בית הנוֹנוֹת / חבצלת פרבר

משפחה של חמש נשים ומטפלת רומנייה חיה על גבול הטירוף עד שזר מסתורי נכנס לתמונה. ספר אנושי ומשעשע לקוראים בלגימות קטנות

 עיניים כחולות מדי

מירה מגן

זמורה ביתן 2011, 270 עמ'

שלא יטעה אתכם ציור השער הגובל בקיטש והפנים המתוקים־ערמומיים של נערה־אישה. וגם לא שם הספר, שרומז על בונבוניירה ספרותית מהסוג הנשי. וגם לא שמה המוכר של מירה מגן, שמופיע באותיות מאירות עיניים על שער הספר. אלמלא פסקאות ארוכות על רופאים וחולים, בתי חולים ותרופות – לא היינו מנחשים שהספר הזה נכתב על ידה.

מגן – הסופרת מן ה"מגזר הסרוג", הערכית, השפויה, הסולידית, מפתיעה הפעם במשהו שונה לגמרי: סיפור מטורף, פיקרסקי, שבו הדמויות תולות חולצות אדומות על חבל וצעיף צמר אדום נגד עין הרע, מוצאות ארנב בין השיחים בגינה ירושלמית (וקוראות לו הרצל!), ומלבישות דחליל בשמלת־ילדה כחולה שעלתה מאתיים שקל… שלא לדבר על הרמאויות, על העמדות הפנים כדי לחמוק מהביורוקרטיה הישראלית, ועל ההתאהבויות הבלתי צפויות במקומות בלתי צפויים…

העלילה לכאורה שקופה וליניארית: בבית מוזנח בעל שתי קומות, בתוך גינה גדולה, יבשה וחשופה לשמש הקופחת, באחת מן השכונות הפחות־מלבבות של ירושלים, גרה חנה יונה הזקנה: קשישה בת שבעים ושבע, אלמנה זה שנים רבות, שבעלה יהודה רכש את הבית – ואך סיים לחתום על החוזה, נפל לארץ ומת… עמה בבית גרות שלוש בנותיה: סימונה, ירדה ואורנה, נכדתה דנה, והמטפלת הרומנייה יוהנה.

חנה יונה סובלת (או אולי לא?) מתחלואים שונים, מכווצת בכיסא גלגלים וגם הראש כבר לא כל כך בסדר. כולה "שכיב מרע שימיה ספורים"… בזכות אלה קיבלה אישור להעסיק עובדת סיעודית זרה. אבל אולי כל זה אינו אלא שקר ותרמית? אולי כל התחלואים הם רק הצגה והעמדת פנים, במטרה לרמות את הביטוח הלאומי ואת פקידי משרד הפנים כדי להחזיק במשרתת זולה "אין הָאוּס"? ומה בדיוק עושה הזקנה הזאת בלילות, לבושה בחליפה אלגנטית, במגבעת שחורה שמסתירה את הפנים ובנעלי עקב, ליד השולחן בפאב שבנחלת שבעה?

בנותיה של חנה יונה – כל אחת מוצלחת על פי דרכה, וכל אחת חייה דפוקים באופן אחר: ירדנה היא אם חד־הורית שזהות אבי־ילדתה אינה ידועה אפילו לה, סימונה היא רופאה גריאטרית שהחמיצה את אהבת חייה האחת הגדולה ומאז היא לבד. אורנה מחפשת את דרכה אל מחוץ לישראל.

יוהנה, המטפלת הרומנייה, קרובה יותר, בתכונות, בחוסר־ההשכלה וגם בגיל, לאם המשפחה. גם היא כבר אינה צעירה, וכל מבוקשה הוא שיינתנו לה עוד חמש־שש שנים לעבוד אצל גברת חנה, כדי שבתה אנג'לה "תספיק לעשות שיש חדש במטבח, גשר לשיניים של ניקולטה ואופניים משומשים לאדריאן…".

אף אחת מהנשים בבית לא מפגינות שמץ של רכות וחיבה צילום: Thinkstock

אף אחת מהנשים בבית לא מפגינות שמץ של רכות וחיבה
צילום: Thinkstock

הקן נפתח

הסדר בבית נפרם, ותקוותיה של המטפלת לשרוד את חמש־שש השנים הבאות אצל הגברת חנה יונה מתערערות, כשאיש זר מקיש על הדלת ומבקש לשכור חדר בבית. לשכור חדר בבית: מנין לו שהם רוצים להשכיר חדר? והלוא אין אפילו שלט בחוץ – חוקרת הבת אורנה, אשת עסקים ומומחית למִנהל, שאמורה להבין משהו בדברים כגון פרסום ומודעות. בכל זאת הוא מתעקש. הוא מציג את עצמו כמשורר, ועבור משורר דווקא הבית הזה והחדר הזה עם הגינה הזאת הוא המקום האידיאלי.

אנחנו, הקוראים, יודעים כבר שרפי, זה שמו, אינו משורר ולא צילו־של־משורר. גם רפי מרמה והסיפור שלו אחר לגמרי: בשל הצורך הדוחק שלו להרוויח במהירות סכום כסף גדול (ודווקא למטרה ראויה!), הוא התחייב לפני הקבלן ברושי שישכנע את חנה יונה הזקנה למכור לברושי את ביתה העלוב, ששוכן במקום הכי טוב. במקום הבית ייבנה שם מלון בוטיק של חמישים חדרים למאה אורחים וכל הנוחיות.

יוהנה, המטפלת הרומנייה, כמובן חושדת במשורר המדומה שהוא שליח סמוי מטעם הביטוח הלאומי שנועד לחשוף את השקר שמאחורי אישור ההעסקה שלה. אבל חנה הזקנה מתפתה ומאמינה לסיפור: הרעיון שבבית שלה, לצד בנותיה האינטליגנטיות, יגור משורר – הוא רעיון קוסם בעיניה. אין לה ספק שהאיש אינו מרגל מטעם הביטוח הלאומי, אינו פקיד ואינו נראה כמו פקיד: יש לו בגדים מהודרים מדי, תיק שמתאים למשורר, ורק הנעליים שלו ישנות ומשופשפות – כמו לפקיד (ירושלמי?) מן השורה.

בבית הנשים מתגוררת גם דנה, הילדה בת השבע, בתה של ירדנה. היא חצופה, מוזנחת, לבושה בבגדים מלפני שנתיים שחושפים את חצי הישבן שלה. אין לה חברות, ואף אחת מן הנשים בבית – לא אמה, לא דודתה סימונה הרופאה ולא סבתה – לא מגלה כלפיה אפילו שמץ של רכות וחיבה. הקור והריחוק הרגשי של בנות המשפחה, המחסום בפני כל קרבה פיזית או מעורבות חמה־אנושית עם הזולת ובייחוד עם הילדה, בולטים במיוחד אצל ירדנה וסימונה. הם חלק מן המרכיבים הפסיכולוגיים שמצעידים את העלילה קדימה: מן הכישלונות האישיים בעבר אל מה שיקרה בחייהן בעתיד.

רפי, המשורר המתחזה, מנסה לחדור את השריון הנוקשה של הדיירות ולשכנע את גברת חנה למכור את הבית – ירושתו האחרונה של המנוח יהודה יונה. הוא בוחר במי שנראית לו החוליה החלשה: הילדה דנה. אבל דנה היא קשוחה ועקשנית, ורפי מגלה שהיא אולי האדם האחרון ב"בית הנוֹנוֹת" ("סבתות") הזה שאפשר לחדור אל מתחת לקליפה החיצונית הדוקרנית שלו. ואפילו באמצעות מחוות ידידותיות אמיתיות, כמו ארגז הקרטון שהוא תורם עבור הארנב שלה.

בהדרגה חל שינוי בדמויות ובכיווני העלילה. הארנב הוא אחד הגורמים, או המדדים, לשינוי. האירוע שבו הוא כמעט מציל את חייה של חנה הזקנה – או לפחות מעיר אותה משנת־השיכורים הכבדה שלה לאחר לילה של שתייה בפאב – הוא אחת מנקודות המפנה. הקן המשפחתי הסגור, ששלוש הבנות הבוגרות שבו אליו ברגעי השפל של חייהן, מתחיל להיפתח אל העולם, למרבה חששותיה של יוהנה הרומנייה, שפוחדת שרישיון השהייה שלה בארץ יילקח ממנה אם יתגלה שגברתה אינה שכיב מרע כמו שהעמידה פנים. ירדנה, סימונה ואורנה מחליטות לעזוב את הבית. גם רפי, המשורר, מגלה שיש עולם של רגשות מעבר למרדף אחרי הכסף, ושהקבלן ברושי אינו מקור הישועה היחיד האפשרי עבורו. ומי ומה הוא ברונו, הגבר שמושיע את חנה יונה דווקא כשחייה מאיימים לשקוע אל התהום השחורה ביותר?

מאחורי השקרים

הסופרת מצליחה לבנות עולם מטורף־למחצה, שמשיק בנקודות רבות לצדדים האפלים של החיים, אל כוחות־הרע המסתוריים ואל החולי והמוות. אמינותו של הסיפור ושל העולם שהיא יוצרת נסמכת על הנורמות החיצוניות או על נאמנות למקובלות החברתיות. האמינות נובעת מתוכו: מתוך עולם־הסיפור. מתוך כוחות החיים, האהבה והתמימות, המסירות ההדדית והטוב־למרות־הכול שנחשפים מאחורי השקרים, הרמאות והאמונות הטפלות של "בית הנונות" ויושביו – כולל הרצל הארנב.

זהו ספר מפתיע למי שמכיר את ספריה הקודמים של מירה מגן – ספרים שנבעו מן העולם הדתי ושבו אליו, אפילו אם בדרכים מפותלות ולאחר חיפוש ותעייה. השוני מתבטא גם בלשונו של הספר: בניגוד ללשון הספרים הקודמים, שהייתה רוויה ביטויים, ציטוטים ומטבעות לשון מן המקורות היהודיים, הפעם כמעט אין זכר לאלה. השפה משקפת באמנות ונאמנות את לשונם של רבדים עכשוויים, חילוניים, בחברה הישראלית־ירושלמית: העובדת הזרה, שהעברית שבפיה מלאה שיבושים אך גמישה ומותאמת למטלות שלה ולמסגרת החיים הצרה שהיא חיה בה בישראל; הרופאה, שהז'רגון המקצועי מחלחל אל חייה הפרטיים; הילדה דנה ואמה ירדנה, שבפיהן – ובייחוד בפיה של הילדה – סלנג עברי מלוכלך וגס, וכולי.

ולמרות החילוניות והחספוס הלשוני – הספר הזה הוא עדיין מירה מגן, ואולי אפילו ביתר שאת. דווקא משום שהעולם שהיא מתארת כאן שונה מן העולם הישן שלה (או של ספריה). ודווקא משום שהמשענות הלשוניות המוכרות והבטוחות שאפיינו את כתיבתה נעדרות ממנו. בספר הזה אפילו הגסויות אינן באמת צורמות את האוזן, אפילו הן מתנגנות כמעט כמו פואזיה. כמשהו שמהנה להתעכב עליו ולקרוא אותו עוד פעם, ואפילו בקול. גם את הספר הזה, כקודמיו, צריך לקרוא בדרך ששותים יין טוב: למזוג אט, ללגום לגימות קטנות, לגלגל על הלשון, לסובב בעדינות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בדצמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויחי תשע"ג - 803, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: