גלות מבחירה / זאב ויטמן

מעבר לגזרה הא־לוהית, נראה כי היאחזותה של משפחת יעקב במצרים נעשתה מרצון ומשיקולי נוחות. בעקבות ה'כלי יקר'

"ויְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" – מדוע יעקב וכל משפחתו אינם חוזרים לארץ כנען מיד בתום שבע שנות הרעב? וכי לא כך אמרו אחי יוסף לפרעה: "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ" – מגורי ארעי ולא ישיבת קבע?

ברור לנו שהישארותה של משפחת יעקב במצרים מגשימה את דברי הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה", אלא שמכיוון שאין צו א־להי להישאר במצרים ושלא לחזור לארץ, עלינו לחפש את המניע וההסבר האנושי שגרם לכך שיעקב ובניו לא חזרו לארץ.

בשבוע שעבר ביארנו שאמנם יוסף מזמין את יעקב למצרים לשנות הרעב הנותרות, אך פרעה מזמין אותו לתקופת זמן בלתי מוגבלת. יעקב חושש מלהיענות להזמנת פרעה, והקב"ה מתגלה אליו בבאר שבע, ומרגיע אותו שהוא לא צריך לחשוש מהזמנה זו, כי הקב"ה ידאג להעלותם חזרה לארץ. אלא שהקב"ה איננו אוסר על יעקב לחזור לארץ כנען ואיננו מצווה אותו להישאר במצרים, ואפילו איננו מחייב אותו לרדת למצרים. ממילא עלינו להבין מה גרם לכך שהזמנת פרעה גוברת על הזמנת יוסף לישיבה זמנית, ומדוע משפחת יעקב נשארת במצרים בניגוד לתוכנית המקורית של יוסף, בניגוד לרצונו המקורי של יעקב ובניגוד לדברי האחים לפרעה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מגר לתושב

ראינו שבעקבות ההתגלות בבאר שבע הכתובים מנוסחים בסגנון של עקירה מארץ כנען למצרים: "וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה". סגנון זה דומה לתיאור עקירתו של אברהם מחרן לכנען: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן". אם כך, מלכתחילה הירידה למצרים איננה רק כדי לראות את יוסף או כפתרון לשנות הרעב, אלא כדי לחיות לצדו של יוסף כל עוד הוא שליט במצרים.

ליוסף היה מעמד מכובד במעצמה המצרית האדירה, והכלכלה והפרנסה היו מובטחות. לכן ליוסף היה ברור שהוא נשאר במצרים והוא לא העלה על דעתו לחזור ולהיות רועה צאן בארץ כנען. מן הסתם גם מעמדו ותפקידו לא אפשרו לו לעזוב את מצרים, כפי שעולה מן העובדה שעליו לבקש את רשותו של פרעה כדי לצאת ממצרים ולקבור את אביו בארץ כנען.

מסתבר שאחי יוסף ומשפחת יעקב כולה החליטו ללכת בעקבותיו ולהישאר לחיות אף הם במצרים. על כן בשלב זה הם מתנתקים מארץ כנען, ואף כשאחי יוסף עולים לקבור את יעקב בארץ כנען ברור להם שהם חוזרים למצרים, כפי שמדגיש הכתוב "רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן".

והנה, אף שהדבר נעשה ברשות הקב"ה, סבור בעל ה'כלי יקר' שההשתקעות בארץ מצרים וההתלהבות ממנה היו מעבר למידה, וכך הוא כותב על הפסוק החותם את פרשת ויגש "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד":

הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו? מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא (מגורי ארעי. ז"ו) ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוציאם משם ביד חזקה

לדעתו, מתחילה נתכוונו בני ישראל לגור במצרים אולי לטווח ארוך, אך באופן ארעי בלבד, עם כוונה לחזור לארץ במוקדם או במאוחר. לאחר שנוכחו לראות בטוב הארץ הם שינו את דעתם והחליטו להיאחז במצרים היאחזות קבע ולא רצו כלל לחזור לארץ כנען. הם כל כך השתקעו והתחברו למצרים עד שהקב"ה היה צריך להוציאם משם ביד חזקה. כלומר, היד החזקה לא הייתה רק כלפי פרעה שסירב לשלח את בני ישראל מארצו. היד החזקה – במובן הרחב של השעבוד, הסבל והעינוי שעברו בני ישראל במצרים – נועדה לנתק אותם ממצרים ולגרום לכך שהם יסכימו לעזוב את הארץ שבה נאחזו היאחזות של קבע.

שבועה לעתיד

ה'כלי יקר' הולך לשיטתו גם בפירוש הפסוק בפרשת אחרי מות "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו". כלומר, "כאותו מעשה שעשיתם בארץ מצרים… שביקשתם בה ישיבה של קבע… לא תעשו עוד כאלה לבקש ישיבה של קבע בין עם סורר ההולכים בדרך לא טוב". והוא ממשיך ומפרש: "וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שם", כלומר, "כמעשה שעשיתם בארץ כנען… שמאסו בארץ… עד אשר הוצרך הקב"ה להביאם שמה בעל כורחם, לא תעשו".

כך הוא גם מפרש את הפסוק מפרשת בא "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה". לדעתו, תוספת זמן זו מעבר לארבע מאות השנים שנגזרו עליהם לכתחילה באה להם "לפי שרבים המה עמי הארץ אשר לא רצו לצאת כלל ממצרים", ובניגוד לגזרת הקב"ה כי גר יהיה זרעך ביקשו בני ישראל "להיות תושבים בארץ ולא לצאת משם", וזה מה שגרם להתארכות הגלות בעוד שלושים שנה.

על רקע זה ניתן להבין מדוע יעקב משביע את יוסף ולאחר מכן הוא מצווה שוב את כל בניו שלא לקבור אותו במצרים אלא להעלותו לקבורה לארץ ישראל למערת המכפלה. יעקב שמזהה את התהליך שעובר על משפחתו שעקרה למצרים על מנת להישאר שם רוצה להבטיח שהדורות הבאים ידעו היכן ארץ אבותיהם ולאן עליהם לשאוף לחזור, ולכן הוא עומד על כך שלא להיקבר במצרים. חששו הוא שבקבורתו במצרים ייאחזו בה בניו היאחזות של קבע.

לכן חשוב ליעקב להדגיש בדבריו האחרונים את ההתנחלות והירושה העתידה המובטחת בארץ כנען. הוא מדבר על כך דווקא עם יוסף שאצלו הוא מבחין בסכנה הגדולה ביותר של השתקעות במצרים, ומכיוון שהוא יודע שאחיו ומשפחותיהם הולכים בעקבותיו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵ־ל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם".

יעקב אף יוצר אצל יוסף מוטיבציה לחזור לארץ כנען בכך שהוא מבטיח לו נחלה כפולה בארץ: "וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם". ושוב מדגיש יעקב את הנחלה הכפולה שיוסף מקבל בארץ כנען – "שכם אחד על אחיך" – וזאת כדי להטמיע בו את השאיפה לחזור לארץ כנען: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ־לֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".

מסתבר שיעקב מצליח להשריש תודעה זו בקרב יוסף, שכן גם הוא מצווה את אחיו סמוך למותו להעלות את עצמותיו לארץ כנען ולא להשאירן לקבורה מפוארת בקברי מלכי מצרים: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ־לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

פקידה מן השמים

בהתאם לכיוון זה, שלפיו הישיבה במצרים והתארכותה היו פרי יוזמתם והחלטתם של בני משפחת יעקב, מוטל עלינו לפרש את חלקם הראשון של דברי יוסף לאחיו "וֵא־לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". אם ההשתקעות במצרים הייתה תלויה בבני ישראל ובהחלטתם, מדוע יש צורך בפקידה א־לוהית?

התשובה היא שלאחר שיוסף ואחיו נאחזו במצרים וחיו בה כתושבי קבע למעלה מ־70 שנה, מאז היותו של יוסף בן 39 ועד מותו בגיל 110 שנים, קשה היה להם עד מאוד לשנות את מצבם ולהתנתק מאחיזתם בארץ מצרים. רק פקידת הקב"ה יכולה הייתה להוציאם משם, וכפי שראינו ב'כלי יקר' לשם כך היה צורך ביד חזקה ובזרוע נטויה כלפי ישראל לא פחות מאשר כלפי המצרים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ו טבת תשע"ג, 28.12.2012

פורסמה ב-27 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ג - 803 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: