לא למענכם אני עושה / שלום רוזנברג

כשהגלות נתפסת כחילול שם שמים קידוש השם מחייב את הגאולה. בעקבות הנביא יחזקאל

גיבורה של רשימה זאת הוא הנביא יחזקאל. נושאים חשובים רבים מצויים בספרו. כאן מבקש אני לעסוק באחד היסודות של הספר – 'קידוש השם', והפכו: 'חילול השם'. יש למושגים אלה ממדים שונים. נראה לי שהממד הבסיסי ביותר של הקדושה מתבטא בניסיון לבנות בתוך המציאות האנושית והחברתית מעין איים של קדושה, מה שבחסידות חב"ד מכונה 'דירה בתחתונים'. המיוחד באיים אלה הוא שהם שונים מכל מה שאנו בונים בחיינו. אלו איים שאינם משועבדים לתאוות ולאינטרסים. וכשלהיפך, נפש המשרת שם מלאה עוולות וחרפות וכך הוא מכניס אותן למקדש, הופכת התנהגותו למקור השראה שלילית לעם. זהו 'חילול השם', שלו עלולים להיות אחראים גם גדולי ישראל.

והנה הנביא יחזקאל מפתח ממד נוסף של 'קידוש השם'. גולי יהודה מגורשים למקומות שונים. כיצד מסתכלים עליהם התושבים המקומיים? ההגליה, חשבו רבים, היא תוצאה של מלחמה. לא בין בני אדם אלא בין האלים. עם ישראל הוא עם ה'. אמנם העם חטא וראוי לעונש, אך הקב"ה הוא א־לוהי ישראל, ועליו היה מוטל להגן על עמו במלחמה. הכול מתרחש – ידיי מתחילות לרעוד מהחוצפה שבדבריי – כאילו הקב"ה עומד בפני דילמה. אם העם לא ייענש יהיה החוטא נשכר, ומצד שני אם העם יקבל את העונש המוצדק, יהיה בכך – לעיני העמים – מעין הוכחה הפוכה, הוכחה לחולשתו של א־לוהי ישראל. הלוא כך התפארו הגויים בפני הישראלים הגולים, מאז ועד ימי השואה.

חזון יחזקאל, מתוך ציורי בית הכנסת בדורא אירופוס

חזון יחזקאל, מתוך ציורי בית הכנסת בדורא אירופוס

עדות לכך מצאנו במקרא ובסידור. כך בתהילים (עט, י; קטו, ב): "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם", ובתורה עצמה (דברים לב, לז־לט): "וְאָמַר אֵי אֱ־לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ". הדילמה מוצגת בתורה על ידי משה אחרי מעשה העגל ובייחוד בעקבות המרגלים (במדבר יד, טו־טז): "וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ… וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".

האפשרות לתיקון 'חילול השם' זה היא הגאולה, הביטוי המוחלט של 'קידוש השם': "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱ־לֹהִים עִמָּדִי". הגאולה תבוא לאו דווקא בגלל התשובה, אלא – מוסיפה הנבואה – "עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה". באופן פרדוקסלי, הגאולה הופכת הכרח אף אם העם לא יהיה ראוי לה: "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם". הגאולה היא הביטוי החשוב ביותר של "קידוש השם": "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם… וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה'… בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם".

עד כאן יחזקאל. אלא שההיסטוריה משתנה, כפי שביטא זאת ההוגה הגדול, האמורא רבא (שבת פח ע"א). פורים מסמל את סיומה של התקופה הראשונה. התורה ניתנה בסיני כשהקב"ה כפה על העם הר כגיגית. תולדות בית ראשון מהוות ביטוי למאבקו של העם שקשה לו לקיים את המשימה שהוטלה עליו. והנה ההיסטוריה משתנה באופן יסודי, התהליך הצליח, ורבא מסביר (שבת פח, א), שישראל חידשו את קבלת התורה בימי אחשוורוש. הם היו בני עם הנבדל מאחרים "וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם".

יחזקאל (כ, לב) נלחם נגד אלו שרצו לעזוב את היהדות. בפסוק היורד עד לתהומות ההיסטוריה הוא אומר: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן". העם היהודי קיבל את דברי הנביא. אחרי גזרות אנטיוכוס נעלמה האלילות. עברו שנים. העץ הפך עץ הצלב, והאבן – אבן הכעבה. היהודים דממו אך לא נכנעו. מעתה עבר מרכז הכובד של מצוות קידוש השם לממד אחר, הקרבת החיים כדי לא לבגוד בנאמנות להקב"ה.

המילה 'וְנִקְדַּשְׁתִּי' מתארת את הממד הראשון של 'קידוש השם', את השמירה על קדושת המקדש ועל שמירת היהדות הטהורה: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב). והנה 'וְנִקְדַּשְׁתִּי' מגלה את המשמעות האחרונה של 'קידוש השם' בנבואת יחזקאל. הגלות היא 'חילול השם', כפי שראינו, בעיני הגויים. הגאולה מתקנת אותו.

מצבו של עם ה' משקף את כוחו של הא־ל שבו העם המנוצח מאמין. העם המנוצח הזה – מתעקש בצדק להאמין. העם מקדש את שמו, אך מעתה גם על הקב"ה מוטלת מצוות קידוש השם.

אך מה עונים חז"ל לגויים, לפני הגאולה השלמה? במשל על הכבשה ושבעים הזאבים. הנס הגדול ביותר, נס שדרכו רואים אנו את השגחתו של הרועה בהיסטוריה. אלו שניצחו אותנו לא קיימים. אנו, כן. ועל כך נפתח שוב את הסידור, הפעם ב'מודים דרבנן': "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ… עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ. כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְקַיְּמֵנוּ. וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ… בָּרוּךְ אֵ־ל הַהוֹדָאוֹת".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ג - 803, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: