טיל פוליטי / אמנון לורד

הטיל הקטלני מאסון צאלים לא נח ממעופו. מדי כמה שנים הוא נשלח מחדש, במטרה לכוון או ליירט את צעדיו של אהוד ברק

צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל

עמרי אסנהיים

כנרת, זמורה-ביתן, 2012

בקיץ 1990 אירעה בצאלים תאונת אימונים של יחידת תותחנים. חמישה חיילים נהרגו בזמן תרגיל מפגיעת פגז שנורה לעבר היעד שעליו היו ממוקמים. כעבור מעט יותר משנתיים, ב-5 בנובמבר 1992, נהרגו עוד חמישה חיילים. אלא שאת הרוגי האסון הראשון שנקרא 'צאלים א' הציבור הישראלי שכח מהר. ואילו אסון צאלים ב', על חמשת הרוגיו מסיירת מטכ"ל, המשיך לרדוף את החברה הישראלית משך שנים רבות.

למרות גודל האסון והשפעתו ארוכת הטווח על צה"ל ועל החברה הישראלית, טועה מי שחושב ששני הטילים שנורו באותו בוקר מר ונמהר סיימו כבר את מסלולם ונגמר מסע ההרס שלהם. עם צאת הספר, השאלה המתבקשת היא: למה שוב צאלים ב'? למה עכשיו?

האלוף נשאר גולנצ'יק

דומה שהתשובה ברורה: יש מי שחשב בשנתיים האחרונות שאהוד ברק שוב עומד להוציא את עם ישראל להרפתקה צבאית מטורפת. צריך לאוורר את האסון שנקשר בשמו ולהזכיר לציבור מיהו אהוד ברק וכמה הוא מסוכן. עמרי אסנהיים מעיר פה ושם לאורך הספר שההרפתקנות הכרוכה, לטעמם של כמה מומחי ביטחון, בתקיפת מתקני הגרעין באיראן דומה מאוד ל"טירוף" של המבצע לחיסול סדאם חוסיין. "אנחנו נפגשים בלשכת שר הביטחון בקריה", כותב אסנהיים, "העיתונים שפרושים במשרד הסמוך מדווחים שערב קודם נפגש כאן ברק עם גורם אמריקני בכיר ודן עמו על האפשרות להפציץ את הכור הגרעיני באיראן. עשרים שנה קודם קיבל ברק בלשכת הרמטכ"ל בקריה החלטה דרמטית לא פחות: להכין את צבא הגנה לישראל, תחת פיקודו, להתנקש בחייו של מנהיג מדינה זרה".

אבל נקודת המוצא של התחקיר המרשים, הדפניטיבי והסופי של פרשת צאלים בידי אסנהיים אינה כל הסיפור. כמות האינפורמציה שהוא הצליח להעלות אל פני השטח די בה כדי לספק חומר גלם לניתוח ומסקנות מרחיקות לכת לגבי האליטה שהובילה את מדינת ישראל בתחילת שנות ה-90 ותהליך השינוי העצום שזו עברה לאורך השנים, תהליך שאת תוצאותיו אנחנו חווים היום. אם יש חסך מסוים בכתיבה של אסנהיים הוא בכך שלא הצליח לבנות עוד קומה של תובנות ואמירה חברתית היסטורית על גב התחקיר היסודי שלו.

רבים מהמעורבים בפרשה התגוררו בסמיכות לרמטכ"ל דאז. שר הביטחון אהוד ברק בתרגיל בבסיס צאלים צילום: פלאש 90

רבים מהמעורבים בפרשה התגוררו בסמיכות לרמטכ"ל דאז. שר הביטחון אהוד ברק בתרגיל בבסיס צאלים צילום: פלאש 90

מי איננו מעורב בפרשת המפתח הזאת? נמצאים שם בתפקידים מובילים וכדמויות משנה יצחק רבין, אהוד ברק, אורי שגיא, עמירם לוין, לפחות שני מפקדים של סיירת מטכ"ל – דורון אביטל ועמוס בן אברהם, קצינים מובילים ביחידה – רס"ן דורון קמפל וסרן דרור, לוחמי סיירת הקשורים בקשרי משפחה לתנועת 'שלום עכשיו', הפרקליטות הצבאית עם דמויות בכירות כמו אילן שיף ומנחם פינקלשטיין. אתה רק צריך לבחור מי הגיבורים, מי שחקני המשנה, מי הניצבים ומי האתנחתות הקומיות בטרגדיה הזו.

להבדיל מטרגדיה יוונית זה לא אסון ידוע מראש שמוביל את עצמו כמו מכונה אל הגורל הבלתי נמנע המיועד לגיבור, והוא, ככל שייאבק, כך יסתבך יותר וימצא את עצמו מממש את הקללה הרובצת עליו כחטא קדמון בטרם הולדתו. לא. זו טרגדיה מודרנית לחלוטין, שיד המקרה שיחקה בה. לא יד הגורל.

אסנהיים חושף בספרו שראש הממשלה יצחק רבין נתן גיבוי מלא לרמטכ"ל ולצה"ל בהכנת מבצע 'שיח אטד' להתנקשות בסדאם חוסיין. רבין תמך במבצע. הוא עוד לא החליט לתת לו את פקודת הביצוע הסופית אך הוא נתן אור ירוק חזק וזאת הסיבה שלוחמי סיירת מטכ"ל הגיעו עד לשלב של בשלות מבצעית כשתאריך היעד לביצוע הולך ומתקרב. כך שלא היה כאן טירוף של מוח מפותל כמו אהוד ברק. הייתה למבצע הזה תמיכה, אם כי לא גורפת. מי שהיה אז ראש אמ"ן, אורי שגיא, שיש לו סמכות פיקודית על סיירת מטכ"ל, הסתייג שוב ושוב מהתוכנית. לפחות כך הוא מציג את עצמו ואסנהיים נוטה לקבל את גרסתו. הוא לא בהכרח יוצא טוב בגלל זה. מי שרוצה לפרסם ספר שבו אורי שגיא הוא גיבור חיובי ומשמש מאגר של חכמה צבאית ואנושית, מוטב שידאג קודם שהוא לא יתגייס לפוליטיקה של מפלגת העבודה ולא יברח ממנה עם המכנסיים למטה.

בסופו של דבר, שגיא מדבר בספר בלי סוף והתוצאה היא שהוא הדמות שנראית הכי פתטית. אחד מקציני הסיירת אומר שהתפלא ששגיא עדיין נושא איתו את רגשי הנחיתות של היותו איש גולני לעומת אצולת האליטה הלוחמת של סיירת מטכ"ל. שמעו אצלו מבפנים רעשי מנוע, הגדיר איש הסיירת את המפגש המביך עם האלוף הבכיר שכל הזמן שידר התנצלות על מוצאו הצבאי הנמוך.

ברק בשמים בהירים

ברק עצמו הוא כמו נקודת המוקד שסביבה סובבת מערכת השמש של האליטה הישראלית לאורך שני עשורים. רבים מהמעורבים בעל כרחם בפרשת צאלים התגוררו בית מול בית או במרחק רחוב או שניים זה מזה ביישוב כוכב יאיר. רבים מאלה שבחשו שם היו קשורים בדרך זו או אחרת עם הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, ולא רק בגלל ששירתו כקצינים בכירים בצה"ל. ברק היה מפקד סיירת מטכ"ל הראשון שהגיע לרמטכ"לות, ממש כפי שייעד לו בזמנו מייסד הסיירת אברהם ארנן. לפני יותר מעשר שנים, כשכתבתי כתבת פרופיל גדולה על ארנן ז"ל, סיפר לי שבתי שביט, מי שהיה ראש המוסד בתקופת 'שיח אטד' וצאלים, כי לארנן הייתה תפיסה אסטרטגית: שורה של פעולות נקודתיות כירורגיות תצטבר לכדי אפקט אסטרטגי מכריע. אין ספק שאהוד ברק ירש מארנן את התפיסה הזאת, והמבצע לחיסול סדאם היה חלק ממנה.

מה שברק אולי לא היה מוכן לקראתו, זה המצב של אותה אליטה שהוא היה מבניה הבולטים באותה נקודת זמן של נובמבר 1992. הוא גילה שהאליטה הישראלית הישנה שבניה עדיין התגייסו בהמוניהם ליחידות המיוחדות, ליחידות חוד החנית, כבר אינה מוכנה לקבל בהשלמה את המחיר הכרוך בהסתערות קדימה כחיל החלוץ של הציונות; האליטה הזאת הפכה לבלתי צפויה ופיתחה אינסטינקטים של נקמנות וחיסול חשבונות פנימי מבלי שאחדות המטרה תשמש בולם זעזועים ליצרים העזים, שהבולט שבהם היה יצר ההרס העצמי.

הפצ"ר דאז אילן שיף אומר באחת ההזדמנויות כי החליט מה שהחליט בעניינם של מפקדי התרגיל בצאלים, קמפל ודרור, משום שרצה להציל את היחידה, את צה"ל ואת מדינת ישראל. הסחרור שאליו נכנסה מדינת ישראל בעקבות אסון צאלים הוא הטירוף האמיתי ולא הרעיון המבצעי של עמירם לוין ואהוד ברק לחסל את סדאם חוסיין. כדור השלג הזה לא נעצר. על אף שכל החקירות, כולל מצ"ח וועדת עינן, וההליכים המשפטיים שהיו כרוכים בפרשה, ניקו לחלוטין את הרמטכ"ל אהוד ברק מכל אחריות לאסון – בגלל אישיותו המשיכה הפרשה להתגלגל, גורפת בדרכה עוד ספיחים ציבוריים, עד ימינו. ברור הרי שאם ההרוגים היו "סתם" גולנצ'יקים, כמו אורי שגיא, או חיילי חת"ם כמו בצאלים א' והאחראי היה תת-אלוף אלמוני, דבר לא היה נשאר מהפרשה.

כאשר נדמה היה שהפרשה כבר מיצתה את עצמה וגוועה, היא קיבלה ספין חדש בקיץ 1995. אז גילה תחקיר ידיעות אחרונות שברק עמד בידיים שלובות ולא רץ באופן אישי להושיט עזרה לפצועים. מה כבר יכול היה לעזור לתומר, בנם של דליה ודב מקיבוץ עין דור, בשעה שרופא היחידה מפשפש בייאוש בתרמילו כדי למצוא את המתקן המפורק שמטרתו לבצע את ניקוז החזה בפציעה הנוראה של תומר. כמו בסרט מתח, ד"ר נחמן אש הצליח לבצע את הפעולה, בדומה למוריס אנקלביץ' שהציל את מאיר הר-ציון, ותומר שכבר עמד לעצום את עיניו חי היום. מי שכל פרטי הפרשה והתרגיל מעניינים אותו, ימצא בספרו של אסנהיים חומר קריאה מרתק מאין כמוהו.

באותה עת סיים ברק את כהונתו בצה"ל והוצנח הישר לצמרת מפלגת העבודה ולממשלת רבין. זאת הסיבה כנראה שהפרשה צצה לפתע מחדש ובמלוא עוצמתה. למישהו היה עניין ליירט את ברק. המניע לא חשוב, משום שהציבור זכה למידע חיוני. השלב הבא במעוף הטיל הקטלני היה כאשר מבקרת המדינה דאז מרים בן פורת לקחה את מקל צאלים מאליעד שרגא ונטלה על עצמה את החקירה.

שלוש שנים התנהלה חקירת מבקר המדינה בראשותו של האלוף אבי יערי, שהיה אז האחראי במשרד המבקר למערכת הביטחון. לבסוף הסתיימה החקירה לקראת מערכת הבחירות של 1999. אהוד ברק לוהק עכשיו כתקווה הלבנה הגדולה של השמאל. במקום את סדאם, הטילה עליו האליטה של צאלים ואוסלו לחסל את ביבי נתניהו. אז יצא הדו"ח המטהר והמזכה של ממשיכה של בן פורת, השופט אליעזר גולדברג, וכמו היה זה היום אני זוכר את יוסי שריד מכריז כי מעל ברק פרושים עכשיו שמים בהירים. רוצה לומר, האליטה העניקה לו זיכוי מלא לצורך משימתו הקדושה.

עד שהתגלה האויב החדש, הגרעין האיראני, שהיה חשש כבד כי ביבי וברק עומדים להפעיל נגדו את צה"ל. אסור לתת לזה לקרות, וכדי למנוע מברק להשתולל נורה שוב הטיל החלוד מלפני עשרים שנה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013

פורסמה ב-13 בינואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון וארא תשע"ג - 805, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: