ניגון שהוא תורה / שרה פרידלנד בן ארזה

פעם אחת באו חסידים ותבעו מרבי שניאור זלמן: אין אנו מבינים את ה'תניא'. רבנו הזקן ענה להם: חצי דבר לא 'לוקחים'. כדי להבין 'תניא' צריכים לנגינה (ספר השיחות ה'תש"ד, עמ' 92).

מה פשרה של התשובה שהשיב ר' שניאור זלמן מלאדי למתקשים להבין את ספרו? האם אפשר לפרש את דבריו כעולים בקנה אחד עם המלצתו של האמורא ר' יוחנן, לקרוא בנעימה ולשנות בזמרה (מגילה לב, א)? לפי הבנה זו, מציע בעל ה'תניא' לקרוא גם את ספרו בנעימה מוסיקלית כדי לסייע לתהליך הלמידה, כשם שנהגו ונוהגים בבתי מדרשות מאז ומעולם בעת לימוד גמרא והלכה. אכן, בחב"ד נוהגים ללמוד גם את ספר ה'תניא' בנעימת לימוד ולא בקריאה דיבורית יבשה, אך לי נראה כי לא לנעימת הלימוד הזאת מכוונים דבריו של רש"ז. הולם בעיניי יותר לפרש את תשובתו, "חצי דבר לא 'לוקחים'", כמכוונת אל החצי השני של יצירתו – זו המוסיקלית. בעל התניא היה גם מלחין שחיבר ניגונים מופלאים. החסידים הללו, שהסתפקו בניסיון לאמץ את כתביו המילוליים בלבד בלא שהתוודעו אל ניגוניו – הריהם כמי ש'לוקחים' חצי דבר.

דומים הם אולי למי שמסתפקים בתורה שבכתב, המרוחקת, ומוותרים על התורה שבעל פה, הנגישה, המעניקה אוזניים, כלומר ידיות אחיזה, לשם תפיסה בתורה הא־לוהית. מה שעשוי לעזור להם בהבנת ה'תניא' אינו נעימת לימוד בית־מדרשית, אלא ניגונים עצמאיים שחיבר בעל התניא, ניגונים שאינם בני לוויה טפלים למילות הטקסט הנלמד.

שירת הניגון כמעשה בעל ערך דתי. יחיאל אופנר, חסידים אומרים לחיים על מגדל אייפל

שירת הניגון כמעשה בעל ערך דתי. יחיאל אופנר, חסידים אומרים לחיים על מגדל אייפל

חידוש של ניגון

אכן, מאז יצאה מרים בתופים על הים, ומאז עמדו הלויים על דוכנם במקדש בכלי שיר ובמזמורים המשתוררים מפיהם, רווחה, ועדיין רווחת, בכל קהילות ישראל זמרה ונגינה, בעת שהיהודי עומד בתפילה ובפיוט נוכח א־לוהיו, בשעה שהוא קורא או הוגה בתורתו, במגוון אירועי חיים ובסעודות שבת ומועד; אלא שכמעט תמיד מלווה היסוד המוסיקלי את שירתן של מילות הקודש. עם ישראל לדורותיו ולעדותיו העניק את הבכורה למילה, שבה נברא העולם. היא שמשלה בפנייה אל הבורא, ואילו הלחן בא לשרתה.

חידוש גדול חידשה החסידות, בהעמידה גם את שירת הניגון, אף כאשר הוא מושר ללא מילים, כמעשה בעל ערך דתי. התקבלותו של הניגון כדרך המוצעת לעדת החסידים כולה, ואינה נתיב ייחודי הפתוח בפני הצדיקים בלבד, התרחשה בהדרגה. אמנם גם משמם של הבעש"ט ותלמידיו, ר' מיכל מזלוטשוב והמגיד ממזריטש, נמסרו וממשיכים להימסר ניגונים (הניגונים המיוחסים לבעש"ט פרים ורבים במיוחד לאחרונה…), אך דומה שבדורו של רש"ז, תלמידו של המגיד ממזריטש, התרחבה היצירה המוסיקלית החסידית מאוד, ולצדה התפתחו גם מסורות מילוליות, בדרשות ובסיפורים, המעידות על תפיסת דרכה של הנגינה (שמשמעה בעגה החסידית: זמרה) כאחת הדרכים המשמעותיות של האדם אל א־לוהיו בעבודת ה' החסידית.

ידועים לנו ניגונים שנתחברו על ידי ר' נחמן מברסלב ודרשות שדרש סביב הניגון, ערכו ופעולתו. אנו יודעים גם על המקום המכובד שתפס הניגון בהווייתם ובהגותם של צדיקים אחרים בני אותה תקופה, כר' יצחק אייזיק מקאליב וכתלמידי המגיד, ר' לוי יצחק מברדיטשב, ר' אלימלך מליזנסק ורש"ז. רש"ז עצמו ייחס את שורשיה של עבודת ה' המוסיקלית למגיד. מסופר שאמר כי במזריטש למד שלושה דברים: מהו הקב"ה, מיהו ישראל ומהו ניגון.

כבשאר חסידויות, גם בחסידות חב"ד משמש הניגון בראש ובראשונה לשפיכת שיחו של החסיד בפני א־לוהיו ולביטוי כיסופיו בתפילה, וכן בתפקידו החברתי המלכד את עדת החסידים ומאחדה סביב דמותו של הרבי. תפקיד נוסף וחריג נועד לניגון בחב"ד, מאז ימי האדמו"ר הזקן – הלימוד. ראוי לציין שבעולמה העמקני של חסידות חב"ד, הלימוד ברמותיו הגבוהות מתלכד עם השגה רוחנית ועם דבקות באינסוף. הרחבת התודעה דרך כוחות השכל, חכמה בינה ודעת, יכולה לשמש מנוף להשגות שמעל לטעם ודעת. משום כך דיוננו בתפקידי הניגון בהקשר של לימוד בחב"ד אינו מצומצם להשכלה והבנה, המגדירות בתרבותנו תהליך לימודי; הוא נוסק אף מעבר לכך.

מגלה תכנים

נשוב לסיפור שבו פתחנו. באיזה מובן העיון בספר ללא שירת ניגוניו של מחברו היא בגדר 'לקיחת חצי דבר', המביאה לאי הבנת הכתוב בספר? מהן ההנחות העומדות מאחורי דברי רש"ז על כוחו של הניגון ועל תרומתו להשגת תוכן כתביו?

שתי תשובות אפשריות לדבר: ייתכן שהאדמו"ר הזקן מתייחס לתכנים המשוקעים בניגונים. שירת הניגון היא בגדר לימוד של גופי תוכן אלו. אם הלומד יפגיש אותם עם התכנים שהבין מן העיון ב'תניא', יתבהרו לו העניינים שבהם התקשה קודם לכן. מבחינה זו ניתן להשוות את ההיכרות עם הקורפוס המוסיקלי שיצר בעל ה'תניא' להיכרות עם כתבים נוספים שחיבר, העשויים אולי לשפוך אור על מה שכתב בחיבור זה.

תפיסה זו עשויה להדהד לחלק מהדרכים שבהן נתפרשו ניגונים אחדים של רש"ז. בחסידות חב"ד ידועים עשרה 'ניגונים מכוונים' שאותם חיבר מייסד השושלת, רש"ז. הניגונים מלֻווים במסורות מילוליות, המכַוונות את תודעת השָּׁר ומורות לו על מה עליו לתת את הדעת בעת שירת הניגון כמכלול, או בשעה שהוא מזמר כל אחד מחלקיו ותנועותיו. לדוגמה, לפי המסורת הקושרת את חלקי הניגון ‘קול דודי דופק‘ לתכנים תיאולוגיים, משמעות חלקו הראשון היא “ה‘ א־להים אמת הוא א־להים חיים ואמת ה‘ לעולם“; משמעות חלקו השני של הניגון הזה היא “למה ירדה הנשמה בגוף“; משמעות החלק הבא היא “משום שנתאווה הקב“ה להיות לו דירה בתחתונים“ וכו‘.

אפשר שמשמעותן של קביעות כאלה היא המלצה בפני השר־המתפלל להשתמש בכל אחד מחלקי הניגון הזה לעבודה שבלב הממוקדת בעניין אחר, ובכך אדון לקראת סופו של המאמר. אולם ניתן גם לפרשן כטוענות שתכנים אלו אכן טמונים בחלקיו השונים של הניגון.

תפיסת הניגון כנושא תכנים מסוימים מהדהדת למה שמכונה במוסיקה המערבית ‘מוסיקה תוכניתית‘. אכן, המוסיקה התוכניתית, דוגמת הפואמה הסימפונית ‘המולדבה‘ (או הוולטאבה) של סמטנה, המתארת את נפתוליו ומוצאותיו של הנהר הזורם ליד פראג, או ‘מעוף הדבורה‘ של רימסקי־קורסקוב, מייצגת בצלילים מציאות קונקרטית, ואילו המציאות המיוצגת בניגוניו של האדמו“ר מלאדי מופשטת ביותר. ובכל זאת, המשותף למלחיני המוסיקה התוכניתית, בעיקר במאה ה־19, ולתפיסה זאת של ניגוני האדמו“ר מחב“ד, הוא ראיית המוסיקה כמסמנת הוויות חוץ־מוסיקליות.

ברוח דומה נמסר בשם הרבי האחרון מליובאביטש שמי ששר את ניגונו של האדמו“ר הזקן (הניגון בעל ארבע הבבות, כלומר ארבעת השערים, החלקים, שהוא ראש וראשון ל‘ניגונים המכוונים‘), או מי שמקשיב לו מתוך מעמקיו, יוכל באמצעותו לעמוד על שיטתו העיונית של הרבי. גם כאן נראה שמדובר בתהליך תקשורתי הכרתי.

אף שאני מבקשת להתמקד בתרומתו של הניגון לתהליך הלמידה המילולי, אזכיר כאן שהאדמו“ר ר‘ יוסף יצחק שניאורסון (הריי“צ) השלים את התמונה בהעמידו יחסים הדדיים בין שני המקורות לתורתו של הרבי, והוסיף:

כדי להבין ניגון מכוון, צריכים ללמוד את החסידות של אותו רבי […] רק מתוך הלימוד בתורותיו יובן תוכנו הפנימי של הניגון (ליקוטי רשימות, ספר הניגונים ח“ב נד, דף לז).

צינורות נפתחים

את הוראתו של האדמו"ר הזקן לצרף את הנגינה ללימוד משנתו העיונית שבמילים, לשם הבנתה, אפשר להסביר גם באופן שונה: הניגון אינו אמור לחשוף תכנים חדשים או להוסיף מידע שעד כה נסתר מתודעת הלומד, אלא להעביר את השר למצב רוחני אחר, בדומה לאופן שבו אִפשר הניגון לנביא אלישע לקבל את השראת רוח ה' עליו: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב ג, טו). עם העתקת הנפש אל המצב החדש תשתחררנה החסימות התודעתיות ותיפתרנה אי־ההבנות.

על כוחו של ניגון ביצירת מהפך תודעתי בשומעיו נוכל לעמוד דרך שני סיפורים על מפגשים שהתקיימו בין רש"ז לבין למדנים:

לפי אחת המסורות החב"דיות, לאחר שחזר רש"ז ממזריטש, מקום מושבו של המגיד, התאספו בביתו בליל סדר שני כל גאוני ויטבסק. כיוון שרצה לקרבם לחסידות, שר באוזניהם ניגונים, שעל ידם "האיר בכל אחד מהם את שורש נשמתו". (שם, עמ' מא, פה, מתוך ליקוטי שיחות, משיחת יום א' בחג הפסח תש"ו).

מסיפור זה עולה עוצמתו הרגשית־רוחנית של הניגון, המַּתִּיק את תלמידי החכמים מתפיסתם הקודמת ומעוררם לאמץ השקפת עולם שהייתה זרה להם. אין מדובר כאן בתהליך תקשורת של העברת מסר. לא ידע חדש על העולם האופף אותם נוסף לחכמי ויטבסק עם שמיעת הניגון. הניגון מוסס את החציצה בין תודעתם הרגילה לבין פנימיות נשמתם, והגיה באור התודעה את שורש נשמתם העלום. כתוצאה מכך יכלו להתקרב לחסידות.

הריי“צ סיפר כי בשעה שרש“ז שר את ניגונו הגדול בן ארבע הבבות בשמחת כניסת בנו למצוות, “היו כל המחשבות, הכוחות והחושים של הקהל הרב שהתאסף בבית המדרש ומסביב לו מקושרים בניגונו של הרבי. כל תנועה שהרבי שר, עוררה חלק מיוחד של הנפש ואת כל אחד לפי ערכו רומם הניגון ממעמדו ומצבו“. ר‘ יוסף כל בו וחברו, ר‘ איסר קיסעס, סיפרו כי באותה שעה נזכרו בכל מה שעבר עליהם מיום עמדם על דעתם (שם, ח“ב, יד, עמ‘ 352). נראה כי הטרנספורמציה שחולל הרבי בשומעי ניגונו נחוותה לא רק כלידה מחדש אלא גם כמעין פריחת נשמה ופרֵדה מן האני הקודם. הניגון נגע בכל נימי הנפש ופרש בפני השומעים את חייהם, כפי שקורה, אולי, בסמוך להסתלקות מן העולם. כשם שיצאה נפשם של ישראל בדַבֵּר א־לוהים את דיברותיו לעיניהם, כך עמדה נפש שומעי הניגון לפרוח וכמעט לִכְלות מתוך השירה.

נתיב לכל אדם

בניגוד לתפיסת הניגון הראשונה, התולה את המשמעויות בניגון עצמו, על חלקיו ותנועותיו, הרי שבסיפורים על הניגון כמתיק את נפש שומעו ממקומה חשובה נוכחותו של מוען הניגון, במקרים אלו – רש"ז מייסד חסידות חב"ד. בנו של רש"ז, האדמו"ר האמצעי, העיד על אביו שיכול היה "להיכנס אל תוך קרבו של חסיד ולשרש בו את הלא טוב על ידי אמירת חסידות או על ידי ניגון" (ליקוטי רשימות, א, עמ' כה).

הניגון משמש בחב"ד מדיום של חיבור לא רק עם הצדיק החי, אלא גם עם הצדיק שנסתלק מן העולם הזה. בחב"ד מספרים שכשהיה ה'צמח צדק' שר את הניגון בעל ארבע הבבות, כל אחד מהחסידים המסובים לידו היה בודק אם האדמו"ר הזקן עומד לידו (ליקוטי דיבורים ח"ג כז, עמ' 684, וכן שם ח"ה, יט וכ כסלו תרצ"ב, עמ' 1,115).

הריי"צ משווה את האמצעים המילוליים המאפשרים לחסיד לדבוק ברבו שבעולם האמת, כמו שינון דברי תורתו והסיפורים עליו, לאמצעי המוסיקלי המכוון למטרה דומה – שירת ניגוניו. לפי דבריו, כששומעים סיפור מעשה על הרב מתקשרים אל כוח המעשה של הרב; כששומעים תורה שאמר מתקשרים אל כוח הדיבור שלו; ואילו כששרים ניגון שלו, מתקשרים אל מחשבתו (לפי ליקוטי רשימות, שם, נ, עמ' לו, מתוך ספר השיחות ה'תש"ג, עמ' 98. ראו גם שם, ג, עמ' כה). אם תופסים את המערכת המושגית המשולשת מחשבה, דיבור ומעשה כהיררכית, מימרה זאת מעניקה את הבכורה לניגון כדרך התקשרות עם חלקה העליון של נפש הצדיק.

עד כאן הצגתי שני מבטים על תרומתו של הניגון ללימוד תורה שעלו מתוך כתביהם ועדויותיהם של אדמו"רי חב"ד: הטענה בדבר משמעויות האצורות בניגון ובחלקיו, והתמורות שמחולל המוען, הרבי השר בנפשות שומעיו הסבילים.

התפיסה הראשונה של הניגון, כמוסר תכנים, מעוררת בי השתאות, אך היא רחוקה מחוויותיי ונשגבת מהשגתי. קרובה להבנתי יותר ראיית הניגון כמחולל מטמורפוזה בשומעיו הסבילים, אלא שהעדויות על התרחשות כזאת מדגישות שהיא כרוכה בעוצמת נפשו של השר ובעוצמת ניגונו. המאזינים, שבהם מתחוללת התמורה, אינם יכולים לעשות דבר מעבר לפתיחת לבם כלפי הניגון, כלפי השר אותו וכלפי נסיבות השירה. אשרי מי שזוכה לקבל שפע כזה.

מכתביהם של ממשיכי האדמו"ר הזקן עולה תפיסה שלישית, שאף היא קשורה למה שניתן לעשות בניגון בהקשרים של לימוד והשגה, אלא שנתיב זה פתוח בפני כל אדם, והוא כרוך באקטיביות של הפרט, 'נמען הניגון', המבקש להתפתח ולהשיג השגות תודעתיות או רוחניות באמצעות הניגון. תהליך כזה עשוי להתרחש תוך שהוא מאזין לניגון המבוצע על ידי זולת נוכח, זולת מוקלט או כשאוזניו ולבו מקשיבים לניגון היוצא מפיו שלו. בגישה זו אני מוצאת אתגר והזמנה משמעותית ללמידה, להתרחבות הנפש ולהשגה, המופנית גם אל מי שאינו חסיד חב"ד. השתמעויותיה רלוונטיות גם לחיי, חיי מי שאינה חלק מן המרקם החברתי החב"די, בעבודתי האישית ובקבוצות לימוד שאני מנחה.

תובנות וכוונות

גם מי שהמשמעויות האצורות בניגון אינן נגישות לו, וגם מי שאינו זוכה לקבל שפע מצדיק, יוכל להפיק מתורת הניגון החב"דית תובנות, שאם יאמצן באופן יצירתי יוכל לקדם ולהפרות את הלימוד וההשגה שלו:

א. כוונות יצירתיות בניגון – כפי שכתבתי, חלק מההסברים שניתנו ל'ניגונים המכוונים' מנוסחים כקביעות על תכנים המשוקעים בחלקי הניגון. הסברים אחרים לניגונים מציגים את המוטיב המוסיקלי, התנועה, הבבא או הניגון כולו כהזדמנויות לפעילות רוחנית. כאן אין מדובר בידע שהיה כרוך בניגון משעת היווצרותו, אלא בהמלצות הנובעות מפרשנות – מדויק יותר: מדרשנות – משנית. גם אם האינטרפרטציה נאמרת בטון סמכותי על ידי האדמו"רים הבאים, המנחילים לחסידיהם את המסורות הקדומות, הרי שאין הן מתיימרות לטעון טענות אמת על הניגון גופו או על כוונת יוצרו.

הצעות אלה עשויות ללבות רגשות, כגון מרירות או רוממות, תקווה או געגוע, או שאופיין מיסטי, והן מכוונות את נפש השר לדבוק בכל קטע מן הניגון בספירה מן הספירות או באחד העולמות, כפי שמובא סביב הניגון בן ארבע הבבות, שהוזכר (ראו ספר הניגונים ח"א, עמ' מג־מו, וכן ליקוטי דיבורים ח"ה, י"ט וכ' בכסלו תרצ"ב, עמ' 1,115). תנועת הנפש המרחיבה את גבולות השר לעבר דבקות בספירה או בעולם נשגב יותר באמצעות הניגון מקבילה לאידיאל החב"די של הידבקות בעליונים באמצעות לימוד תורה.

אציין שלמרות הניתוח המושגי המוצע כאן, לרוב ניסוחיהן של המסורות אינם מובהקים. לעתים קרובות קשה לעמוד מתוכן על תודעתו העצמית של הצדיק: האם הוא טוען בדבריו שהוא חושף משמעות המשוקעת בתשתיתו של הקטע המוסיקלי, או שמא הוא מודע לכך שהוא התולה בו משמעות זו. עמימות זו אינה חריגה בעולם היהודי; הרי זהה היא לעמימות האופפת את מַנבטת המדרש המילולי ואת תודעת הדמדומים של יוצריו.

לא מן הנמנע, ולדידי מן הרצוי, להרחיב תפיסה זו ולהחילה באופן יצירתי אף על ניגונים וקטעים מוסיקליים שאינם ממסורת חב"ד, ברוח הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו).

ב. הניגון המכין והניגון המחלחל – כדי שיתרחשו לימוד והשגה באמצעות כוונות, כפי שתואר בסעיף הקודם, יש להקדים להם הכנה תודעתית־מושגית. תחילה ילמד השר מערך מילולי של כוונות, ובעת השירה או ההאזנה הוא ינסה לממשן בנפשו. השלב המילולי המקדים לא בא אלא לשרת את הפרק המוסיקלי, שבו יתחולל תורף תהליך הלימוד. דרך אחרת שבה יכול הניגון לתרום לתהליך הלימוד וההשגה היא דווקא בעטיפה שעוטף הניגון את המעשה המילולי העיוני, לפניו ואחריו.

כך מסופר על ר' הלל מפאריטש, בן הדור השני־שלישי לחסידות חב"ד:

ר' הלל מפאריטש ציווה לנגן בשלחנו בכל שבת קודש שלושה ניגונים […] כל אחד מהאברכים מחונכיו היה [ר' הלל] מקרב בסיפור ובאמרה ספציפית לאותו אברך. לאחר מכן שרו ניגון, ובמילא היתה האמרה נחדרת ונדבקת עם הניגון הראשון ולאחר מכן היתה נארגת בתוך תוכו של האברך עם החזרה השנייה של הניגון (הריי"צ, ליקוטי רשימות, מח, עמ' לו).

שונה תפקידו של הניגון שקדם לתורה המילולית (מימרה או סיפור) מתפקידו של הניגון הבא לאחריה. הריי"צ מסביר כי לניגון המקדים תפקיד פותח ומפלש עבור התורה. התורה הנשמעת על לב שניגון חרש בו והסיר ערלותיו דבֵקה בנפש ללא חציצה. מעניין כי לפי עדותו של שלמה מימון, אף רבו של רש"ז מלאדי, המגיד ממזריטש, נהג כך, ופתח בניגון 'נאדר ומרומם את הרוח' קודם שביקש מן הנוכחים בבית מדרשו לפסוק פסוקים, שעליהם יסד את דרשתו (חיי שלמה מימון, תרגם י"ל ברוך, ת"א תשי"ג, עמ' 144). בחב"ד יוחד תפקיד זה לניגונים מסוימים, כמו הניגון מרוסטוב של הרש"ב (ר' שלום דובער שניאורסון), שאותו נהגו לשיר קודם שמיעת 'מאמר' מפי הרבי, וניגוני ההכנה להתייחדות.

הניגון שנוגן במצוות ר' הלל מפאריטש לאחר שאמר את דבריו שימש לחלחולם של הרעיונות ולעיכולם בנפשותיהם ובחייהם של השומעים.

גם דרך זו של הסמכת שירת הניגון להעמקה מושגית־מילולית בתורה, לפניה ואחריה, יכולה להיות פורייה אף מחוץ למחוזותיה של חב"ד, ומעבר לקורפוס המוסיקלי העשיר שהעמידה חסידות זו. מניסיוני, אינו דומה שיעור עיוני הנפתח בפתיחת הספר ובהגיית מילים לאותו שיעור הנלמד לאחר פתיחת הלב בניגון; אינו דומה שיעור המסתיים במילותיו האחרונות של המורה לשיעור המותיר שובל־זמן נטול דיבור, שבו מתהדהדות המילים בלבבות פעורי ניגון.

תודה למתן ויגודה, ששיחה שקיימתי עמו הפרתה את מחשבותיי בעניין זה
שרה פרידלנד בן ארזה היא משוררת, עורכת, מרצה וחוקרת חסידות, ניגון, פיוט ומדרש. ספר שיריה השני, 'חוט של חֶסֶר', יצא בימים אלה בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג, 4.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בינואר 2013, ב-200 שנה לפטירת בעל התניא, גיליון שמות תשע"ג - 804 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: