לשכוח, אך לא לסלוח / איתמר בן־עמי

לשאלת זיכרון השואה והזהות היהודית אני מקבל תשובות שונות בברלין, מישראלים יורדים, מקהילות מקומיות ומתיירים שהגיעו כדי לראות. רשמי מסע

יש רגעים נדירים כמו רגעי השראה אמיתית, שבהם תוקפת אותך בברלין פלצות. אילו כל בתי העיר היו אנדרטאות לרצח היהודים, וכל עצי היער גווילים של עדויות, לא היה בהם כדי לזרז את בואם הגחמני, הלא צפוי, של רגעי הפלצות. וכשהרגע הזה בא יש לו טעם של קרח ואימה ושנאה וצער ועוד דברים שאין להם שם. רגע הפלצות הוא רגע של חסד. משהו דילג על פני השנים והעיבודים והאנדרטאות. משהו צלח ונגע ('ישראלים, ברלין', פניה עוז זלצברגר, עמ' 111).

זמן למעט רשמי מסע. את תקופת החגים האחרונה עשיתי בגרמניה. שהיתי בעיקר בברלין, אך ביצעתי גיחה בת מספר ימים לצפון גרמניה. ביתי היה בטוכולסקי שטראסה, ברובע מיטה. מתברר שאני היחיד באזור שיודע מיהו טוכולסקי זה; עיתונאי ומבקר תרבות יהודי ברפובליקת ויימאר, חלק מכתביו תורגמו לעברית. מאוחר יותר אני מגלה כי שמו הקודם של הרחוב היה ארטילריה שטראסה. השם מוכר: ביתו של אנטון גאסט מ'פצפונת ואנטון' לאריך קסטנר.

מדוע דווקא גרמניה? מה רע בכל מקום אחר עם היסטוריה טעונה פחות? הנתונים מלמדים שמספר הישראלים בברלין שני רק לסן פרנסיסקו, והערכות זהירות מדברות על יותר משלושים אלף יורדים. קיים כמובן אלמנט הנוחות. ברלין ממכרת. היא יפה, זולה ונוחה. יש בה יערות, וניתן לתעות בהם – והרי חלומו של הטייל הישראלי באירופה הוא ללכת לאיבוד; ללא זיכרון וללא נטל דורות, בגו זקוף שטרם השתוחח מעול ספר. אבל נוחות אינה מסוגלת להסביר את סוגיית ברלין. קהילת היורדים הישראלית השנייה בגודלה בעולם דורשת התבוננות מעמיקה יותר.

גרמניה משכה גם אותי. עזבתי את החברה החרדית לפני תקופת זמן קצרה. ירושלים הפכה עבורי לעיר רדופת א־לוהים, ונמלטתי, בדומה ליונה, לברלין הרחוקה. דמותו של היורד לגרמניה מסקרנת אותי. גם הוא, בדומה לי, נטש חברה שבה גדל, ונאלץ – ביודעין או שלא – לתת דין וחשבון למקום היהדות בחייו. ברלין היא בחירה כה רדיקלית עד שאינה יכולה שלא להיות מעניינת. מבעד לדמות הישראלי בגרמניה, חשבתי, אוכל לפענח את דמותי שלי. ברלין עניינה אותי מסיבות נוספות. כמעט כל משפחת אמי נספתה בשואה, וללא התמודדות עם ההשמדה לא אצליח להבין את דמותה.

האם ישראל רוויית ההיסטוריה תוכל להתנהג אי פעם בנורמליות דומה? שער ברנדנבורג, ברלין צילום: פלאש 90

האם ישראל רוויית ההיסטוריה תוכל להתנהג אי פעם בנורמליות דומה? שער ברנדנבורג, ברלין
צילום: פלאש 90

זהות של יורד

התנועה הציונית ביקשה להקים ליהודים טריטוריה נבדלת, כתשובה לאנטישמיות מחד ולאמנציפציה מאידך. זכות היהודים להגדרה עצמית קשורה בטבורה לחוסר הצלחתם להשתלב בסביבה הגויית. לא בכדי אחד מעקרונותיה ההיסטוריים של הציונות היה שלילת הגולה: המודרנה תפסה את יהדות הגולה לא מוכנה, הן מבחינה פיזית והן מבחינה תרבותית. טריטוריה נפרדת הייתה חיונית כדי לאפשר ליהודים לשרוד כאומה.

הישראלים היורדים כופרים בעקרון ההתבדלות, ומכאן שהם מערערים על תפקידה ההיסטורי של הציונות. אולם אם החלום הציוני התפורר – הרי שיש להסדיר מחדש את יחסי הקהילה היהודית עם סביבותיה. לאחר שההתבדלות נכשלה, נותרה רק אפשרות ההשתלבות במרחב הגויי. השתלבות זו חייבת להיעשות דווקא במקום שבו הפכה לבלתי אפשרית; שמו של מקום זה הוא ברלין. השואה, הצידוק שנתנה ההיסטוריה לציונות, מוסברת באופן אחר: היא הופכת לאף־על־פי־כן, מכשול שהתגברות עליו מבטיחה גאולה.

ניתן לטעון כי הירידה לגרמניה היא התמודדות מודרנית עם השאלה היהודית. היהודי הגלותי ניסה לארגן את קיומו כאומה בעזרת מדינה עצמאית, וגילה שלא מדובר בתענוג גדול. כעת הוא בוחר לערער על קונספט ההתבדלות ולהשתלב במרחב הגויי. אך עזיבת מולדת אינה רק ירידה נוספת לגלות, שלישית במספר. יש בה אלמנט של בריחה: הימלטות מגורל יהודי שהפך לקשה מנשוא. במובן זה, היהודי היורד מתגלה כאסקפיסט, שכן הוא מוותר על קיומו כאומה. הירידה היא תוצר של סדר גלובלי, אנטי קולקטיביסטי ואינדיבידואלי, שבו כל דיבור על שלילת הגולה הוא אנכרוניזם מובהק. אלא שההגירה לגרמניה מתרחשת כגלות א־יהודית, שכן היא חסרה תקווה לגאולה עתידית.

היורד הוא טיפוס טראגי; משפחתו לא תשתייך עוד לעם היהודי. הירידה, במילים אחרות, היא הכרזה כי השאיפה היהודית להגדרה עצמית מיותרת. אילו נראה ב'שאלה היהודית' בעיה שעוררה המודרנה, הרי שירידה היא שלילת התשובה הלאומית. המודרנה, כידוע, פירקה את היהדות לחתיכות. הפרטיקולריזם היהודי הפך לאנכרוניסטי בסביבה שבה כולם שווים בפני החוק והמדע. הניסיונות "לנרמל" את הרעיון היהודי, ולהמירו לרעיונות אוניברסליים דוגמת מוסר או מצוינות, לא הועילו במאום. גם הגוי יכול לשמור על מוסר ולהצטיין, ומכאן שהיהודי אינו מיוחד. רק רעיון חילוני אחד העניק לגיטימציה להתבדלות היהודית ולא קרס בפני הביקורת המודרנית. רעיון זה הוא הלאומיות. אלא שכפירת היורדים ברעיון זה, שאולי הולמת את העידן הפוסט־אידיאולוגי שבו אנו מצויים, מחייבת אותם לוותר על זהותם היהודית. השאלה היהודית נותרת חסרת מענה.

באופן מעניין, גם הקהילות היהודיות בברלין סובלות מבעיות זהות. שהיתי בקהילת "עדת ישראל" שהקים הרב עזריאל הילדסהיימר זצ"ל. מדובר בקהילה אורתודוקסית, אך לא כל חבריה שומרי מצוות. קיום שאינו אורתודוקסי בסביבה גויית הוא עניין בעייתי, שכן התנהגות החילוני דומה לחלוטין לזו של שכנו הגוי, ויהדותו מתממשת במרחב הסובייקטיבי בלבד. התבדלות סובייקטיבית טובה אולי ליחידים; קהילה, שהיא בהגדרתה ישות חברתית, אינה יכולה להתבסס על רגשות חסרי ממשות. האופציה הקהילתית היחידה היא קיום מעין־אורתודוקסי, המממש התבדלות במרחב הפיזי האובייקטיבי. אולם גם קהילה אורתודוקסית עומדת בפני פרדוקס זהותי. אמונתה מצהירה כי היא שואפת להיגאל בידי א־לוהים – ולא לחיות עוד בגלות. הקיום היהודי בגולה הוא אנומלי מכל כיוון.

הקהילות השונות בברלין מצאו פתרון מעניין. הן המירו את הלאומיות היהודית והפכו אותה לעניין בעל משמעות דתית. סמליה של מדינת ישראל הם חלק בלתי נפרד מחיי הקהילות השונות. אפשר שההתבדלות הפיזית מושלכת לעבר מדינת ישראל, וכך מתאפשר קיום חילוני שאין בו חשש טמיעה; אומרים ישנה ארץ שבה קיימים יהודים כלאום. ליהדות יש אפוא אחיזה אובייקטיבית, וניתן להשתייך אליה בעזרת תודעה סובייקטיבית. כקהילה אורתודוקסית נחלצה "עדת ישראל" מהקונפליקט, אך מקומם של הסמלים הלאומיים לא נפקד גם ממנה. הגלות, אולי באופן פרדוקסלי, הופכת את כולם לציונים מושבעים.

זיכרון מכל פינה

גרמניה היא אתגר גם לתייר הישראלי הציוני. למרות שהוא נוסע ומבקש לשכוח, יזכירו לו האנדרטאות הרבות את שאירע לאבותיו לפני שנים מעטות כל־כך. הזיכרון מופיע במקומות לא צפויים. שתוי למחצה, בבר מפוקפק כלשהו, שאל אותי בחור מקומי מהיכן אני. ישראל, השבתי; הלה החל לגעות בבכי, מתנצל על שעוללו לי אבותיו. ניתן לפתח ציניות ביחס לכנות ההתנצלות, אך זו תהיה ברירה קלה מדי. האנטישמיות לא נעלמה, אך לפחות מהתרשמותי, החרטה הגרמנית על מאורעות העבר כנה מאוד. השאלה היא מה משמעות הזיכרון במקום שבו קיימת תשובה. "לסלוח ולא לשכוח", אמר לי תייר ישראלי אחד; אך הדבר העציב אותי. קשה לזכור, קשה עוד יותר לסלוח, ובלתי אפשרי לשלב את שני הדברים יחד.

הזיכרון הוא ישות מתעתעת, שעלולה בנקל להידרדר למחוזות הקיטש. תחנות הרכבת בברלין, למשל, מזמינות זיכרונות שואה. הן דומות מדי לצילומים ההם; אפורות, תעשייתיות, עתיקות, מסומנות באותיות גותיות. השואה צפה באופן אסוציאטיבי, והנה אתה מרוצה מעצמך על שזכרת ולא שכחת. אך הלך רוח קרבני אינו זיכרון רלוונטי בעידן שבו איש אינו מעוניין לשחזר את הזוועה. הזיכרון חייב להיות מעודן יותר, אוטומטי פחות, מסויג לגבי טוהר כוונותיו. שכחה, לעתים, היא תגובה כנה יותר מול רוע טהור.

זיכרונות כנים, אני סבור, עלו בי פעמיים במהלך המסע. הפעם הראשונה הייתה בקברו של משה מנדלסון. בית הקברות היהודי בברלין חרב לחלוטין בשואה, ורק מצבתו של מנדלסון שוחזרה, ניצבת בודדה במדשאה רחבת ידיים. עמדתי מול קברו של האיש שניבא את השסע בין המודרנה ליהדות, ותהיתי מי צדק בוויכוח ההיסטורי. אולי אין משמעות לצדק בעולם הטבוע בחטא, חשבתי, וחשתי צער על המצב האנושי בכללו.

הפעם השנייה הייתה בתערוכה 'טופוגרפיה של טרור', המוצגת במקום שבו עמדו משרדי הגסטאפו וה־S.S בשנות השלטון הנאצי. מרחק כמה מאות מטרים משם הוקמה הכיכר העתידנית פוטסדאמר־פלאץ. הפער שבין ישן לחדש, בין רוע שטני הרוחש בשורש הדברים לבין סגנון בנייה טכנולוגי ומנוכר שכמו מנסה לביית אותו, עורר בי מחשבות על הטבע האנושי, ועל שליחותה של היהדות במאבק לגאולה מהרוע הבסיסי הקיים בו.

ברלין, הופתעתי לגלות, היא מקום רגיל לחלוטין. על אף ההיסטוריה הקשה מנשוא, ולצד האנדרטאות ואתרי ההנצחה, היא מתחזקת חיים נורמליים. הלכתי לצפות במרתון של ברלין, ובעודי ממתין לצד אלפי אנשים בשער ברנדנבורג למנצחים, התקשרתי לידיד מקומי, ישראלי יורד. שאלתי אם לדעתו תוכל ישראל, מדינה שגם בה יש יותר מדי היסטוריה, להתנהג אי־פעם בנורמליות דומה. ברלין, הסביר לי ידידי, היא מקום לא־טלאולוגי; מרתון הוא פשוט מרתון. במירוץ נקבעה התוצאה הרביעית בטיבה בהיסטוריה. אולי נורמליות היא כורח קיומי. רק סיזיפיות יומיומית יכולה למנוע מהטירוף להיכנס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויגש תשע"ג - 802 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: