מנהלת המרכז ליהדות ומגדר 'ניגון נשים' במדרשה באורנים ועמיתה בתוכנית ההלכה בבית מורשה בירושלים. מתוך דברים שנאמרו בערב עיון לכבוד בוגרות תוכנית ההלכה בבית מורשה. טבת תשע"ג, ינואר 2013

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013

פורסמה ב-13 בינואר 2013, ב-גיליון וארא תשע"ג - 805 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: