המחנך הגדול של קהילת הגלות / ברכי אליצור

ספרו של הרב קרליבך חודר ללבם של הנביאים, על אתגריהם, אכזבותיהם וייסוריהם. תולדות חייו מלמדות שבהנהגתו יישם את הנהגתם הנבואית

 שלושת הנביאים הגדולים: ישעיהו ירמיהו ויחזקאל

יוסף קרליבך

עריכה: מרים גיליס קרליבך

תבונות, תשע"ב

ספרו של הרב קרליבך 'שלושת הנביאים הגדולים' יצא לאור לראשונה בשפה הגרמנית בשנת 1932. ההחלטה על תרגום הספר שמונים שנה לאחר כתיבתו, כשבפערי השנים נכתבו עשרות אם לא מאות מאמרים ומחקרים שעסקו בנביאים אלו ובתוכן נבואותיהם, נובעת מהערכת הערך המוסף הייחודי המצוי בספר זה.

הקריאה המרתקת של 147 עמודי הספר פורסת בפני הקורא הגדרות חשובות של אתגרי התקופה של כל אחד משלושת הנביאים, ומציגה את דרכי ההתמודדות שנבחרו או נכפו על ידי כל אחד מהם בהתאם למציאות שבה פעלו.

הספר פותח בקווים לדמותו של הרב ד"ר יוסף קרליבך: היותו עלם מבריק שהצטיין בלימודי הקודש והחול, קשריו ההדוקים עם גדולי ישראל של ראשית המאה העשרים, כישורי ההוראה שלו, מנהיגותו המופתית בשנות השמד הקשות ביותר בתולדות ישראל, וגורלו הטרגי בשואה.   ההקדמה הביוגרפית גורמת לכך שדמותו של הרב קרליבך ותקופת מנהיגותו מלווה את הקורא לכל אורך הספר ומבצבצת מבין ניתוחי קשיי העם בתקופת החורבן והגלות, ואף נראה כי דרכי פעולתו של הרב קרליבך בימיה הקשים של שואת יהדות אירופה נשענה לעתים מבלי משים על יעדי הנבואה, כפי שהוא מייחס לשלושת הנביאים הגדולים.

דבריו הפכו למקור חיזוק הנפש ולנחמה. הרב יוסף קרליבךצילום: אלפרד בנימין

דבריו הפכו למקור חיזוק הנפש ולנחמה. הרב יוסף קרליבך
צילום: אלפרד בנימין

נבואת שקר ותעמולה נאצית

הרב קרליבך מרחיב בתיאור תפקידו של עבד ה' המתואר בנבואות ישעיהו. עבד ה' הוא תוצר של פוטנציאל משיחי שלא מומש בעקבות עוון העם, ובאמצעותו עובר העם תהליך זיכוך מחודש שיכשיר אותו לקראת המטרה הסופית של קיום העולם. עבד ה' סובל בהווה על חטאי העבר ובעבור דור העתיד. עבד ה' של נבואת ישעיהו משמש את הרב קרליבך כמענה לשאלת הסבל בדורו:

לכן בימינו אלה, כאשר המצוקה שוב מסעירה את הלב ואת הנשמה, כאשר שוב עולה על השפתיים שאלת ה'מדוע' של הסבל ומוליכה אל התשובות המטורפות ביותר […] לא תוכל להישמע מילה חשובה יותר מזו של ישעיהו. באוזנינו חוזרות ומצלצלות המנגינות העצובות של עבד ה'. נלמד להבחין בין ה'למה' לבין ה'לשם מה' של הייסורים […] הבנת ה'לשם מה' של הסבל תשמור עלינו מפני הייאוש, תיתן לנו את הכוח ואת הגאווה לראות בסבל זה את עבודת ה' הנשגבה ביותר ולבחור בה (עמ' 60).

כשהרב קרליבך מתאר את ירמיהו הוא מרבה לעסוק בנפשו העדינה והמיוסרת, ובתפקיד כפוי הטובה של מנהיג אשר נכפה עליו למוטט את חומת הביטחון של העם, לעורר אותו מאשלייתו, ובעיקר להשמיע באוזניו דברים המנוגדים להלך הרוח של העם. מחשבת החוסן של המקדש וירושלים, ימי הרפורמה של יאשיהו ונביאי השקר המפיחים בעם תקוות שווא עומדים לרועץ בפני הנביא אשר תפקידו להעמיד את העם אל מול מציאות של חורבן קרב וגלות קשה, שרק תהליך אמיתי של תשובה יוכל לעכב. את הקושי המרכזי של ירמיהו במלחמתו בהלך הרוח הציבורי מדמה קרליבך לנביאי השקר של תקופתו:

בישראל כמו בגויים יש ביקוש לבני אדם בעלי פייסנות מסולפת, ששאיפות הרגע הן בראש מעייניהם. בישראל כמו בגויים מצמיחה ההתלהבות המפלגתית את הפרחים המוזרים ביותר; לא קול החכמה הגוברת ומגברת על העולם שולט בנפשות, אלא הדימוי הנוצץ של הססמה המשכרת, המחניפה להתנשאות. פה – כמו שם – בזים למבשרי האמת, לידידי המולדת האמיתיים, אלה המעמידים מעל לכול את רצונות הדרישה המוסרית. פה – כמו שם – אוהבים לעסוק במדיניות שעל סף התהום; בייחוד החוגים המנהיגים היו תמיד אטומי רגש במשחקם באינטרסים של האנושות.

בדימוי הסמוי של דרכי הפעולה של נביאי השקר לתעמולה השקרית של המפלגה הנאצית ממחיש הרב קרליבך עד כמה קל לשכנע ציבור לפעול בניגוד לאמות המידה המוסריות הבסיסיות שבקרבו באמצעות דברי חנופה המותאמים למאווייו, והמפחיתים מרמת האחריות שלו על מעשיו, ועד כמה קשה לעמוד מנגד ולתבוע מהציבור להתנער מתפיסותיו המעוותות ולהיות ער לתהום הרובצת לפתחו.

כוח הנשמה ועוצמת הלב

יחזקאל מכונה על ידי קרליבך כמחנך הגדול של קהילת הגלות. נדמה שיחזקאל, יותר משני הנביאים האחרים, היווה מופת עבור הרב קרליבך עצמו בהנהגת בני קהילתו בתקופת הגלות הקשה ביותר.

קרליבך מונה את האתגרים הדתיים, הפסיכולוגיים והרוחניים שעמדו בפני הנביא ואת דרכי התמודדותו עמם:

יחזקאל היה למחנך הגדול של קהילת הגלות; הוא השכיל להציל את הנשמה היהודית על אדמת נכר, ולשמר את הייעוד הדתי של הגולים ואת השקפת עולמם היהודית, ללא התמיכה החזקה של ארגון מדיני ושל אדמת הקודש, וללא הקשר ההדוק אל בית המקדש […] הוא היה הראשון שלמד הלכה למעשה את העצמה הייחודית הקיימת בדתיות כנה הטמונה בלבו של הפרט, והיא אינה תלויה באמצעי חיצוני כלשהו. הוא לימד את עצמתה מעצבת הנשמות של עבודת ה' משותפת, שהיא כולה רוחנית, והורה על קיום מצוות באמונה. הוא עזר לנו לגלות מחדש את כוחה של הנשמה ואת עצמתו של הלב. ולא זו בלבד אלא שהוא נתן לנו למעשה את הנצח, את המודעות העצמית העומדת מעל הזמן ומעל המקום, זו שאפשרה ליהדות לשרוד בכל תמורות ההיסטוריה (עמ' 104).

האם אין במעשי הרב קרליבך עצמו כפי שהם מתוארים על ידי צאצאיו יישום מופתי של הנהגה נבואית זו?

בתנאי קיום מוגבלים ביותר פעל הרב יוסף קרליבך […] כרב, כנואם וכמחזק את רוחם של היהודים בצוק העתים. הוא הקים מרכז שירות לשאלות ותשובות הלכתיות; נסע לערים שנותרו ללא רבנים על מנת לדרוש דרשות ולברך את הנערים שהגיעו למצוות […] כמו כן כתב הרב מכתבים לאנשי הקהילה שהצליחו להגר ואף לאלה שנשארו, אך לא נתאפשר להם לבוא לבית הכנסת; הוא חירף את נפשו ושלח מסר של ביטחון בה' לאסירים במחנות הריכוז השונים.

בדומה כתב עליו הרב יעקובסון: "ככל שהזמנים נעשו קודרים יותר האירו דבריו של הרב קרליבך והקרינו חום ועידוד במידה הולכת וגוברת; דבריו הפכו למקור חיזוק הנפש ולנחמה" (עמ' 16).

'שלושת הנביאים הגדולים' מתאר בקווי נפש עדינים ומדויקים את המתחולל בלבו של העם בימי הפורענות של גלות ישראל ובאימת המצור של סנחריב על ערי יהודה וירושלים, את השמחה פורצת הגבולות עם נסיגתו של צבא אשור, את השאננות והביטחון המופרז של העם בחוסנו של המקדש בימי ירמיהו ואת המפלה הרוחנית עד סף ייאוש לאחר ניפוץ מקסם השווא שטוו הנביאים.

הספר חודר ללבם של מייצגי דבר ה' בקרב העם, לאכזבתו העמוקה של ישעיהו מתהליך הגאולה שהוחמץ עקב שיכרון הניצחון על צבא אשור ויוהרת העם ומלכו, לנפשו המיוסרת של ירמיהו, 'נביא הדמעות', המנווט עצמו בין אהבת הנפש שלו אל העם לבין חובתו לגזור את דינם לאבדון, ולעוצמות כישורי העידוד של יחזקאל שנלחם בתפיסת הייאוש של העם: "כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה".

הרב קרליבך מתפלמס גם עם התפיסה התיאולוגית הרציונלית השוללת אפשרות של נבואה, ועם הביקורת הספרותית המפקפקת באחדות הנבואה. אולם יותר מכול 'שלושת הנביאים הגדולים' מתאר יישום אותנטי של מימרת חז"ל 'נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה'. הרב קרליבך מפרש את המסר של דברי הנבואה לשעתם, אולם מרחיב ומנתח את המסר העל דורי של דבר ה' ומוצא בהם דברי עידוד ונחמה ל'עבדי ה" בני דורו, התוהים בשאלה 'התחיינה העצמות האלה', ומבטיחם כי "כוח החיים האמיתי של כל אחד ואחד בא לידי ביטוי בכיסופיו לייעוד הנשגב, להיות לקהל עם מתקדש" (עמ' 125).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013

פורסמה ב-13 בינואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון וארא תשע"ג - 805, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: