שמיכות עשויות מכריכות / גלית דהן קרליבך

האם זאת העונה הקרירה, הדימוי הספרותי שלה או געגוע לארצות רחוקות שמקשרים בדמיוננו בין ספר טוב, שמיכה חמה ומשקה חם? מבקרת הבית חירפה נפשה ללקט את רשימת מומלציה להתכרבלות חורפית

חנוך לוין כתב פעם שבישראל יש רק שלוש עונות: חורף, קיץ ומלחמה. לאור שנות הבצורת שארצנו יודעת, נשמעת אמרה זו כאופטימית מדי. חורף? כן, מעת לעת מזרזף לו גשם. מדי פעם נושבת לה רוח. אך האם לרוח הזו התכוון שייקספיר כשכתב: "נשבי, נשבי רוח של חורף, שכן אינך רעה ככפיות הטובה של האדם"?

תמיד היינו תוהים על מוסר ההשכל שהיו המבוגרים דואגים לחדד עבורנו במשל על הצרצר והנמלה. מה היה דחוף כל כך לנמלה לאסוף גרגירים לפני החורף? ובכלל, איזו מלאכה איננה ניתנת לעשייה בחודשי החורף שלנו? איסוף תפוחי אדמה מאדמת השלג הקפואה? או אולי ניקוי ארובות?

ובכל זאת, בכל שנה, לאחר החגים, אנחנו ממושמעים למחוגי השעון הממהרים להחשיך את היום. גם כשבאמצע נובמבר עדיין לוהט בירושלים, אנחנו ממהרים להוריד את בגדי החורף מהארון העליון ולהתחפר בתוך המיטה. אנחנו נשמעים למסורת קדומה. שכן ודאי היה, בעבר כלשהו, אדם קדמון שאף הוא, עם רדת החשֵכה על הארץ, השתבלל בתוך משפחתו. ואולי סיפר לילדיו סיפורים על יד המדורה?

אז כן, למרות שחורף של ממש אין כאן, גם השנה נגיף את התריסים, נצלול לתוך פוך עבה ונדמיין שפתיתי שלג נוחתים מכל עבר. רק כך נוכל להישאב לעלילות ארוכות ונפתלות שאין מתאים מעונת החורף לקרוא אותן.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

——————

חודר עמוק

האמריקאי השקט, גרהאם גרין

 מאנגלית: יואב כ"ץ, פן וידיעות ספרים

'האמריקאי השקט' של גרהאם גרין, המובא כעת בתרגום חדש, הוא מסוג הספרים שמבינים אותם רק לאחר שמגיעים לדף האחרון. גרין עיצב באיטיות, בתנועות ארוכות ומושהות, עלילה שבה התכונות של גיבוריה באות לידי ביטוי לקראת הסוף.

תומס פלאוור הוא כתב בריטי המתגורר בחבל הודו־סין ומתוקף תפקידו מדווח לעיתון הבריטי על מהלך הקרבות במלחמת הודו סין הראשונה. פלאוור הוא ציניקן ומריר, רודף וזורק נשים, למרות העובדה שהוא נשוי לאישה הנמצאת אי שם בערבות אנגליה, שאיננה מוכנה להתגרש ממנו בגלל עודף קתוליות.

כשאינו עסוק בכתיבה, מקדיש פלאוור את עתותיו לעישון מקטרות רבות של אופיום ולחיי זוגיות מהנים במיוחד עם פואונג, יפהפייה מקומית. המוסר האנושי, כך נראה, אינו נר לרגליו.

הסיפור נפתח במותו של מייקל פייל, אמריקני אידיאליסטי ונאיבי מאוד (דמותו היא זו שמעניקה לספר את שמו), הנשלח לאזור כדי לקדם את השלטון הדמוקרטי באמצעים שונים, שעדינות, רוך וחופש דעה אינם נמנים עליהם, מה שמתגלה, כאמור, רק לקראת סוף העלילה.

למן ההתחלה ניכר יפה הניגוד בין פלאוור הציניקן לבין פייל. פייל הוא שקט, מנומס מאוד. במוחו מסתובב תקליט תמידי של רעיונות גדולים ונאצלים. פלאוור לא כל כך מתרגש מהקדחתנות השקטה אך המחלחלת של רעהו האמריקני. הניגוד בין השניים החזיר אותי באופן אסוציאטיבי לספרה של מרגרט מיצ'ל, 'חלף עם הרוח', אף שלא נגעתי בו מאז מלאו לי שש עשרה, ולדמויותיו הראשיות המנוגדות זו לזו: אשלי וילקס האצילי, המשמש אידיאה, ולעומתו רט באטלר, הערמומי והתככן.

ובחזרה לגרין. על פניו, מייקל פייל הוא הנאצל שמבין השניים. אחרי הכול, אילו מניעים טהורים אפשר לייחס למי שעסוק בעישון תמידי של אופיום ושנשאר במקצוע רק כדי להתענג עם בת זוגתו הסינית?

אלא שלאט לאט, בקצב איטי ומושהה, שרק לקראת הסוף מכפיל את פעימותיו, מתברר שפייל אינו כל כך תמים, ושהכינוי 'השקט' מותאם לו בהיפוך. לפנינו מקרה קלאסי של מים שקטים חודרים עמוק.

ראשית, חומד פייל את חברתו של פלאוור. כיאה לדמותו, וכנראה כדי שלא נשנא אותו תיכף ומיד, פייל אינו חוטף את פואונג מאחורי גבו של פלאוור. להיפך. הוא פונה לפלאוור ומבקש ממנו רשות למעשהו. פלאוור, שעד היום ראה את עצמו כאחד שלא מעוניין להגיח משריונו הנוח, מנסה להגיב באדישות, הדרך החביבה עליו לפתור משברים. אך הניסיון לא עולה יפה, ולנו, הקוראים, מתגלה שפלאוור באמת אוהב את פואונג, ולא רואה בה סחורה מקומית זמינה (ושוב, גרין מצליח לתעתע בנו יפה, שכן פלאוור בעצמו מעניק לנו את התחושה הזו). פייל ממשיך בביצוע זממו, כביכול בעזרת אידיאולוגיה ומניעים טהורים.

אלא שאז מתגלה שדווקא פלאוור הציניקן קורא את המפה הרבה יותר נכון מחברו. למעשה אין לו אידיאולוגיה שתסמם אותו ואת זאת הוא ממחיש בדיאלוג הנפלא ממש בינו לבין פייל:

הייתי מתערב אתך על הנבל שלי כנגד הילת המלאכים שלך שבעוד חמש מאות שנה אולי ניו יורק או לונדון לא יתקיימו, אבל כאן ימשיכו לגדל אורז, וימשיכו לקחת אותו לשווקים על מוטות ארוכים ויחבשו את הכובעים המחודדים שלהם. וילדים קטנים ימשיכו לרכב על תאואים. אני אוהב תאואים. הם לא אוהבים את הריח שלנו, ריח של אירופאי, ואל תשכח, מנקודת מבטו של התאו גם אתה אירופאי.

זו פסקה מופלאה שאפשר לכתוב אותה גם על ה'סכסוך' המקומי שלנו, שבו קבוצת אנשים מחליטה מה טוב לעם האחר, ומלבישה אותו במוסר שמידותיו אינן תואמות את מידות השקפתם ותרבות עולמם.

אך העלילה אינה מסתיימת בכך שפייל גוזל את פואונג מפלאוור. צליל הגונג הסופי או מנת היתר ניתנים לקורא עם היוודע מעשיו של פייל. האמריקני השקט כבר אינו שקט כל כך. הוא חובר לגנרל תה הרצחני והורג חפים מפשע כדי לקדם את המטרות הדמוקרטיות. ובכך מגלם פייל את התפקיד שגרין הועיד לו – פייל הוא אידיוט שימושי שכל הקלישאות בנושא נתפרו במיוחד עבורו: המטרה מקדשת בעיניו את כל האמצעים, וכשחוטבים עצים עפים שבבים ועוד כהנה וכהנה.

למן ההתחלה מסמאת האידיאולוגיה את עיניו, ובמקום לראות אנשים הוא רואה ערכים התלויים אי שם בחלל, שצריך רק לשלוח יד ולקטוף אותם. הגדירה זאת יפה המשוררת שימבורסקה כשאמרה שהיא מצטערת שאהבה את כל האנושות, במקום לאהוב בני אדם.

וכעת, לאחר הישמע הגונג, מגיע תפקידו הגדול של פלאוור. היינו מצפים שעכשיו ימשוך פלאוור בכתפיו, לאות שאין זה מעניינו, וישאף שאיפה גדולה ונוספת של אופיום. אלא שתחת הלחץ העלילתי מתגלה הדמות במלוא תפארתה. ודווקא העיתונאי הציני הזה אינו מסוגל לסבול את מראות התופת שנגרמו בגלל פייל הרצחני.

זהו ספר הכרחי לכל אדם בעל נשמה חופשית. סיפור המציג את האופן שבו ערכים נעלים, מוסריים ודמוקרטיים כביכול הופכים, כמעט בן רגע, לרודנות ולחשיבה טוטליטרית. וזה ספר אמיתי במובן זה שאופיין האמיתי של הדמויות מבצבץ ברגע הנכון והמתאים.

צילום: Thinkstock

צילום: Thinkstock

גורל מייסר

בארץ המובטחת, סבסטיאן בארי

מאנגלית: צילה אלעזר, אחוזת בית

האם אדם יכול להימלט מעברו? האם יצליח לקומם את חייו מחדש? האם הארץ המובטחת מסוגלת להעניק לו מקסמיה ולרפא את פצעיו? אלו חלק מהשאלות המתעוררות במהלך קריאת הספר של סבסטיאן בארי, 'בארץ המובטחת'.

בניגוד לשם הספר, גיבורת העלילה, לילי, אינה יודעת מנוח בחייה. בצעירותה היא מאבדת את אחיה, ובבגרותה היא נאלצת להימלט מאירלנד מולדתה, עם בן זוגה, טאג, לאחר שהמחתרת האירית הוציאה על השניים גזר דין מוות בעוון בגידה. שם הספר גזור משיר פולק אמריקני. בשיר מייצגת ארץ כנען את אמריקה, הארץ המובטחת. אך מסתבר שאפילו בצל אמריקה הגדולה לילי הקטנה אינה יכולה לחסות.

סמוך להגיעם לאמריקה נרצח טאג מול עיניה על ידי אלמוני. לילי נאלצת לברוח ולנדוד בין עבודות ועיסוקים שונים. היא מצליחה להתחתן עם איש טוב לב, אך גם הוא נוטש אותה באופן מסתורי. סיבת הנטישה מתגלה בסוף.

הצרות מוסיפות להכות בה, אך את הסיפור בחר המחבר לפתוח באסונה הכואב ביותר של לילי: כבת תשעים היא יושבת בביתה ומונה את הימים מאז התאבד בילי, נכדה היחיד שהצליח להכניס מעט אור ואהבה למסכת ייסוריה.

הספר מחולק לפרקי 'היום הראשון בלי בילי' וכן הלאה, במשך שבעה עשר ימים, ומגולל את מנת ייסוריה של לילי, עד שהוא מסתיים בגילוי סוד נורא מהעבר שלילי נאלצת להתמודד איתו כעת, באותה אמריקה, הארץ המובטחת, ממש על ערש מותה.

ואולי המסר של הסיפור הזה הוא שאדם אינו יכול לברוח מעצמו ומערכיו. כי גם שם, בארץ המובטחת מאוד, הגורל לא ירפה ממנו. כי לגורל אין צורך בביקורת דרכונים ומעברי גבול. כשהגורל מכה הוא מכה ואי אפשר לחמוק ממנו.

עם זאת, לצד הייסורים יש לגיבורה לילי גם נחמה בחייה: אהבה, אנשים טובים ונכד אהוב. תמיד, בחושך הגדול ביותר, נקרה לפניה נצנוץ של אור. בסופו של דבר, זה סיפור שיש בו נחמה.

היהודים כילדים משונים

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים, רנסום ריגס

מאנגלית: טל ארצי, כתר

כחובבת ספרי ג'ון אירווינג, המשופעים בשלל דמויות הזויות ומוזרות, הוקסמתי משמו של הספר 'המעון של מיס פרגרין לילדים משונים'. הקריאה בספר זה משולה לסיפור צ'יזבט ארוך ומפחיד בליל כפור, ומה מתאים לחורף יותר ממעשיית ציז'בט אימתני?

ג'ייקוב בן השש עשרה הוא נכד לסב ניצול שואה. כל שנות ילדותו מתובלות בסיפורים כמו־מומצאים של הסב על אודות הרפתקאותיו מסמרות השיער, כולל נחיתה בבית יתומים שאליו נמלט בתקופת השואה, המעון של מיס פרגרין לילדים משונים. במה מתבטאת המשונות הזו? ובכן, כבר מעלעול אקראי בדפי הספר צצות תמונות שנראות במבט ראשון כתמימות אך במבט חטוף נוסף הן מתגלות כמעוררות אימה. יש שם ילדה המרחפת באוויר, ילד המחזיק סלע ביד אחת, איש שמפיו משתלשלים נחשים, זוג ליצנים ועוד.

במקרה של הסב מתגמדת שונותו לכדי יהדותו, ורק למעון הזה, בין שלל המוזרויות, היה מסוגל להימלט ולהרגיש נורמלי במקום שבו אין דריסת רגל ליהודים.

פרט לג'ייקוב, שמוצא את עצמו נמשך לסיפורי סבו, זוכה האב ליחס פטרוני ומזלזל מבני משפחתו. הם מייחסים את סיפוריו מוכי הדמיון לאימי השואה שחווה על בשרו ורואים בו לא יותר מפרנואיד טרחן המבלבל בין דמיון ומציאות.

כאשר נמצא הסב מת באופן משונה ('משונה' היא אכן מילת המפתח בסיפור זה), זרוק וחבול ביער שליד ביתו, דעתו של ג'ייקוב מתחילה להתערער. בעצת פסיכיאטר הוא יוצא עם אביו לחופשה באי מבודד, אותו אי שלדברי סבו נמצא בו בית היתומים של מיס פרגרין. אלא שהרוגע והשלווה הצפויים לג'ייקוב אינם מצפים לו באי. עם הגעתו למקום הוא מצליח לגלות את בית היתומים ופוגש בכל הדמויות שסבו סיפר לו עליהן. כדי לא לחבל בהנאת הקריאה, לא אגלה את ההמשך.

יש משהו צורם עד אבסורד בעובדה שהסב יכול היה למצוא את מקומו רק בחברת המשונים, בעולם המשיק לעולם הבלהות שלו: המפלצות והרשפים כמייצגי הנאצים והמשונים כמייצגי היהודים והצוענים.

הספר אינו חף מליקויים. שני דברים עיקריים מכבידים על הקריאה בו: האיורים – אני הייתי נותנת לדמיון לעבוד לבד ולא מכניסה את התמונות הללו לספר. ניכר שהמחבר בחר להשתמש בגימיק במקום לסמוך על דמיונם של הקוראים. עניין שני הוא היעדר אחידות הסגנון ומשלבי השפה. הספר נע בין מגניבות היתר שמאפיינת את שפתו של ג'ייקוב לבין המונולוגים שלו שלעתים נשמעים בוגרים מדי לגילו.

מומלץ בעיקר לאוהבי פנטסיות וגימיקים בסגנון מכונות זמן, ולאלו שנהנים מאימה בסגנון צ'יזבט.

כיעור ויופי

מסע ארוך כל כך, רוהינטון מיסטרי

מאנגלית: אורטל אריכה, זמורה ביתן

כל כך הרבה נכתב על הודו, סופרים רבים – ביניהם ישראלים – תיארו את הודו מכל הכיוונים האפשריים (וראוי לציון במיוחד עזריאל קרליבך שתיאר את תת היבשת באופן מקורי ומיוחד), אך נראה שלכתוב על הודו מתוך הודו, מיטיב מכולם הסופר רוהינטון מיסטרי.

רוהינטון הוא סופר היפר־ריאליסטי מובהק. תמונת העולמות שהוא בורא מורכבת מכל כך הרבה פרטים וצבע, שניכר מאוד שמיסטרי רואה תמונות וחש בצבעים. 'מסע ארוך כל כך' הוא למעשה ספר הביכורים שלו, שאצלנו תורגם רק עתה. לפני כן תורגמו הספרים 'איזון עדין' ו'ענייני משפחה'.

הקורא העברי שטעם את ספריו המאוחרים לפני יצירת הביכורים שלו יבחין, מן הסתם, בבוסריות ובהכברת פרטים, שעדיין אינן גורעות מיופיו של הספר.

גוסטד הוא פקיד בנק הודי ממוצא פארסי, שאת כל חייו מקדיש למען בנו למען יהיה לו עתיד מוצלח יותר. זו שאיפה ידועה בקרב בני מיעוט, ואכן גוסטד משתייך לפארסים, עדה קטנה (במושגים של הודו), המונה מאות אלפים ומוכרת כשייכת לדת הזרתוסטרא. כאשר התפשט האסלאם באיראן, והחיים הפכו קשים מנשוא, היגרו הפארסים מאיראן להודו.

הגורל יורה את חיציו בגוסטד. ביום בהיר אחד בנו, שהצליח להתקבל לעבודה במכון יוקרתי, מודיע לו שאינו רוצה להיות עבד לרצונותיו של אביו, והוא רוצה ללמוד אמנות ולא טכנולוגיה. בתו נתקפת במחלה פתאומית ומשונה ונחלשת מיום ליום, וכאילו זה לא מספיק, מקבל גוסטד מכתב מידיד טוב מן העבר שהפנה לו כתף קרה ונעלם לפתע. במכתב מבקש הידיד טובה גדולה המסכנת את חייהם של גוסטד ובני משפחתו ומסבכת אותם עם המשטר המושחת.

בין צרה אחת לרעותה נפרשת הודו בכל כיעורה ויופייה, ונדמה שהדמויות מבקשות להחליף את תפקידיהן כל העת. אשתו של גוסטד, המשכילה והרציונלית, מוצאת את עצמה נלכדת בסבך של עצות פגאניות של שכנתה המשועממת מיס קוטפיטיה, כדי להסיר את הקללה העומדת מעל ראש בני משפחתה.

כאמור, רבות נכתב על הודו, על המצוקים והנהרות על שלל הגופות הטבועות בהם, הגנגס, הטקסים, המקדשים, הקטורת והסמים. אלא שהודו של מיסטרי אינה ססגונית. כאשר פוסעים בין מילותיו של מיסטרי, מכה הסירחון את האף, והגורל, אף הוא מכה בך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בדצמבר 2012,ב-ביקורת ספרים, גיליון ויחי תשע"ג - 803, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: