ספרות היברידית / רבקה שאול בן צבי

בעולם שבו נחו על המדפים ספרי מופת לצד רומנים למשרתות, קל היה להבחין ביניהם. היצירה החדשה – סיפורת שעטנזית המתנאה בארומה אמנותית – מתעתעת בקורא ומקלקלת את שיפוטו

קראתי לאחרונה מאמר ביקורת שנכתב על אודות רומן חדש, פרי עטה של כותבת הידועה לי כאישה משכילה ודעתנית, המבינה דבר או שניים בסיפורת. הרומן שורטט במלוא גווניו הרבים ודקויותיו, אבל דבר לא נאמר על ערכו הספרותי. מהמאמר לא התחוור לי אם הספר טוב, אם הוא כתוב בדרך אמנותית, אם תכניו בעלי ערך. תהיתי אם אין המאמר פרי יחצ"נות, מעין שירות עיתונאי לכותבת, שמעתה והלאה תיחשב לאחת הסופרות העבריות… ונזכרתי שכבר פגשתי פה ושם מאמרים כאלה, שאין בהם אמירה ביקורתית משמעותית, אלא סקירה בלתי מחייבת.

אבל היעדר הערכה מהימנה עשוי להתקשר גם לתמורות בכתיבה ובטעם הספרותי המאפיינות את התקופה הפוסטמודרנית המציפה כמו מי המבול את כל מי ששרוי בהווייתה, כלומר את כולנו. אפשר להסכים או להתנגד לרוח הפוסטמודרנית, אך אנחנו בתוכה, לטוב ולרע, ואין מי שנמלט מהשפעתה, אולי למעט מגזרים שמרניים במיוחד כמו נטורי קרתא ודומיהם. ובתוך הרוח המתירנית והאנטי מדרגית, אפשר גם להתעלם מערך אמנותי או מהיעדרו, או אפילו לא לדעת על הנושא. העיקר שנכתב משהו שניתן לקריאה ומן הסתם יפלס את דרכו אל רבי המכר.

בעבר הלא רחוק היה ברור על איזה שלב נמצא כל סופר בהיררכיה המקובלת. כל מי שעיניים ספרותיות בראשו ידע שבמרומי הסולם ניצבים סופרים כמו בלזק ופלובר, טולסטוי ודוסטויבסקי, ביאליק ועגנון, פרוסט ותומאס מאן; ובשורה הדמיונית השנייה סופרים מצוינים בדרכם אך נטולי חותם הקלאסיות העל זמנית וביניהם: סטפן צווייג, קרונין, סומרסט מוהם, דפנה דה־מוריה, הרמן ווק, ויקי באום, פרל באק.

בסיפורת העברית חסרו סופרים מסוג זה, כי מרבית הכותבים שאפו אל השורה האיכותית הראשונה, והספרות נתפסה כגילוי רוחני נעלה ולא כבידור להמונים; וכך קמו לנו סופרים מצוינים ואליטיסטים כמו עגנון והזז, בארון ושטיינברג, ברש ושופמן, שמיר ומגד, יהושע וקנז, שחר ואפלפלד. מי שרצה לקרוא ספר טוב, אך לא תובעני, נזקק לסיפורת המתורגמת. "מתי יקומו לנו סופרים פשוטים היודעים את מלאכתם?", התאונן פעם פובליציסט ששכחתי את שמו. עברו עשרות שנים ותפילתו התגשמה, עם הופעת ספרים כמו 'גיא אוני' של שולמית לפיד ו'ממערב לירח' המרתק של מיכל שלו, ויצירות פופולריות רבות אחרות, ברמות שונות של כתיבה.

גם המחזה 'בת השחף' נקטל עם הופעתו. דיוקן אנטון צ'כוב, אוסיפ בראז, 1898

גם המחזה 'בת השחף' נקטל עם הופעתו. דיוקן אנטון צ'כוב, אוסיפ בראז, 1898

כלאיים להמונים

ברם, בתקופתנו הופיעה בריה חדשה שכמותה לא הייתה קודם לכן: יצירת סיפורת היברידית שאינה אמנות צרופה ואף אינה רב מכר פשטני, אלא צירוף של תכונות מזה ומזה. היצירה השעטנזית, שאינה פשוטה כמו סתם רב־מכר אך גם אין בה מהגדולה של האמנות. היא עשויה להיות מיוחדת בתכניה אך פשוטה וחסרת ייחוד בלשונה כמו 'נערה עם עגיל פנינה' של טרייסי. לעתים היא מנכסת אלמנטים ספרותיים מובהקים כמו לשון פיגורטיבית וסימבוליקה, או מבנה אריסטוטלי, או נושאים חובקי עולם ובאופן שמדבר מאוד לקהל הקוראים ונקלט בקלות רבה, כמו סיפוריה הקצרים של סביון ליברכט.

הספרים ההיברידיים מתנאים בארומה אמנותית בלי להיות הדבר עצמו. התוצאה עשויה להיות יפהפייה ודמוית אמנות, אבל בחינה מדוקדקת מגלה את החסרים. כך למשל 'וודקה ולחם' של מירה מגן, שכתוב בשפה גבוהה ועשירה ועשוי להעניק חוויית קריאה רבת עוצמה, אך מבט שני חושף את האפקטים המכוונים למלודרמטיות בנושאים ובדמויות. הזיהוי של יצירה כ'היברידית' מבוסס כמובן על רגישות ספרותית, אך ניתן להוכיח את הדברים על ידי ניתוח מדוקדק. עשיתי זאת פעם או פעמיים בשיעורי ספרות, אבל הגעתי למסקנה שחבל להשקיע אנרגיות יקרות בבלתי ראוי, ומוטב להתמקד בראוי.

ספרים היברידיים עונים על הצורך של קוראים משכילים רבים מספור שתרים אחר איכות, אבל רוצים משהו גבוה מרם אורן ואינם מסוגלים להתמודד עם עוז או יהושע. הספר ההיברידי נותן תחושה אמנותית בלי להיות אמנותי באמת. הוא מתעתע קצת: קליט ורציני; אפשר לנתח אותו כמו שמנתחים ספרות, ולכן הוא פופולרי בקרב מורי ספרות. הוא מתאים לדור שבו התרחבה שכבת המשכילים, אבל ניכרת ירידה במיומנויות הקריאה.

ספרי הכלאיים אינם כבדים אלא זורמים בקלילות ונותנים הנאה מיידית שאינה דורשת מאמץ רב. יש להם מקום בתרבות, וחלקם מעניינים מאוד, אך חשוב להבדילם מהספרים האמנותיים באמת. תועלתם במתן בידור תרבותי להמונים. נזקם בבלבול הקריטריונים, כאשר באותו מישור ניצבים כביכול כל הסופרים לדרגותיהם. הנה לא מכבר סיפרתי במאמר במוסף זה איך חברה השתוממה שלא קראתי את ספריה של ניצית יער (שם קוד שהמצאתי לסופרות חסרות ערך), שבעיניי היא פחותה שבפחותות. אבל ניצית יער זוכה לביקורות במדורי ספרות!

מבקר מסעדות

מי קובע מהי ספרות טובה? והאם המושג עדיין תקף לנוכח ערבוביית הסוגות ועוד מיני ערבוביות המאפיינות את תקופתנו (ולא כולן גרועות)? אני חושבת שהתשובה פשוטה מאוד, ולא אני המצאתי אותה: מה שנתפס כקלאסי בפרספקטיבה היסטורית של לפחות מחצית המאה; ספר שמוערך מעבר לעניינים תקופתיים, אינטרסים וחברויות, שמור לי ואשמור לך, קנאות ונקמנויות וגם סתם חוסר הבנה.

הרי המחזה 'בת השחף' של צ'כוב נקטל עם הופעתו! וביאליק הגדול לא היה מסוגל להכיל את הפואטיקה של גנסין, ופסל אותו כסופר. אבל עם תמורות העתים מתחדדים ערכן או חוסר ערכן של יצירות, והמעולה מפלס את דרכו, לעתים בעזרת מבקרים מחוננים כמו מנחם פרי שעושה גדולות בהחייאת ספרים ישנים. רק לאחרונה סקרתי במדור זה את מחקרה של רבקה אלינב המנסה להחזיר למרכז הבמה ספרים של לאה גולדברג ואלישבע שנהדפו בזמנם.

 ומי קובע את ערכם של ספרי ההווה? במישור הפרטי, איש איש לנפשו, והכול לגיטימי. אבל אמירה ציבורית צריכה לנבוע מניסיון רב בקריאה, מרגישות גבוהה, מהבנה מקצועית ומאהבה גדולה לסיפורת המעולה. מי שאינו מסוגל לקרוא את עגנון או את מאן, מי שאינו מסוגל ליהנות מבלזק ומפלובר, או לקרוא רומן של פרוסט, ספק אם יש משמעות לדבריו על אודות סופרי ההווה. אפילו אלה הרחוקים מאוד מעגנון ושטיינברג, כשם שמבקר מוסיקלי של מוסיקה עכשווית אמור להכיר את היצירות הקלאסיות. ולהבדיל, גם מבקר מסעדות הכותב על מסעדה עממית נזקק לידע בבישול עילי.

ובמישור אחר, רשימת רבי המכר יוצרת דינמיקה משלה, וכן גם מודעות הענק של הוצאות הספרים. ספר שיוצא לאור ללא יחסי ציבור כאילו לא נכתב, ולא משנה עד כמה הוא מעולה. הנה, סופר שאני מעריכה פרסם לאחרונה ספר מצוין, אך כיוון שהתעקש לוותר על השקעה בפרסום ויחסי ציבור נשאר הספר עלום לגבי ציבורים רחבים, בעוד ספר מאותה סוגה ועל אותו נושא, אך טוב פחות, זכה בהוקרה רבה.

יצירות מתחזות

הסיפורת אינה שטח הפקר, וערכו של ספר אינו צריך להימדד לפי פרסומו של הסופר, כמקובל היום. לכל תקופה ספרותית יש כללי עשה ולא תעשה גלויים או סמויים אבל ישנם קריטריונים חוצי תקופות שאינם קשורים למוסכמות המשתנות. ישנם סימני היכר שלפיהם נזהה יצירת אמנות אמיתית ונבחין בינה לבין רבי המכר או הכלאיים.

והדברים ידועים: הלשון המובחנת, לשון ספרותית שניתנת לזיהוי, השונה מהלשון הפונקציונלית האחידה והניתנת־בקלות־לתרגום של רבי המכר. ואוסיף גם שהשפה האמנותית אינה קלילה, אינה חלקלקה, וניכרים בה אותות ההיסוס, המאבק האמנותי. תחשבו על משפט על עגנון לעומת משפט של הנס פלאדה, או על משפט של יעקב שטיינברג לעומת משפט של רם אורן. אך כמובן שהמדיום הלשוני אינו מטרה בפני עצמה, אם כי ישנם גם ספרים כאלה שבהם הלשון העשירה מחפה על שרלטנות או שטחיות או סתם שעמום.

 בכל יצירה ראויה חשים בעומק של הדברים המתוארים ובחשיבותם, וכן ברמה הסימבולית או הארכיטיפלית. ספרים אמיתיים אינם מתיישנים באמת, גם אם הודחו ברגל גסה על ידי הפחותים מהם, כפי שקורה לרוב בימינו. אתה חש שקראת דבר בעל ערך, שמזעזע את נפשך, אך לא במובן של הזעזוע הרגשני הקיטשי, אלא תחושה של אמת חיים עמוקה, שמעניקות יצירות כמו 'קתרינה' של אפלפלד, 'פנים אחרות' של עגנון, 'סוויטה צרפתית' של אירן נמירובסקי, 'מר מאני' של א"ב יהושע, 'גולם במעגל' של לילי פרי – ספר מצוין שקצת נשכח מאז הפציע. אפילו הסיפורת הפוסטמודרנית עשויה ליצור חוויה של עומק וגובה אמנותי כמו הסיפורים בשפה רזה של גפי אמיר, אתגר קרת ואורלי קסטל־בלום. וכך גם סופרים כמו הרב סבתו, מירה קדר, רבקה מרים, חנה בת־שחר וגילית חומסקי (קול מבטיח ומעניין בסיפורת הצעירה).

המדדים הוותיקים נשארו תקפים, והעובדה שכבר אינם שולטים ברמה אינה הופכת אותם לבלתי אמיתיים. לא האווירה הציבורית קובעת את ערכם של הדברים, ובוודאי לא בתחום האמנות הגבוהה, שתמיד הייתה נחלת המיעוט. ראוי שההבחנה בין הרמות הספרותיות תישמר. אני חרדה מהבלבול שחל בקני המידה הספרותיים, כאשר כבר אין משתמשים בקריטריונים של איכות. במדורי הספרות כותבים על כל סוגי הספרים, ולתוכנית הלימודים חדרו גם יצירות שמנסות להתדמות לדבר האמיתי, כל מיני "דשאים סגולים" ודומיהם.

הבעיה היא שאין היום דמות סמכותית כמו ברוך קורצווייל, גאון בעל ידיעות עצומות בכל תחומי ההומניסטיקה, שידע להפריד בין התבואה למוץ, אמר את האמת והטיח את דברו באומץ ובבוטות, כי הספרות הייתה יקרה לו הרבה יותר מיחסי ציבור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג, 4.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בינואר 2013, ב-גיליון שמות תשע"ג - 804 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מדהים אין מילים לפתע גליתי את המאמר ונהניתי מאוד
    לכתוב מתוך הלב אם זה מאמר או על רומנטיקה שעוטפת אותנו
    כל כתיבה יש בה את היופי שלה.
    תודה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: