גאולה הבוקעת מן הנמוך / יעל מאלי

אנשי דורא אירופוס ציירו את משה כמנהיג חזק המקבל השראה עליונה. בדורנו, כשהמנהיגות מתמוטטת, עדי נס מציע לשרוף את האמונות הישנות ולצמוח מלמטה. מבט לשני ייצוגים של הסנה הבוער

בסיפור ההתגלות למשה בסנה מציינת התורה את ה'תפאורה': "וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ־ֹהִים חֹרֵבָה". משה הרחיק אל הר בקצה המדבר, מקום שומם, ריק מאדם. נושאי התמונה הם "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", צמח עולה באש ומולו – אדם יחף.

המקרא, כידוע, חוסך בתיאורי רקע ובתיאורים חזותיים של הדמויות. איננו יודעים כיצד נראה צמח בוער שאינו נאכל. האם מדובר באש טבעית, האם היא אופפת את הצמח כולו? איננו יודעים גם כיצד נראה מלאך ה' וכיצד נראה משה. האם משה עמד מול הסנה או כרע לידו? מה היה המרחק ביניהם ומה היו יחסי הגודל בין משה לבין הסנה? אמנים הרוצים לצייר בעקבות סיפורים מקראיים ולהמחישם מוצאים עצמם מול תיאור מילולי מינימליסטי, ונזקקים ל'השלמת פערים'. ניתן לתאר את חז"ל כאמנים שעשו זאת, אמנם לא בצבע על קנבס אלא בדיו על גיליון. 'השלמת הפערים' על ידי חז"ל והוספת הפרטים הוויזואליים מסייעות למי שרוצה לתאר את הסיפור המקראי באופן חזותי. למשל, חז"ל הרחיבו ועסקו בשאלת זיהוי הסנה. מתשובותיהם עולה שהיה זה צמח צנוע בממדיו, פשוט, אולי קוצני.

בוער בחלל גופו

האמן יוצר עבודת פרשנות משלו. גם הוא נדרש, כמו חז"ל, להכריע מהו הדמיון הראוי לדמות בו את ההתרחשויות. כל העמדה ויזואלית טומנת בחובה נקיטת עמדה פרשנית, גם אם זו ננקטת לעתים באופן לא־מודע.

במסגרת הוראת שיעורים בספר שמות נוהג פרופ' ישראל רוזנסון, ראש מכללת אפרתה, לבקש מהסטודנטיות לצייר את מעמד משה והסנה ולנתח את הציורים ('ציורים פרשניים', דרך אפרתה, תשס"א). אף אני ביצעתי בעקבותיו תרגיל דומה, כשלימדתי תורה בכיתות שבהן למדו בצוותא סטודנטיות דתיות וחילוניות. הופתעתי לגלות שבהכללה, מידת הקרבה בין משה לסנה בציור נמצאת ביחס הפוך לרמת שמירת המצוות של המציירת. דהיינו, ככל שהסטודנטית הקפידה יותר בשמירת מצוות, כך היא ציירה את משה קטן מהסנה ורחוק ממנו. דווקא הסטודנטיות שלא ראו עצמן כדתיות ציירו את משה ואת הסנה קרובים ואף שלובים זה בזה. בדרך דומה הלך ראובן רובין, כשצייר את הסנה בוער בתוך חלל גופו של משה בדמות האמן ('משה והסנה הבוער', 1923). דומני שיש בכך יותר מרמז על מידת הקרבה הבלתי־אמצעית אל המקום הקדוש שבלב האדם, וד"ל.

פרשנות של תמונות הופכת אותן בחזרה למילים, ומשיבה אותן בכך למסורת החז"לית. נתבונן אפוא בשני ייצוגים חזותיים המתארים את הסנה הבוער, ונבחן את המשמעויות הפרשניות העולות מהדרך שבה בחר האמן לתאר את המעמד. התמונה הראשונה היא הייצוג החזותי הקדום ביותר הידוע כיום של משה והסנה. השנייה – בת ימינו.

משה והסנה, בית הכנסת בדורא אירופוס

משה והסנה, בית הכנסת בדורא אירופוס

הייצוג הוויזואלי הקדום של משה והסנה נמצא בבית הכנסת של דורא אירופוס, ומתוארך לשנת 245 לסירה. דורא אירופוס נמצאת בצפון־מזרח סוריה של היום, בלב המדבר, על שפת נהר פרת. דורא הייתה עיירה קטנה הנתונה תחת שלטון רומי. חשיבותה נבעה מכך ששכנה בצומת דרכים בינלאומי, על דרך המשי. בעיר חיו תושבים בני דתות שונות, וביניהם כ־250 יהודים שעסקו ברובם במסחר. הקהילה היהודית פרחה תחת השלטון הרומי, ובמאה השלישית הגיעה לשיא כוחה. בשנת 256 לספירה, במהלך מלחמה בין הרומים לפרסים, חרבה דורא. רבים מתושביה נהרגו, והעיר נבזזה ומעולם לא נבנתה מחדש.

בשנת 1920 התגלתה דורא באקראי על ידי חיילים בריטים. בחפירות הארכיאולוגיות נחשף בה בית כנסת שקירותיו מצוירים. הקירות הללו הועברו בשלמותם למוזיאון הלאומי בדמשק, ועותק מוקטן של מבנה בית הכנסת וציוריו מוצג בבית התפוצות.

בבית הכנסת של דורא נמצא מחזור התמונות המקראיות הקדומות ביותר הידועות עד כה. מכאן חשיבותו העצומה לחקר האמנות היהודית בפרט ולחקר האמנות המערבית בכלל. קירות בית הכנסת היו מכוסים בציורי קיר הבנויים כפאנלים לאורך שלושה רגיסטרים (רצועות). בכל פאנל צוירה דמות מקראית או סצנה מקראית. רק כ־60% מקירות אלו נחשפו ונשתמרו. הקיר המערבי, ששימש חזית בית הכנסת, נשתמר כמעט במלואו.

אחד משלהם

פאנל משה והסנה נמצא בקיר המערבי, ברגיסטר העליון מימין לארון הקודש. תמונה גדולת מימדים זו היא אחת מארבע תמונות של מנהיגי האומה המעטרים את הבימה משני צידיה.

דמותו הגדולה והמרשימה של משה הצעיר ממלאת את חלל התמונה. למרגלותיו ניצבות שתי נעליו ולידו הסנה הבוער. הזיהוי של הסצנה ודאי, לא רק בשל הסנה והנעליים אלא גם בזכות כתובת, מחוקה בחלקה, שבה כתוב: "משה ליד הסנה הבוער באש, משה בר (עמרם) לוי".

הסנה מתואר כשיח ירוק וצנוע בגודלו, להבות אדומות קטנות מציצות מבין ענפיו. דמותו של משה גדולה ומרשימה. הוא ניצב חזיתית, על רקע בהיר. קו הרקע מסומן בגובה כתפיו, אך ראשו נמצא על רקע 'לבנים' היוצרות צורת קשת החודרת אל המרחב השמימי. דוגמת הקשת יוצרת מרחב ייחודי, מעין הילה. ייתכן שהיא מרמזת שמשה אינו אדם רגיל, ובד בבד עם קיומו הגשמי הוא נמצא גם במרחב הא־לוהי (מוטיב המלבן שמעליו קימור הוא בעל משמעות מקודשת, ומסמל באמנות הקדומה את צורת המשכן והמקדש). הוא לבוש טוגה ארוכה, שאותה הוא מפשיל מעט בידו השמאלית. הטוגה מאפיינת את לבוש הפילוסוף בעת העתיקה, ובכך מסמלת את חכמתו של משה. משולי הטוגה משתלשל גדיל. ייתכן שזהו פתיל של ציצית. שני פסים כחולים מעטרים את הכתונת ומזכירים את הטלית. משה מתואר כחכם בן זמנם של מתפללי בית הכנסת.

שתי ידיים מושכות את עין המתבונן. האחת היא יד ה', המושטת אל עבר ראשו של משה מעל הסנה. יד הא־ל מקבילה לראשו של משה, אך נמצאת במרחב השמימי. היד מגיעה עד קו הרקיע ונוגעת בו בקצה האצבעות. מעין 'אין מלכות נוגעת בחברתה'. הבוהן מכוונת אל עבר ראשו של משה, ומדגישה את חשיבותו. הגשמת דמות הא־ל באמצעות ייצוג של יד תואמת את הסיפור המקראי, במיוחד בהקשר לסיפורי יציאת מצרים המרבים להשתמש מילולית בדימוי היד החזקה של ה' (יד ה' מתוארת בציורים נוספים בדורא).

היד השנייה היא ידו של משה, המושטת בתנוחה תואמת ליד ה'. דומה שידו הגדולה של הא־ל מושטת אל עבר ידו הקטנה יותר של משה, אך הידיים אינן נפגשות. הן נמצאות במישורים מקבילים. מחוות ידו של משה עשויה להתפרש כהושטת יד אל עולם הסוד, העולם שמעבר, כהבעת פליאה מהמראה שנגלה לעיניו, או כהצגת הסנה בפני קהל המתפללים בבית הכנסת.

משה ניצב לפני הסנה וסמוך מאוד אליו. פניו מופנות אל המתפללים ונראה שהסנה וההתגלות המתוארת באמצעות יד ה' אינם מעוררים בו תחושת יראה ורצון להתרחקות כפי שעולה מפשט הכתובים: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ־לֹהִים". הסנה הבוער נמצא קרוב אליו ומאחוריו, אך הוא אינו מתואר כמי שחושש להיכוות מאִשו. פניו אינן מופנות כצפוי לעבר הסנה. הוא מישיר מבט ממרומי התמונה אל הצופים שמתחתיו. תנועת ידו פונה לעבר המתפללים, ובד בבד חוסמת את הגישה לסנה.

משה מיוצג כדמות קרובה ומוכרת לאנשי דורא. הוא 'אחד משלהם'. אך גודלו העצום, ומיקומו 'על ההר' ברגיסטר העליון מעל ראשי המתפללים, בקרבת הא־ל, מדגישים את ייחודו. דומה שהיצירה הריאליסטית והארצית משהו מבטאת גישה בלתי אמצעית אל הנשגב שבחיינו. יחד עם זאת, ועל אף שהנשגב ניתן לתיאור, הגישה אליו ניתנת רק ליחידי סגולה. לאלה שנמצאים 'מעלינו'.

ציורי בית הכנסת של דורא צוירו כעשר שנים לפני חורבן העיר. תחושת האיום הקיומי כבר הייתה נוכחת בחיי התושבים. רבים מציורי בית הכנסת ניתנים להתפרש כציורים שמטרתם לחזק את האמונה בא־ל, ובד בבד להעצים את תחושת הקהילה שביכולתה להשפיע על גורלה. משה, הרועה שזכה להתגלות הא־ל ובעקבות זאת עלה מן המדבר והנהיג עם שלם אל חירותו, מהווה דוגמה מושלמת לדרך שבה רצו כנראה מעצבי הציורים בבית הכנסת של דורא לעודד את אנשי הקהילה המקומית לקראת המלחמה שאיימה על קיומם.

בניגוד לסנה, המגלשה עומדת להיות 'מאוכלת' עד כלות. 
עדי נס, 'ללא כותרת', 2000 באדיבות גלריה זומר תל־אביב

בניגוד לסנה, המגלשה עומדת להיות 'מאוכלת' עד כלות. 
עדי נס, 'ללא כותרת', 2000
באדיבות גלריה זומר תל־אביב

ניתוק מעולם הילדות

היצירה השנייה היא צילום מבוים של האמן הבינלאומי עדי נס (נולד בקרית גת, 1966). תמונת 'הסנה' של עדי נס היא אחת מסדרה בת עשרה תצלומים שנוצרה במהלך שנת 2000 לתערוכה במסגרת פרס גוטסדינר של מוזיאון תל אביב. התערוכה מתמקדת בדמויות של נערים, תוך התבססות על סיפורי המיתולוגיה היוונית, אשר בוימו מחדש בנופי ילדותו של נס בעיירות הפיתוח קריית גת ואופקים. העבודות הודפסו בטכניקה המקנה גוון זהבהב לפני המצולמים, וכך עטה נס על מציאות חייהם של הנערים את הילת האגדה. העולם הריאליסטי ומלא החושניות והמכאוב של הנעורים הופך בצילומים אלה למיתולוגיה מקומית, המהדהדת מיתוסים קדומים ממנה.

יצירותיו של נס מתכתבות עם מוטיבים ספרותיים ועם מיטב האמנות הקלאסית. באמצעותן חוקר האמן את הזהות היהודית־ישראלית והחברתית־מגדרית. נס מתכנן את יצירותיו במשך חודשים, ומביים את תמונותיו באופן מדוקדק וקפדני. לצורך צילום הסנה הוא הביא מגלשה פגומה לגן המשחקים באופקים. האש נוצרה על ידי צינור גז שהוסתר במגלשה, ועל הפיברגלס והסולם נמרח דבק מגע שעלה באש. כך נוצרה כאילו דמות קרבן העולה באש. גם הנער ללא הנעליים, שעומד ליד הלהבות, מרמז בעיני נס על קרבן ועל דמותו של משה.

התמונה נקראת במקור 'ללא כותרת', אך היא מכונה גם 'הסנה הבוער', ובשיחה עם האמן הוא אישר שגם ההתגלות בסנה משמשת מקור איקונוגרפי ליצירה.

'הסנה' של עדי נס הוא מגלשה שעולה באש בגן שעשועים פשוט הנמצא בפאתי שיכון פרברי בעיירת פיתוח דרומית. שלושה נערים עומדים בקרבת המגלשה, שניים מהם מתבוננים בה, ואילו האמצעי מצביע על המגלשה אך פניו מוסבות אל עבר הצופים. במישור האחורי של התמונה נראים בתי השיכון האפלים על רקע שמים מתבהרים. הניגוד החזק בין האש הבוהקת לבין הרקע הכהה יוצר תחושה דרמטית ומזכיר יצירות בארוקיות, ובראשן יצירות של קראווג'ו, שאותן מרבה האמן לצטט.

בתי השיכון הדלים מחליפים את המדבר. המגלשה העולה באש מהדהדת את הסנה הבוער. במקום שלהבות קטנות המבצבצות מבין הענפים, אנו רואים להבה עצומה וענן שחור וסמיך מיתמר ממנה. בניגוד לסנה, המגלשה עומדת להיות 'מאוכלת' עד כלות. היא מסמלת אצל האמן קשר בין הארץ לשמים. בימים כתיקונם, הילדים יוצרים את הקשר הזה באמצעות טיפוס וגלישה. היצירה מתארת כיצד הנערים הורסים את הקשר על ידי שרפת המגלשה.

ניתן לראות במגלשה האנכית, ובאש המיתמרת מתוכה, מטפורה הפוכה לסנה הבוער. בסיפור המקראי 'יד ה" היא זו המציתה את האש. האש מייצגת את כוחו של הקב"ה, ויוצרת קשר חדש בין משה הרועה לבין ה', קשר שיוביל את משה לצאת מן המדבר ולהנהיג את עם ישראל בדרכו אל חירותו. ביצירה של נס האש ניצתת בידי אותם נערים שבילדותם נהנו לשחק במגרש המשחקים. לדברי נס, הוונדליזם הוא סוג של מחאה נגד הממסד. במישור עמוק יותר, המגלשה השרופה מנסה להביע את הרצון העז של ילדי השכונה לשרוף את הגשר אל עולם הילדות. האש של נס הורסת ומחריבה, מנתקת את הנערים מעולם הילדות המסמל את החופש. אך מאחורי שורת הבתים מתגלים השמים, אור ראשון מבהיר אותם, מגלה את האנטנות המזדקרות מעל הבתים, שמציעות כביכול סוג חדש של תקשורת בין הארץ לשמים. השמים המתבהרים רומזים על תקווה להתחלה חדשה.

'משה' אינו עומד לצד 'הסנה' של נס. במקום משה, בחר נס להעמיד שם שלושה נערים. פניו של הנער האמצעי מופנות אל עבר הצופים, וידו מושטת אל עבר המגלשה הבוערת. מחוות היד שלו מזכירה את מחוות היד של משה בציור בדורא. אך אין כאן עמידה מלאת עוצמה ומנהיגות. תנועת היד של הנער מהוססת ואינה ברורה. הנער האמצעי, בשונה מחבריו, עומד יחף. לדברי האמן, היעדרן של הנעליים מרמז ששרפת המגלשה הוא רגע פלאי ומיוחד.

להצמיח מלמטה

נס כתב על סדרת התמונות 'סיפורי התנ"ך' (2004־7): "במשך העבודה על הסדרה חשבתי שמה שנשאר אחרי שהכול מתפורר, הסיבה היחידה לקיום שלנו פה, הוא החיבור ליהדות. כשסיימתי את הפרויקט הבנתי שגם זה עלול להתפורר, ומה שנשאר – קשור לאנושיות, שגם היא נמצאת בלב התנ"ך והיהדות. כך נוצרה סדרה של תמונות שעוסקת בקיום האנושי דרך הנרטיב שמוכר לנו מהתנ"ך".

כמו רבים מאמני הרנסנס והבארוק שמהם שואב נס השראה, הוא עוסק בהתגלות רוחנית, ברגעים של גאולה הבוקעים מתוך הנמוך והמוכר. אולי גם 'הסנה' של נס מציע אפשרות ליצירת קשר מחודש עם הנשגב על ידי שרפת העבר והתחלה חדשה. אבל הפעם 'משה' אינו בודד, יש לו חברים.

גם היום אנו זקוקים למנהיגות שתוביל אותנו מן המדבריות שבהם אנו שרויים אל הגאולה המובטחת. אנשי דורא ציירו את המנהיג בדמותו של משה, דמות 'גדולה מהחיים' המקבלת השראה מה'. הקשר בין המנהיג לבין הא־ל שמכוון אותו היה ברור ונוכח. בדורנו המנהיגים נראים בעינינו 'קטנים כחגבים' והאמונה במנהיגות חזקה ואמינה מתמוטטת פעם אחר פעם. נס מציע, לדעתי, לשרוף את האמונות הישנות, ומתוך המדבר העירוני, הפשוט והדל, להצמיח משהו חדש, אנושי, צנוע וחברי. ומתוכו, מלמטה, תבוא גם ההכרה בהשראת השכינה.

יעל מאלי מלמדת אמנות ויהדות
yaelmaly@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב טבת תשע"ג, 4.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בינואר 2013, ב-גיליון שמות תשע"ג - 804 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. מרתק כתמיד

  2. א. דומני, שידו הימנית של משה המושטת לצד, מבטאת תמיהה.

    ב. האם רק דמותו של משה היא מעל גובה עיניהם של המתפללים, או שכל הדמויות?

    אני שואל משום שבפוסקים יש הסתייגות מציורים מול פני המתפללים מחשש להיסח הדעת, ומוצע לעשות את הציורים מעל גובה עיני המתפללים.

    וכך בשו"ע או"ח סימן צ,כג: 'הבגדים המצויירים, אף על פי שאינה בולטת, אין ראוי להתפלל כנגדם, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר – יעלים עיניו'. המקור המצויין ב'באר הגולה': 'אבודרהם בשם תשובת הרמב"ם'. ועל זה אומר המגן אברהם' (סעיף-קטן לז): 'ונראה לי דגם בכותל בית הכנסת אסור לצור ציורים נגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש, ועיין ביורה-דעה סימן קלא'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 1. במחשבה שניה, הצעתי בסעיף א' שמשה במצב של תמיהה, אינה נראית, שכן משה כבר אחרי שה' מתגלה אליו ומצוהו 'של נעלך'. אולי ידו מופנית אל העם כאומר: אני עשיתי את שלי. עכשיו תורכם לפעול שהסנה ימשיך להתקיים!

      2. העיטור שמימין ומשמאל ולמטה, נראה כנחש הכרוך על מטה, כנחש הנחושת הכרוך על נס. אולי חשב הצייר על המשנה במסכת ראש השנה: ' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך שבזמן שהיו ישראל מסתכליו כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין… וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא לומר לך שבזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין…'

      3. הסנה נראה כאן כמצוייר על גבי המלבן שמאחורי משה. אולי סברו אנשי דורא כרמב"ם במורה הנבוכים שבעירת הסנה היתה במראה הנבואה (ייתכן שיש דיעה כזאת גם בספרות היהודית ההלניסטית שחיבבה פרשנות אלגורית לסיפורי התורה).

      • לגבי 3 – הרמב"ם לא מתייחס בפירוש לעניין הסנה, במו"נ, חלק ב, פרק מו, אומר הרמב"ם: 'כן המשלים הנבואיים האלה הנראים או הנעשים במראה הנבואה, לרבות מעשים שהמשל ההוא מצריך ודברים שהנביא עושה ותקופות זמן הנזכרות בין מעשה למעשה על פי המשל ומעברים ממקום למקום – כל אלה הם במראה הנבואה בלבד'. בהמשך מביא הרמב"ם דוגמאות לגבי אברהם, יחזקאל, ישעיהו, ירמיהו והושע.

        מה שרלבנטי לפרשנות הציור, הוא כמובן לא שיטת הרמב"ם שחי תשע מאות שנים אחר כך, ולא הזכרתיו אלא כנקודת מוצא לשאלה: האם מצוייה פרשנות מעין זו אצל חז"ל או בספרות היהודית הלניסטית שאפשר ועמדה לפני הצייר של דורא אירופוס?

  3. מר לוינגר, בבית הכנסת בדורא מצויות סצנות רבות בגובה עיני המתפללים, סמוך לארון הקודש מתוארים: משמאל, אסתר, אחשוורוש ומרדכי,, מימין משיחת דוד על ידי שמואל והצלת משה. ויש נוספות. משה ועוד שלוש דמויות העומדות לבדן במלוא הדרן- מוצבות גבוה מעל עיני המתפללים. אנשי דורא לא למדו שו"ע, כנראה.

    • אולי סמכו אנשי דורא על בן זמנם רבי יוחנן, עליו נאמר בתלמוד הירושלמי (עבודה זרה ג,ב) שבימיו החלו לצייר על הקירות ולא מיחה בידם. מוזכר במאמרו של י"ל ביאלר, 'עיטורי וציורי בית הכנסת', מחניים צה (תשכ"ה), באתר 'דעת'. על איסור של דמויות בעלי חיים במקדש מדבר כבר יוסף בן מתתיהו (אף הוא מצוטט שם).

      • דברי רבי יוחנן מצוטטים גם בערך 'דורא אירופוס', באתר 'דעת – אנציקלופדיה יהודית' (נכתב ע"י ד"ר יהושע רוזנברג). שם יש קישור למאמרו של ברוך קנאל, 'בתי כנסת עתיקים בגולה' ולמאמרו של אפרים צורף, 'יציאת מצרים באמנות', הדן גם בציור משה והסנה.

      • הרמב"ם נשאל:
        'בדבר מה שאמרו רבותינו ז"ל… מנין למתפלל שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, שנאמר: ויסב חזקיה פניו אל הקיר (ברכות ה ע"ב) – מה זאת החציצה האסורה ולאיזו סיבה נאסרה?
        והאם נכנסות בכלל זה הפרוכות וכיוצא בהן, אם לאו? ופרוכות שיש בהן צורות בלתי בולטות, והן בצד שאליו מכוונים התפילה, או שמכסין בהן קירות הבית כדי ליפותן – האם יש בזה איסור, אם לאו'

        והשיב:
        'הסיבה שחשבו לרצוי להתקרב אל הקיר היא, שזה מאפשר להתייחד ביותר ויהיה מכוון ליבו, ואין הפרוכת מונעת. ואין מגונה שיחצוץ בינו ובין הקיר אלא ארון או ארגז או שקים או כלי בית וכיוצא בהן, מפני שזה מבלבל הכוונה.
        וכיוון התפילה לצורות, אפילו אינן בולטות, הרי זה מגונה, משום שמסיח דעתו להביט בהן ותתפסד הכוונה. ואנחנו עוצמים עינינו בתפילה כשמזדמן לנו זה, בין אם פרוכת או קיר מצוייר'

        (תשובות הרמב"ם, מהד' ד"ר יהושע בלאו, כרך ב, ירושלים תשמ"ו, סימן רטו, עמ' 379-380)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: