חוזרת אל הקִרבה / נעה לאה כהן

בתערוכת הביכורים שלה מבקשת רחלי טאובר להתמודד עם מושג המזבח לאורך הדורות. מנקודת מבט נשית ובקווים מינימליסטיים היא מרככת את קרנותיו ומחברת בין עבר להווה

המזבח הוא אבן דרך בתרבות הישראלית. כארכיטיפ קדום הוא מופיע בהקשר האלטרואיסטי של נתינה בין האדם לא-ל. אלא שבקונטקסט הישראלי הנתינה תורגמה למוות ולקרבן, והפכה את מערכת היחסים הזו למורכבת. המזבח דורש אדמה, שטח וטריטוריה כזירה לבטא בה את נוכחותו, ולמיקומו יש משמעות. הוא הפך למטפורה טבעית להתמודדות המודרנית עם נושא ההקרבה למען המולדת ולבירור מערכת היחסים של התרבות הישראלית עם החזרה לארץ והמחיר הנובע מכך. לרוב גם מזוהה המזבח עם סיפור עקדת יצחק, המעלה את אחת הדילמות הקשות בהיסטוריה היהודית.

דוגמאות לכך ניתן לראות אצל יצחק דנציגר, שהשתמש במזבח ביצירתו בזמן השואה ומלחמת העצמאות מתוך התמודדות עם המוות הנורא. אמנים כמו אבל פן ונפתלי בזם החלו לצייר מזבחות לאחר שבנם נהרג בנסיבות הקשורות למצב הביטחוני וללחימה לשם הגנה. מאוחר יותר, אצל אמנים כמו יגאל תומרקין ומנשה קדישמן, המזבח מסמל ספק לגבי נחיצות המוות וערעור על זהות המקריב והקרבן בתקופה המודרנית, ומופקע מתפקידו המסורתי ביהדות.

בוחנת את הקשר למקום מנקודת מוצא המעוגנת במסורת ובקיאה בה. היצירה 'מזבח העולה'

בוחנת את הקשר למקום מנקודת מוצא המעוגנת במסורת ובקיאה בה. היצירה 'מזבח העולה'

עדות לחיים שהיו

שם התערוכה, 'מזבחות ואנשים', נשמע כעוד חוליה במסכת העקדות והקרבן, אך רחלי טאובר מצליחה לגעת בנושא מנקודת מוצא שונה ומפתיעה. זווית המבט הנשית והייחודית שלה מרככת את קרנותיו של המזבח, מפקיעה מהמושג את המקום הקשה והנוקב שלו, ומבקשת ליצוק בו פרשנות מחודשת המחזירה אותו אל הקִרבה הטמונה במילה קרבן.

טאובר יצרה עשרים מזבחות אישיים (20 X 20 ס”מ) בקנה מידה מינימליסטי, שמאפשר לצופה לחבקם, לשאתם ולערסלם, כאילו היו תינוקות. בכך היא פורטת את הסיפור האנושי של המזבחות, הנראים בתחילה כקופסאות חתומות הטומנות בחובן סודות של עוצמה וקדושה אמורפיות, אל מקום קונקרטי של מפגש עם הצופה. דרכם יכול הצופה להתמודד עם אידיאולוגיות גבוהות, המיוצגות במזבח באמצעות הצורה הגיאומטרית והאידיאית של ריבוע.

מתוך בירור הסוגיה במסורת העתיקה יוצרת טאובר וריאציות עכשוויות של המושג מזבח. כצעד ראשון היא מבקשת להתחקות אחר מהלך ה’התמזבחות’, שמתחיל באבן אחת מקודשת הנמצאת על אם הדרך ומסתיים בבניית מזבח הזהב בבית המקדש, מהלך המעיד על התגבשות שבטי ישראל הנוודים עד כינונה של מלכות. כך, באחד הפסלים בוחרת טאובר לתאר אבן שטוחה בהשראת חלום יעקב, כשעל פי המדרש האבנים שרבו ביניהן על הזכות להיות מונחת תחת ראשו הן אלו שיהפכו בסופו של חלום למצבה – מזבח. טאובר סיתתה אובייקטים שונים על רצפת האבן בהשראת רצפה רומית המתעדת את פיסות החיים שהילכו עליה, ובכך יוצקת את הפרשנות המודרנית של מצבה כעדות לחיים שהיו. שם היצירה, ‘ויצא sein’, מכיל את הפרדוקס בין נדודים להתקבעות במקום, כך שנקודה זמנית בנדודיו של יעקב הופכת באמצעות האבן לקבועה יותר.

ממזבח בגובה הקרקע המחובר ישירות לאדמה עולה טאובר אל מזבחות תלת ממדיים הנוצרים בהשראת מזבח המקדש. סוד קסמו של המקדש הוא בכוחו לחבר ארץ לשמים, להיות חקוק באבן ובד בבד חקוק בלב האנשים. את הסוד הזה מחפשת האמנית בפסליה, וברגישות פנימית, בהתבוננות ארוכת טווח ובעמלנות של אם לילדים היא מצליחה לגעת בנקודת החיבור השפויה של קדושה וחיים. היא מהלכת בין מגדלי השן של מקדשים ריקים מאדם העשויים אבן ושיש, זהירה מליפול אל מלכודת הטוהר והשקט המפתה שלהם, ומבקשת להורידם אל עולם המציאות. טאובר מבקשת להיכנס אל המקום המורכב שמייצג המזבח, מקום קרבני שהמוות מרחף מעליו, כשהיא משתמשת בקורטוב הומור דק מן הדק המפרק את רצינותו התהומית בתמהיל חומרי היום יום.

אותו ‘שחוק’ מתבטא למשל בעובדה שהמזבחות אינם מושלמים. טאובר נוגסת בקצות האבן הכבדה והמאסיבית, זו רוצה להיסגר על גופו של אדם לעת הילקחו, ויוצרת הקשר חדש של מזבח – מצבה. אפילו ליצירה הנושאת את השם ‘מזבח מצבה’ ומראה את הנוסח הכללי “פ”נ מוהר”ר תנצב”ה” יש יסוד שחוק נסתר. שלא כמו הרליקיות הנוצריות או הכדים הקנופיים במצרים העתיקה, המכילים בפועל עצמות מתים, מזבחותיה של האמנית, למרות שאין לפתוח אותם, נדמים כמכילים כמוסות חיים.

ביצירה ‘מזבח – שולחן’ חורתת טאובר באבן את מפת הרקמה הרכה ויוצרת זיקה בין המזבח לשולחן המטבח. בכך היא רומזת לקביעתם של חז”ל, שביקשו להמשיך את הקשר המיוחד בין הא-ל לאדם גם בגלות, אלפי שנים לאחר חורבן המקדש והיעדר המזבחות, וגזרו שיש לנהוג בשולחן בקדושה כאילו היה מזבח.

אברהם אופק התייחס לנושא זה בציורו ‘כל זמן שבית המקדש היה קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו’ (1990). ביצירה נראים אנשים יושבים סביב שולחן האוכל על הר ציון, הרומז למקום המקדש העתידי. בכך מנסה אופק לאחד את קדושת הרגע הגשמי עם רוחניות גבוהה, כשהתמונה נוטה לאלכסון המכוון אל השמים. אלא שפסליה של טאובר אינם צריכים לגורם האנושי כדי להמחיש נקודה זו. טביעת האצבע האנושית שלה מורגשת בעדינותה של הרקמה, בתמצות שמתעצם בכך שמפת השולחן אינה מופיעה במלואה, מה שמאפשר לדמיון להמשיך את המפה בדמות השולחן הביתי של כל אחד מאיתנו, ולהיות פתוח לסיפור האישי והנושם שמעבר לריבוע המקבע.

פרדוקס בין נדודים להתקבעות. היצירה 'ויצא sein'

פרדוקס בין נדודים להתקבעות. היצירה 'ויצא sein'

סטודיו משלה

המינימליזם של טאובר עוקב אחר שפתו הנאמנה לחומר של הפסל הרומני קונסטנטין ברנקושי, כשלרוב היא משאירה את האבן בחספוסה ואינה זקוקה לחומרים נוספים או לצבע. בחירתה המוקפדת באבן שיש הבאה דווקא מהרי חברון, אבן ישראלית טיפוסית, מסמלת חיבור מתבקש בין הכאן והעכשיו לבין עבר מפואר.

טאובר מוסיפה לאבן את הסמליות הארכיאולוגית הישראלית המקומית, כבת שכונת הר נוף בירושלים שילדותה הייתה חשופה לממצאים עתיקים. כך למשל מופיעים ביצירותיה סממנים של מערכות קבורה ומחצבות עתיקות, כמו אבן הרודיאנית מקושטת בפרח וסימני סיתות או לוחות משחק חרותים בסלע, כולם עדות לעולם תרבותי קדום.

זוהי תערוכתה הראשונה של רחלי טאובר, שמשלימה מסע ארוך שתחילתו במחלקות לאמנות במכללת 'אמונה' ובאוניברסיטה העברית, והמשכו בלימודי פיסול בבית-ספר 'בסיס' בשרון, שם קיבלה כלים מעשיים והגיעה להחלטה האמיצה להיות אמנית (ולא לפנות להוראה כמו רבות מבנות מחזורה), לרכוש ציוד יקר ולשכור סטודיו משלה. פסל ציבורי ראשון שלה, 'העיגול של חוני', שעוסק בנושא הגשם והתחייה, מוצג בעיר מגוריה אלעד. היא הקדישה אותו לחייל יורם לוי, בן המקום, שנהרג במבצע 'חומת מגן'.

לאחר שתסתיים הצגתה בגלריה 'אפרת', תנדוד התערוכה אל הגלריה החברתית של בניין 'היכל שלמה' בירושלים. בכך תורמת טאובר קול נשי ייחודי בקרב קבוצת אמנים עכשוויים היוצרים מתוך עולם אורתודוקסי עמוק.

אמנים כמו אבנר בר חמא (בתערוכתו 'מזבח אדמה תעשה לי', שבה חיבר מספר חומרים בניסיון לפענח את ערכי ההקרבה המקראיים), אשר דהאן (במונומנט 'מזבח אדמה', שבתחתיתו הפסוק "כי תבואו אל הארץ", כשאותיות שם השם מחוקות כדי להתריע על מצבו הרוחני של עם ישראל) וטוביה כ"ץ (שמשקף בציורי המזבחות את שאיפתו לבנייה מחודשת של המקדש) שיקפו בעבודותיהם תפיסות חדשות הבוחנות את הקשר למקום מנקודת מוצא המעוגנת במסורת ובקיאה בה.

רחלי טאובר חוברת אליהם כשהיא משקפת ביצירותיה ציפייה לחיבור פנימי אמיתי בין מסורת העבר לבין החיים העכשוויים, בניסיון להבין ולחוש בחומר את פסגת שאיפותיו של העם היהודי שטרם מומשה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בינואר 2013, ב-גיליון וארא תשע"ג - 805 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כח הכבוד לנעה מטרונטו!
    (:

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: