זוכר אותם מהמכולת / יעל (פרוינד) אברהם

ירמי פינקוס חצה את הקווים מהוויזואלי אל המילולי וגם בו הוא מייצר דמויות צבעוניות. ב'בזעיר אנפין', המועמד הטרי לפרס ספיר, הגיבורים שלו ממש כמוהו – חולמים אירופה, אבל מבוססים בבוץ של תל אביב הישנה והטובה

עד לפני שנתיים עוד היה אפשר לחזות בירמי פינקוס, מאייר וקומיקסאי בעל שם, פורק מדי פעם ארגזי שימורים או מעמיד קרטוני חלב על מדפי המכולת המשפחתית בצפון הישן של תל־אביב. את רוב זמנו כילה בייסוד לימודי האיור בשנקר, בפריחה בקומונה הקומיקסאית הישראלית 'אקטוס', באיור ובכתיבה לעיתונות וגם בביקורת אופרה, אבל את מורשת החנוונות של סבא ירמיהו לא שכח.

חמישים ותשע שנים עמדה ברחוב יהודה המכבי מכולתו של הסבא שעל שמו קרוי פינקוס. אחרי מותו בטרם עת של ירמיהו, החסיד שעלה ארצה והתמקם בתל אביב, המשיכו שניים מבניו את מלאכתו, ובנטל נשאו בתורנות עשרים מנכדיו, עד שבאו רשתות הענק ושלחו את חכתן ומתק פיתיונותיהן ללקוחות, והיא נסגרה כמו רבות מאחיותיה לצרה.

בספר הביכורים שלו 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט', הפליג פינקוס למחוזות רחוקים ולדף אחר בהיסטוריה היהודית. ב'בזעיר אנפין' הוא שב אל טריטוריה שהוא מכיר היטב: שלהי ימי הזוהר של המכולת השכונתית. אל חיקה של תל אביב פרובינציאלית שעיניה נשואות לאירופה, אבל היא מתנחמת בפארק המים בשפיים.

על התפקידים הראשיים בקרנבל הפינקוסי מופקדים הצינמנים והזלצמנים, סוחרים בני־סוחרים שכרוכים אחר חלום אחד: להגיע לעיירה האוסטרית 'זייפלד', סוג של פלקט פוטוגני שהטמיע בהם המכולתניק יוסף צינמן, ההופך לחליל העלילתי שכולם רוקדים לצליליו. ברקע קמים לתחייה מוסדות נכחדים כמו פרפומריות, בזארים ותצוגות אופנה ארכאיות ומשרטטים את תוואי תהליך עלייתו ונפילתו של המסחר הזעיר־בורגני, כרוניקה של מוות ידוע מראש. "עברו הימים שבהם ישב לו יוסף [צינמן] במבצרו כפאודל השולט בצרכניו ובצורכיהם ביד רמה", כותב פינקוס ב'בזעיר אנפין', "לקוחות מימים עברו נושאים שקיות שסמל המרכול מוטבע בהן… כל הסימנים הורו שעידן חדש עומד בפתח, אלא שטרם התברר איזה מקום נועד לו".

התכוונת לכתוב רקוויאם לעידן הטרום־מרכול?

"במשך המון שנים התפרנסו אנשים מהמסחר הזעיר מבלי להציק לאיש. מכרו כפתורים, ירקות, חומרי ניקוי, תיקנו נעליים ובלי לנצל או לדרוך על מישהו בדרך. בסוף נגזר גורלם לעבוד אצל טייקון שמחזיק ברשתות, והם הפכו להיות עבדים שמרוויחים הרבה פחות כסף, כי את הכסף מגלח לו ההוא שיושב בראש. זה אכזרי ומרושע, והספר שלי במובן הזה כועס ומצביע על התופעה. את זה אגב גנבתי קצת מאונורה דה־בלזק מ'סזאר בירוטו', ספר נהדר שיהושע קנז תרגם לא מזמן, העוסק בעלייתו ונפילתו של סוחר קטן בפריז. הסוחר שואף לעלות בסולם, לשאת את סרט לגיון הכבוד על חזהו, אבל נופל ממרום מעמדו בגלל יוהרה. ברומן שלי, וכאן הטרגדיה, הגיבורים לא נופלים בגלל יוהרה, אלא בגלל שהעולם שבו הם פועלים מדרדר לשם. מה שהיה יפה אצל אבי בחנות זה שהיו לקוחות שבאופן אידיאולוגי המשיכו לקנות אצלו, גם כשכבר שלטו המרכולים הגדולים. אני מניח שאלה אנשים שיכלו להרשות לעצמם, אבל הם עשו את זה כי הם לא רצו להתמסר לשיטה, והם היו קונים את הדברים היקרים – בקבוק יין, מעדן, הכול כדי שגם המכולתניק שלהם ירוויח קצת כסף".

חלק קריטי מחוויית האמנות הוא לא לדעת מי כתב את היצירה. ירמי פינקוס 
צילום: שי איגנץ

חלק קריטי מחוויית האמנות הוא לא לדעת מי כתב את היצירה. ירמי פינקוס

צילום: שי איגנץ

וירג'יניה וולף בקיבוץ

"גבירררותי וררבותי, חברי ועד העובדים וכל המשפחות הנהדרות, ברוך בואכם ליום המדליק הזה, שכולו כיף כיף ושגעון אחד גדול! הזדמנות אחרונה, המחיר יורד־והמורל עולה!" (הבדרן אלברט בן ארויה, קורא לקהל לבינגו)

יש ברומן ניואנסים שמאפיינים את תל אביב של לפני עשרים וחמש שנה ברזולוציה של פריטי אופנה, אופני נוער BMX, בריכת גלים, סלנג תואם־תקופה. איך משחזרים את ימי סוף שנות השמונים?

"חלק מהחוויות שמוזכרות ברומן הן חוויות שלי. עבדתי בתור ליצן שמוכר כרטיסי בינגו בפארק המים בשפיים, ואת המכולת הכרתי כמובן מקרוב מאוד. בהתחלה אגב התכוונתי לכתוב על דמות של קצב, כלומר לקיים את אותו קונפליקט משפחתי סביב אטליז, כי לא רציתי שהרומן יעסוק בי או במשפחה שלי. רותו (מודן, מאיירת ושותפה מקצועית. י"א) אמרה לי־ 'עזוב, תכתוב על מה שאתה מכיר'. התחקיר המרכזי מבחינתי היה להקדיש יום אחד בשבוע במשך כמה חודשים לישיבה בבית אריאלה ולקרוא את עיתוני שנת 1989, יום אחר יום מתחילתה ועד סופה. זה נהדר, כי זה כמו לקרוא סיפור שאתה יודע מה יהיה בסוף, אתה לא בלחץ.

"היה מאלף לראות שהאיוולת היא אותה איוולת, אותן מילים ואותם ויכוחים שהתרחשו פעם חוזרים על עצמם. ויכוח על איזה פיפס שהפך לסלע קיומנו, היום כבר סללו בו כביש והוא נעלם מעל פני האדמה. אותי עניין איך נראו מודעות פרסומת, איך אנשים בילו, צדתי דווקא את הדברים השוליים בעיתון, ולכן זה לקח כל כך הרבה זמן. אני ממליץ בחום ללכת מדי פעם לבית אריאלה ולקרוא משהו שקרה לפני שלושים שנה. מעבר לזה ראיינתי את יונה טל, אחת המייסדות של פארק המים בקיבוץ שפיים, וקראתי את כל עיתוני הקיבוץ בארכיון בשפיים. המשלחת הקומוניסטית שבאה לבקר ומופיעה ברומן הוצאה ממש משם. בשנות השמונים אמא שלי ארגנה תצוגות אופנה מהסוג שנזכר ברומן וקראתי הרבה על אופנה בספרייה בשנקר. היה לי מאוד מעניין".

בתוך כל ההתרחשויות הזעירות בעלילה יש פתאום פאוזה: תיאור נטורליסטי שנמתח על פני כמה עמודים ומתאר את הקיבוץ: אקליפטוסים שגזעם משיל גלדים מתפצחים, גבעולי קש, קרעי ניירות. נטשת את הסביבה האורבנית ובחרת פתאום לשים זכוכית מגדלת על האנטי־תזה שלה

"זה פרק שאני מאוד גאה בו. שאלתי את עצמי אם אני אצליח לכתוב פרק של עשרה עמודים שלא קשור לעלילה ומתנתק לגמרי מהדמויות שלה וזה לא קל. זה כמו שוט של סרט. הקורא עוצר להתבונן בקיבוץ. אני מתאר אותו כמין גן עדן־גיהנום, כאיזה סוג של דיכוטומיה: מתחת לאדמה הרגועה הטורבינות מופעלות בעוצמות אדירות כדי שבריכת הגלים תגעש. את הרעיון לקחתי מווירג'יניה וולף. יש לה ספר נפלא, 'אל המגדלור', שבאמצעו יש פרק קצר שבו סוכנת הבית מגיעה לבית כפרי שהיה נטוש במהלך מלחמת העולם הראשונה. היא מאווררת אותו לקראת בואם של בני המשפחה, ובזמן שהיא מנקה מציפים אותה זיכרונות שדרכם אנחנו יודעים מה עלה בגורל בני המשפחה בזמן המלחמה. קוראים להפסקה הזו 'TIME PASSES‘. זה פרק יפהפה של וולף, וכולו עובר דרך דמות שבכלל לא חשובה ונעלמת אחר כך. גם את זה גנבתי. אצלי יש דמות של סוניה המזנונאית, ודרך העיניים שלה העברתי את חווית פארק המים בשפיים. אחר כך היא נעלמת מהרומן“.

אוי הקניידלך

"עמד אחד ופתח לו חנות, מיד בני העיר באים ויורדים לפרנסתו, ומספר יהודים הן חנויותיהם. החנוונים מרובים והקונים מועטים. וכיוצא בזה אתה רואה בשאר הענינים. כל אחד נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כהלכת גוברין יהודאין, במקום ששנים עומדים בא השלישי, ובמקום שלשה בא הרביעי, וכך הם מוסיפים ובאים ומצטרפים למנין…" ('בעמק הבכא', מנדלי מוכר ספרים)

 *

ברל צינמן האופה, יהודי מהדור הישן, חי לו בפלורנטין עם אשתו ובנו היחיד יוסף. יום אחד הגיעה אליו השמועה שבצפון העיר סוללים רחוב חדש. הלך והתחנן אצל קרוב עשיר, וקנה לו בדמי מפתח חנות.. בבוקר יום שישי כיבדה [החנוונית־האם] את כל מי שפקד את המכולת: מחלקי החלב של תנובה, זקנים משכימי קום… גבאי בית־הכנסת של שדרות סמאטס שלוקח בקבוקי יין לקידוש – לכל אחד ואחד, נס פך השמן ממש, נשמרה הפרוסה ('בזעיר אנפין')

השראה לא מהווה עבור פינקוס מילה גסה, גם לא סמי־פלגיאט ועיין ערך וירג'יניה וולף. את מקורות ההשראה לעברית הישנה והדשנה של פינקוס המקבלת חיזוק שטייטלי משעשע אפשר לזהות אצל שלום עליכם או אצל מנדלי מוכר ספרים. "א גאסט אין שטעטל!", מכריז צינמן במקום אחד, "אוי, הקניידלך", מפטירה אשתו במקום אחר. את הז'רגון המודרני שאב פינקוס כאמור מהזיכרונות הפרטיים שלו ומעיתוני התקופה המקומיים. עם זאת, את ההשראה העלילתית מצא דווקא בקלאסיקות שמחוץ.

"אני מאוד אוהב את שלום עליכם, אבל הכתיבה שלו מאוד ייחודית ובלתי ניתנת ללימוד או לחיקוי. ישנם שני סופרים שהשפיעו עליי מאוד – בלזק והנרי ג'יימס. בלזק הוא מתאר ענק, סופר מאוד ויזואלי. כל אחד שקרא את ארבעים העמודים הראשונים של 'אבא גוריו' או אוהב אותם או שונא אותם. הוא סופר מטריאליסטי שכל הזמן חושף את המניעים של הדמויות שלו, אבל לא בצורה הפסיכולוגית השנואה עליי, שבה אני מוצא השפעה קלוקלת של הספרות האמריקנית. בלזק חושף את המניעים החומריים של גיבוריו, וזה מאוד מדבר אליי. אני מעתיק ממנו חופשי. מי שקצת מכיר את הפואטיקה שלו – 'באחד מימי הקיץ נכנסה הכרכרה' – יש לי לא מעט פלגיאטים כאלו, במיוחד ב'קברט'.

"כשעבדתי על 'בזעיר אנפין' קראתי רק את ג'יימס, שפועל בדיוק הפוך מבלזק. ג'יימס הוא סופר שעסוק בהסתרה, באיך לא להגיד את הדברים, וגם אצלי סביב כל הסיפור של בינה (האחות רפת השכל. י"א) בני המשפחה עסוקים כל הזמן באיך לא להגיד לה שנוסעים לזייפלד בלעדיה. ג'יימס לא שאף להתמסר לקוראים שלו, הוא רצה להקשות עליהם, במיוחד בסוף ימיו. בלזק אמר באחד מספריו משהו מאוד יפה: 'דיאלוג צריך להיות תוצאה של המעשים'. כלומר, יש מקום לדיאלוג בטקסט, אבל שיהיו הרבה מעשים, ואצל ג'יימס הדיבור הוא מה שיוצר את העלילה. אלה שני קטבים מאוד מעניינים שיכולתי לשאוב מהם לשני הכיוונים".

‘בזעיר אנפין‘ חף מאותו פסיכולוגיזם שפשה בספרות הישראלית המתחדשת ומחזיר קצת את הכבוד לסיפור עצמו, ומצד שני, בסיפור שלך ההתרחשויות מינוריות והוא מורכב מהמון דיאלוגים.

"היו שטענו שבמישור העלילתי לא קורה הרבה ברומן, סך הכול קבוצת אנשים שרוצה לנסוע לאירופה. הסיפור הוא אכן קטן, ולכן בחרתי לקרוא לו 'בזעיר אנפין'. כלומר, השאיפות קטנות, והמעשייה היא קטנה, היא לא 'אנה קרנינה' או סיפור אהבה גדול שבסופו מישהו קופץ מתחת לגלגלים. בזה אני דווקא מרשה לעצמי להסתמך על שלום עליכם. בזמנו הייתה בעיה הפוכה, הספרות היידית – אולי בהשפעת הספרות הרוסית – הייתה ספרות מאוד דרמטית. אני מרשה לעצמי לעשות כשלום עליכם ולכתוב עלילות קטנות. הוא לא נהג כך ב'טוביה החולב' שבו יש סיפור קורע לב, אבל יש לו למשל נובלה בשם 'סנדר בלאנק' על אדם שנתקעה לו עצם בגרון, עלילה מאוד מינורית ומלבבת".

הנהג שלנו חברמן

השראה לדמויות הצבעוניות שלו פינקוס לא נדרש לחפש במחוזות רחוקים. במילים אחרות, כל קשר בין הגיבורים לאנשים בחייו של פינקוס אינו מקרי בהחלט. עם זאת, פינקוס לא שש למתוח קווים בין הבדיון למציאות:

"היום נהוג להקרין סרטוני 'מאחורי הקלעים' שמתארים איך יצרו את סרט הקולנוע ואני לא תמיד אוהב לדעת. אני חושב שחלק קריטי מהעניין של לחוות אמנות זה לא לדעת מי כתב את היצירה, כלומר להתייחס אליה כאילו היא ירדה משמים ברה ושלמה. אנחנו חיים בעידן הפייסבוק: המחסומים בין הכותב לקורא נשברו לגמרי. מדי פעם אני מקבל טלפונים, אנשים שואלים אם אני באמת מכולתניק, מי זה אבא שלי בסיפור, ואני חושב שהם במו ידיהם מביאים להרס של האשליה האמנותית“.

אבל לא הטלפונים שמקבל פינקוס הם לדידו אלו שעומדים בדרכה של הספרות העכשווית, הם רק נגזרת לעניין חשוב ומהותי אחר – העדר אוטוריטה.

“גם בקרב סופרים נחשבים דהיום קיימת בעיה של אוטוריטה, והרגשתי אותה גם ככותב. אני מדבר על אוטוריטה באמצעות הספרות, סופר שמסוגל לפסוק פסיקות, סופר שמסוגל לספר לך שקר אמיתי, שיש לו דעה על נושא מסוים כמו טולסטוי, כמו עגנון. בגלל שאנחנו חיים בעידן פוסט־מודרניסטי, סופר היום לא יכול לפסוק. ישנה תפיסה רווחת בקרב כותבים של ‘מי שמני‘, כלומר מה פתאום שאני אתחיל להטיף לעולם כל מיני דעות או תפיסות, אבל ספרות חייבת אוטוריטה, כי כקורא אתה צריך להאמין למי שמגולל את הסיפור שהוא יודע על מה הוא מדבר, קורא צריך להרגיש שיש מישהו שנוהג בכרכרה הזאת, שיושב שם עגלון שהוא סומך עליו. היום הנהג שלנו חברמן, וזאת הבעיה שלנו. כל הנהגים חברמנים. כשאני כותב אני לא מרגיש את עצמי כאוטוריטה אז אני משתמש במין פרודיה על אוטוריטות אחרות שיאמינו לי שאני אומר איזו קביעה חד־משמעית“.

גם ב'קברט' וגם ב'בזעיר אנפין' ה"עדשה" כל הזמן קולטת המון דמויות במרחב הספרותי. שמתי לב שגם בקומיקס שלך המבט תמיד מופנה לסביבה. באחד מהסיפורים הגרפיים שלך אתה מתאר בוקר בביתך, וגם בו רואים את השכנים דרך החלונות, את הפציינטית שבוכה מול הפסיכולוג.

 "יש לי נטייה, רעה חולה, אני תמיד מעדיף לכתוב על הרבה ולא להתמקד באחד או שניים. אני עובד בימים אלה על נובלה שבה אמורים להיות יחסים בין שתי דמויות, וגם אליה הסתננו פנימה עוד כמה דמויות ואני פשוט לא מצליח לעצור אותן. ככלל חברה מעניינת אותי הרבה יותר מיחיד. אני מעדיף לכתוב על יחסים בין הרבה דמויות מאשר על לבטי הנפש של אדם אחד, אולי כי אני לא רואה את עצמי כאיזה פסיכולוגיסט גדול. אני משתמש במה שאני צריך כדי להסביר את המניעים של הגיבורים כפעולה בחברה, אבל אני לא נכנס לנבכי הנפש.

"הקומיקס שלי הוא אכן מאוד נטורליסטי וחשוב לי לבנות את העולם באופן מדויק, ליצור את השקר הזה כולל כל המרכיבים שמסביב, כיוון שאני מאמין גדול בספרות מטריאליסטית שמתרחשת בעולם החיצון ולאו דווקא בתוך האדם פנימה".

מוצרט היה יהודי

שוב פעם זייפלד? כן, שוב פעם זייפלד, אין מה לעשות; יוס משוגע על המקום הזה, והאמת שגם היא נורא נהנית שם. אין כמו האוסטרים האלה, יימח שמם…וציפי פצחה בהתפייטות על אפרים מוריקים, כופתאות מטוגנות בחמאה וכרכרות נהוגות בידי רכבים בכובעי טירול…'בידור לא נורמלי', קינח אבריימלה שלוסמן את עיניו. 'אנחנו חייבים פעם לנסוע כולנו ביחד.

ירמי פינקוס נולד בתל אביב בשנת 1966. שני הוריו נולדו למשפחות גדולות וכך נוצרה שושלת גדולה של המוני בני דודים שרובם ככולם זכו לעטוף פעם או פעמיים נתח גבינה. כשלא חטא בליצנות לצורכי בינגו, למד פינקוס עיצוב גרפי בבצלאל. הקריירה שלו כמאייר נסקה, ופינקוס הפך לאחד המאיירים החשובים בישראל. ציוריו הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם, הוא שימש ראש מחלקת לימודי האיור בשנקר, אייר רומנים גרפיים שזיכו אותו בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, ייסד עם הקולגות חבורת קומיקס שהצליחה בעולם – את שמה ‘אקטוס טרגיקוס‘ העניק לה בעצמו על שם הקנטטה של באך – ערך את ‘ריתמוס‘, עיתון התזמורת הפילהרמונית, כתב טור קומיקס לעיתון יומי גרמני, וביקר אופרה. וכמו כדי להשלים את התמונה הוא מנגן בפסנתר.

הלך הרוח האירופי הזה, מאיפה הוא מגיע אליך?

"המשפחה של אבא שלי היא משפחה של יהודים פולנים שדוברים יידיש עם כל מה שמשתמע מזה. בני המשפחה של אמא שלי לעומת זאת הם יקים, מווינה, והם ניגנו כולם בפסנתר או כינור, זה היה חלק מהנוהל. אני זוכר שכשהייתי בן עשר עשיתי עבודת שורשים והלכתי לאיזו דודה מהצד הייקי לקבל מידע. אחת השאלות שביקשו מאיתנו לשאול הייתה 'סַפֵּר על התרבות היהודית בביתך', והיא אמרה לי: 'לנו היה את מוצרט'. היא אמרה את זה ברצינות".

ברומן אתה שר שיר הלל לחיים הקטנים בעיר גדולה שהיא בסופו של דבר פרובינציה, ומצד שני אי אפשר להתחמק מהלעג הקל לאותה פרובינציאליות – הכמיהה המשעשעת של הדמויות להגיע לזייפלד, אירופה שלא קיימת. הבית של אבריימלה שלוסמן מעוצב בסגנון "כלל־אירופי" עם דיוקנאות רוקוקו, והוא רוצה לערוך ערב "כמו באירופה", אבל בסוף הוא נצלה כמו כולנו בחום של המזרח התיכון. גם אתה באחד הראיונות אמרת "יש בי איזו כמיהה בלתי מוסברת לאירופה הקלאסית". עד כמה זורם בדמך אבריימלה?

"קודם כול המונח 'אירופה הקלאסית' הוא בדיחה. זה מונח פארודי שצוחק בדיוק על זה. בכל פעם שאני נוסע ליריד בחו"ל, ושואלים אותי איך היה, אני אומר 'אירופה הקלאסית'. אירחו אותנו, נתנו לנו, בדיוק כמו שיוסף צינמן מוכר את זייפלד. אני לא יכול להתכחש לזה שאירופה היא מחוז כמיהה תרבותי עבורי. את הטיול הגדול של אחרי הצבא עשיתי באירופה. כשגרתי בברלין ציירתי ציורים של העיר, ואירופה מרתקת אותי.

"הרומן בעיניי עוסק בדימוי ויזואלי שנע סביב ה'כמו באירופה'. הוא נפתח בסיטואציה שבה יוסף מספר לאיזו קליינטית את סיפורי הנפלאות של זייפלד ומצטייר דימוי: יש רכב, יש סוס, יש לחמניות בארוחת בוקר. זה נדבק לדבורה גיסתו, ובכל פעם שהיא מתייאשת ממשהו היא מעלה ברוחה שוב את הדימוי: הסוסים, ההרים הירוקים, הביצים הקשות. את האפילוג לקח לי חודש לכתוב. דבורה עומדת במרפסת בזייפלד כמו מין הרצל שכזה ומתעמתת עם הדימוי. היא עומדת לנוכח הציור האירופי ומנסה להבין מה היחס בין הדימוי לאמת. כל הסיפור הוא על מעבר מדימוי להגשמה. החלום ושברו".

דם, יזע וסיגריות

את ההחלטה להמיר את מכחול הציור במכחול ורבלי קיבל פינקוס כשעבד על ה‘קברט‘.

“הרעיון היה ליצור רומן גרפי וככל שהתקדמתי ראיתי שאני לא אצא מזה בחיים. הבנתי שאני זקוק לאלפי ציורים ולתחקיר ויזואלי שמסובך הרבה יותר מתחקיר טקסטואלי. עשרה ימים לקח לי למצוא תיעוד של שדה התעופה בציריך. הוא נחרב בשנת 1953 וכמעט לא צולם עד אז. לכתחילה ‘הקברט‘ היה אמור להיות רומן משולב של חצי טקסט וחצי תמונה, ולאט לאט הוא נהיה יותר טקסט ופחות ציור. שלחתי את הספר עוד בעיצומה של העבודה לנילי מירסקי האגדית מ‘עם עובד‘, רציתי לדעת אם זה שווה או שאני משוגע. נילי ענתה לי: ‘קיבלתי. יש הרבה עבודה אבל תמשיך לכתוב‘. זה הרגע ששינה את החיים שלי, כי נילי מירסקי היא כמובן אוטוריטה. אז הבנתי שמשהו השתנה בחיי ואני מתחיל לכתוב“.

ההחלטה הגורלית זיכתה את פינקוס בפרס ספיר לספר ביכורים, ועכשיו גם העניקה לו מקום של כבוד בחמישייה הסופית של פרס ספיר. פינקוס אולי קיבל כרטיס כניסה למילייה הספרותי הישראלי היוקרתי, אבל רווח כלכלי פרקטי לא ייווצר פה. בדיוק סביב הנקודה הרגישה שבה נוגע ‘בזעיר אנפין‘, השתלטות הרשתות הגדולות – גם כאן הן עטו על השלל והכניסו את שני ספריו למבצעים. את ‘הקברט‘ הכניסו למבצעים חודשיים אחרי שהספר יצא לאור. ‘בזעיר‘ כבר נולד לתוך המבצעים.

יש לך זכות וטו, יכולת להגיד 'הספרים שלי לא נכללים במבצעים'?

"כדאי להבין איך זה מתנהל. אחת הרשתות דרשה עוד כמה אחוזים מההוצאה על ספרי. ההוצאה ענתה שזה כבר חנק כלכלי, אז הרשת הגיבה בטלפון שבו היא מבקשת לבוא באותו יום ולקחת את הארגזים עם הספרים שלי בתוכם. כשפנו אליי מההוצאה אני התנגדתי. אז הבנתי שמעלימים את הספר שלי מהחנות, אולי משאירים עותק אחד על המדף. זו בריונות ויש לי בהחלט זכות להגיד 'אני לא לוקח בזה חלק', שזה בערך כמו להגיד שאני חותך לעצמי את הצוואר ספרותית. זה או שאתה שם, או שאתה לא קיים.

"גם ההסדר שעשתה בעבר אחת הרשתות, שבו מוכר קיבל בונוס על כל ספר שהוא מוכר, הוא בזוי. ניצלו את המצוקה של המוכר שרצה להרוויח עוד ארבעה שקלים על ספר, שזה אגב יותר ממה שהסופר מקבל. המחירים שנקבעים הם גם פיקציה לצורך המבצע. מחיר אמיתי של ספר הוא 55 שקלים למיטב הבנתי כמכולתניק לשעבר. זה מחיר שכולם בו ירוויחו טוב והוא ראוי להיות המחיר האמיתי".

אבל אין איזו שמחה שיותר אנשים יקראו אותו או לפחות ייחשפו אליו? 

"זה לא קשור. אני יכול להיות שמח שקראו ולהיות עצוב שלא הרווחתי די כסף. הגעתי למצב אירוני שכשרציתי לתת את הספר מתנה לחברים שלי, התברר לי שזול לי יותר לקנות את הספר שלי בחנויות הרשתיות מאשר בהוצאה. המוכרים נורא התפלאו שאני קונה את אותו ספר ארבע פעמים, ולא שיתפתי אותם בזה שאני הכותב. הרגשתי מין עליבות כזו. זה איום ונורא. יש בזה משהו מקומם מבחינה מוסרית שספר יעלה כמו קופסת סיגריות. איזה דם הושקע בקופסת סיגריות? לדעתי אף אחד לא מרוויח מזה, כולל הסוחרים. זה מצב משוגע שבו כולם מפסידים, ואף אחד לא מוכן לצאת ממנו.

"המזל הגדול הוא שבניגוד להנהלת הרשתות, המוכרים עצמם ומנהלי החנויות בעדנו. הם לא שם כי הם מרוויחים הרבה כסף, אלא כי הם אוהבים ספרים, אוהבים לדבר על ספרים. בחנות רשתית אחת למשל הצוות אהב את 'בזעיר אנפין', והחליט לקדם אותו בזה שנתנו לו שטח מדף טוב והוסיפו פתקית של 'המלצת הצוות'. אז אחרי הכול לא הכול שחור".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ג - 803 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: