פילוסוף של אור / רומן כצמן

מטביי קגן, תלמידו של הרמן כהן ומייסדו של החוג הפילוסופי שנודע כ'חוג בחטין', נשכח בצל תהילתו של החוקר הרוסי הגדול. מחקרים ראשוניים מגלים את העושר הרעיוני של יצירתו ואת השפעתו על פני המחשבה המודרנית

סודות רבים טמונים בהיסטוריה האינטלקטואלית של שנות העשרים באירופה. אחד הדפים הפחות ידועים בה הוא חייו ויצירתו של הפילוסוף היהודי־רוסי מטביי (מרדכי ניסן) קגן. מטביי קגן (1889 – 1937) ידוע בעיקר בקרב חוקרי יצירתו ומורשתו של מבקר הספרות והפילוסוף הרוסי מיכאיל בחטין, אך מעטים מכירים את תפיסותיו ומעטים עוד יותר קראו את עבודותיו. הוא היה הוגה דעות ומבקר מבריק, ורעיונותיו היו נועזים ולעתים פרובוקטיביים, כשהתקופה שבה הוא פעל, כמו גם התקופה שבאה בעקבותיה, הייתה חשוכה מדי. הוא היה תלמידם של גדולי הפילוסופים הגרמניים של התקופה דוגמת הרמן כהן, פאול נטורפ וארנסט קסירר; חברו הקרוב של בחטין; ומייסדו של חוג פילוסופי שייוודע במרוצת השנים כ'חוג של בחטין', כשכך נשכח בצל תהילתו של החוקר הרוסי הגדול למשך עשרות שנים. לפני שש שנים קובצו ופורסמו העבודות מעיזבונו של קגן, חלקן בתרגום מגרמנית וחלקן מיידיש, על ידי קבוצה של חוקרים רוסים, בעריכתו הכללית של ויטלי מחלין, מומחה בכתביו של בחטין.

מטביי קגן עם אשתו ובתו

מטביי קגן עם אשתו ובתו

חינוך יהודי מסורתי

האם היה קגן פילוסוף רוסי, כפי שכותב מחלין, או פילוסוף יהודי, כפי שטוען חוקר הספרות הרוסית פרופ' לאוניד קציס בשני מאמרים ארוכים שכתב עליו? או שאולי עשר שנות לימודיו בגרמניה הפכו אותו לפילוסוף גרמני? קגן כתב את עבודותיו בעיקר ברוסית, בגרמנית וביידיש, ותרגם מגרמנית לרוסית וליידיש. כיצד רב־לשוניות זאת מאפיינת או מגדירה אותו? רוב עבודותיו מוקדשות לנושאים פילוסופיים, אך הוא כתב גם מאמרי מחקר ספרותיים על אלכסנדר פושקין ואיבן טורגנב, ולאחרונה נתגלתה בעיזבונו הרצאה על י"ל פרץ.

אפשר להתווכח יחד עם החוקרים על ההגדרות והזהויות הלאומיות, הלשוניות והדיסציפלינריות של קגן, אבל דבר אחד ברור: קגן הוא הוגה ואינטלקטואל שנמחק מהמפה של מחשבת המאה העשרים. בשנים הסוערות של מלחמת העולם הראשונה ושל המהפכות הרוסיות אמנם נעלמו אסכולות שלמות שעלו בכור ההיתוך האינטלקטואלי הגרמני של סוף המאה ה־19, כמו אסכולת מרבורג הנאו־קאנטיאנית, אבל הזרעים שנפלו לקרקע פורייה הניבו פרות. הוגים כמו פרנץ רוזנצווייג וולטר בנימין שתו מבאר זאת, בחטין ספג את קאנט ואת הרמן כהן (בהרצאותיו של קגן), וכך עוצבו פני ההגות העכשווית.

עד לאחרונה חוקרי בחטין לא הרבו להזכיר את השפעתו של קגן, ובפרט את הצדדים היהודיים בהגותו. עתה, המפנה שחוללו עבודותיו של קציס עשוי להוביל לבחינתה המחודשת וחידוד ייחודיותה ותפקידה ההיסטורי של מה שהוא מכנה הנאו־קאנטיאניות היהודית־רוסית. אך בראש ובראשונה, טרם הושלם שחזור הביוגרפיה המדעית של הפילוסוף. במשך שנים רבות אשתו של קגן, סופיה איסקובנה (שרה), ובתו יודיף (יהודית), שימרו וניסו לפרסם כל פיסת מידע רלוונטי. בשנות ה־90 עשה בריין פול, היסטוריון של הפילוסופיה ממוצא קנדי, את עיקר העבודה הארכיונית והטקסטולוגית בעיזבונו של קגן, ואסף פרטים ביוגרפיים חדשים בארכיונים הגרמניים. פול היה קרוב להשלמת הביוגרפיה, אך שבראשית שנות ה־2000 הוא עזב את עבודתו ואת רוסיה בנסיבות בלתי ברורות, ומאז נעלמו עקבותיו.

לפי מסמכים רשמיים, מרדכי ניסן קגן נולד בעיר נבל ב־5 בנובמבר 1888. עם זאת, לפי 'רשימות אוטוביוגרפיות' של קגן עצמו הוא נולד בשנת 1889 בכפר פייטניצקויה במחוז העיר פסקוב. לפי עדותו הכפר נמצא מחוץ לתחום המושב, ולכן לא הייתה ברירה אלא  לרשום את היוולדו בעיר אחרת ובתאריך מזויף. אביו, סעדיה שניאור זלמן (שיי'ע,) קגן, היה סוחר עורות "לא עשיר", וקגן קיבל חינוך יהודי מסורתי. במקביל הוא למד רוסית, התקבל ללימודים בבית ספר עממי לילדים יהודים ולאחר מכן לבית ספר עירוני, אך עד שנת 1904 המשיך ללמוד גם ב'חדר'. ב־1896, כשהיה בן שבע, מת אחיו הצעיר שמואל, כשהוא בן חמש בלבד. במות אחיו הקטן הרגיש קגן, לדבריו, את החיבור העמוק לבני האדם. ייתכן שבאירוע מכונן זה הוכנה הקרקע לקבלת האידיאליזם הניאו־קאנטיאני על ידי קגן, עם חזון האנושות המאוחדת וקבלת הייסורים ההיסטוריים האופייניים לו. בשנת 1905 נעצר קגן באספה של סניף המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית (רסדר"פ) בעיר נבל. הוא קיבל חנינה ושוחרר באוקטובר של אותה השנה, אך לא עזב את עיסוקו זה, ובשנתיים לאחר מכן עבד בעיר סמולנסק כתועמלן של המפלגה.

ב־19 ליוני 1909 עבר מבחני בגרות בסנקט־פטרבורג ונסע ללימודים בגרמניה, כמו נערים ונערות רבים בדורו. בעת לימודיו באוניברסיטת לייפציג הוא גילה משיכה לאסכולת מרבורג, ולכן עבר לברלין, שבה לימדו בתקופה ההיא הרמן כהן וארנסט קסירר. לאחר מכן עבר למרבורג, שם השלים את עבודת הדוקטור שלו בהנחייתו של פאול נטורפ. בתקופה זו התגבש מוקד העניין המרכזי של קגן: "כל השאלות שעולות אצלי – של לוגיקה, אסתטיקה וכו' – נכללות מאז בבעיה פילוסופית אחידה של הקיום ההיסטורי". בגרמניה למד קגן אצל הוגים כמו וילהלם וונדט, פאול בארת, אוגוסט שמרזוב, גאורג זימל, ניקוליי הרטמן וכוכבים אחרים של האקדמיה הגרמנית. חלק משמותיהם מופיעים בתעודת הלימודים שלו, שנשמרה בארכיון משפחתו (ובה מופיע שמו היהודי של קגן – מורדוך ניסון).

המלחמה והמשבר

למחרת פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914 נעצר קגן כאזרח רוסיה, מדינת האויב של גרמניה, ושוחרר כעבור חודשיים. שנה לאחר מכן עבר ממרבורג לברלין. באותה תקופה כתב את מאמריו בגרמנית על הדתיות בעת המלחמה ועל מושג ההיסטוריה. כבר במאמרים מוקדמים אלה ניכרת הפרוגרמה הפילוסופית של קגן: "בחינת ההיסטוריה כבעיית היסוד של הישות". כאן אנו מוצאים תפיסות של אסכולת מרבורג, שמאוחר יותר ינדדו לעבודותיו של בחטין ויהפכו לנכסי צאן ברזל של המחשבה העכשווית: הפילוסופיה של המעשה, המשימה של הקיום ההיסטורי, הפתיחות, אי־המוכנות שלו, ההתהוות היצירתית, הנתינה והחג, קידוש ההיסטוריה וקידוש העבודה ההיסטורית־תרבותית. במאמר זה קגן מתחיל לערוך השוואה בין יהדות לנצרות, ומגלה את המהות הא־היסטורית של האחרונה כמקור המשבר התרבותי באירופה. בכך הוא מכין את הקרקע לשורת מאמרי המשבר שלו, שבהם, מאוחר יותר, הוא מנהל פולמוס עם עבודתו של ההיסטוריון והפילוסוף אוסוואלד שפנגלר 'שקיעת המערב'.

המלחמה והמשבר לא היו בשביל קגן רק מושגים תאורטיים. בימים הקשים של 1915 דאג הרמן כהן לפרנסתו של תלמידו ומצא בשבילו משרה כמרצה לכלכלה רוסית. קגן ראה במשרה זו בגידה בארצו, ולא רק דחה את ההצעה אלא גם רב עם כהן, שהיה פטריוט גרמני גדול וכינה את קגן, כדבריו, "אויב". היחסים ביניהם נשארו מתוחים עד הפיכת אוקטובר ב־1917, שהתקבלה על ידי כהן כמימוש הנבואה של אחרית הימים. קגן לא נשאר ללא פרנסה, ולימד מתמטיקה בפיכטר ליצאום שבברלין.

בשנת 1918, בעקבות הסכם ברסט־ליטובסק, חזר קגן לרוסיה והתיישב בעירו נבל. שם הוא פתח חוג קנטיאני, שבו השתתפו בחטין, פומפיינסקי, וולושינוב, יודינה וזובקין. חוג זה קיבל בהמשך הזמן את שמו של החוקר הידוע מבין כולם, שגם האריך ימים יותר מכל משתתפיו – מיכאיל בחטין. החוג לא שרד יותר משנתיים, אבל משתתפיו נשארו חברים למשך כל חייהם, כתבו אחד לשני, נפגשו ושוחחו על עבודותיהם.

עם הגיעו לרוסיה, כשהשלטון הבולשביקי החדש עודד את יצירתם של המיעוטים האתניים בלשונותיהם, כתב קגן את עבודותיו היידיות על טורגנב ועל י"ל פרץ, ותירגם ליידיש כמה פרקים ראשונים של 'תולדות המטריאליזם' מאת פרידריך אלברט לאנגה. בארכיון קגן נשמרה טיוטת חוזה לפרסום התרגום בתת־המדור היהודי של מדור המיעוטים הלאומיים בקומיסריאט העממי לחינוך 'נרקומפרוס' (כשגם כאן מופיע שמו הפרטי המקורי של קגן, מורדוך ניסון).

מאמרו של קגן על טורגנב התפרסם בעיתון היידי 'קולטור און בילדונג' (תרבות וחינוך) ב־1 לינואר 1919, כשבמרכזו המושג של 'אהבת הסביבה'. את תפקידו העיקרי של ז'אנר הרומן רואה כגן בהצדקת הקיום ההיסטורי־תרבותי של האומה בעיני האומות האחרות. בספרות הרוסית מילא לדעתו את התפקיד הזה איבן טורגנב, ולא טולסטוי או דוסטויבסקי. ביצירתו של האחרון מוצא קגן "מהות לאומית־תרבותית תוקפנית", הפוסלת את האפשרות לראות בו רומניסט טיפוסי. אירוני הוא שבחטין רואה דווקא בדוסטויבסקי רומניסט יצוגי, ודווקא בשל הפוליפוניות והדיאלוגיזם שלו כביכול.

ב־1922 העתיק קגן את מקום מגוריו למוסקבה, והתחיל לעבוד באקדמיה המדינית למדעים אמנותיים, שם עבדו באותה העת הוגים כמו אלכסי לוסב, גוסטב שפט, מיכאיל גרשנזון ולאוניד גרוסמן. הוא השתתף במפגשים של האקדמיה החופשית לתרבות הרוחנית, שנוסדה על ידי ניקוליי ברדייב, ובה ניתנו קורסים על ידי אנדריי בליי, ויאצ'סלב איבנוב, סמיון פרנק, פבל פלורנסקי ואחרים. באותה שנה לימד קגן בבית היתומים היהודי בכפר מיכיילובקה שליד מוסקבה, שם ביקרו ולימדו בעתות שונות אנשים כמו מרק שאגאל, סולומון מיכואלס, דוד הופשטיין ויואל אנגל. כעבור שנים רבות, ב־1936, יכתוב קגן אשתו: "באותן השנים, בהקשר למחשבותיי על החברותא הנזירית, נסעתי לעבוד במיכיילובקה, ועזבתי אחרי שנודע לי כי אחת העובדות עשתה הפלה. מאז לא יכולתי למצוא מנוחה! המקום שבו גדלים ילדים מעורב בהשמדת החיים – את זה לא יכולתי לתפוס!".

ב־23 למאי 1923, בבית הכנסת של נבל, נשא קגן לאשה את סופיה (שרה) בת יצחק, גם היא למשפחת כגן. ב־10 לדצמבר 1924 נולדה להם יודיף (שנפטרה ב־31 לאוגוסט 2000). סופיה ויודיף שמרו באהבה רבה על ארכיון קגן, ויודיף פרסמה שורה של מאמרים על אביה, אשר הניחו בסיס לחקר כתביו.

בתקופה זו כתב קגן את עבודותיו העיקריות על פילוסופיית ההיסטוריה 'כיצד אפשרית היסטוריה' ו'על מהלך ההיסטוריה', תרגם לרוסית את עבודתו של פאול נטורפ 'אידאליזם חברתי', ונתן קורס של הרצאות בנושא 'המיתולוגיה התנ"כית' באוניברסיטה היהודית של פטרוגרד. יחד עם זאת, בימים אלה חל מפנה בחייו של קגן. ייתכן שחווה, כפי שסבור מחלין, משבר ואכזבה עמוקים לנוכח קריסת ה"אידאלים" שלו בברית המועצות הצעירה. אולי החליט פשוט לשמור על חייו ועל חיי משפחתו (בימים ההם התחיל לגבור שוב הטרור הבולשביקי, והחופש האינטלקטואלי התפוגג כמו חלום), או שמא, כמו רבים אחרים, נקט את עמדת האקטיביזם החברתי־מדיני.

בכל אופן, ב־1924 החל לעבוד במועצה העליונה של הכלכלה הלאומית, וכעבור כשנתיים פרש "רשמית" מעשייתו הפילוסופית. עד סוף ימיו עסק בחקר כלכלת משאבי האנרגיה במכון האנרגיה של האקדמיה הסובייטית למדעים. יחד עם זאת, המשיך להיפגש ולהתכתב עם בחטין ועם חבריו האחרים לחוג, ולכתוב או להשלים את מאמריו, לפעמים בהפצרתו של בחטין, כמו במקרה של העבודה האחרונה שלו, 'מוטיבים של התמיהה הטרגית ביצירתו של פושקין'. ב־1929 נאבק יחד עם אשתו למניעת כליאתו של בחטין במחנה המאסר 'סולובקי'. בשנים 1936 עד 1937 נפגשו שוב קגן ובחטין, ניהלו שיחות ארוכות והיו שוב, כפי שכותבת יודיף, "יקרים ונחוצים זה לזה". מטביי קגן נפטר מתעוקת לב ב־26 בדצמבר 1937.

תפיסות אסכולת מרבורג של קגן יהפכו לנכסי צאן ברזל של המחשבה העכשווית גיאורג מיכאל מאדס, מרבורג, 1842

תפיסות אסכולת מרבורג של קגן יהפכו לנכסי צאן ברזל של המחשבה העכשווית גיאורג מיכאל מאדס, מרבורג, 1842

נבואה חדשה

במאמר ההספד שלו על הרמן כהן ב־1918 כתב קגן: "לפתור את חידת אישיותו של פילוסוף זה או אחר פירושו להבחין באותה מדרגה חדשה שאליה העלה את הפילוסופיה ביחס לרמה שבה הוא מצא אותה בראשית דרכו". מקומו של קגן בפילוסופיה של המאה העשרים נקבע לא רק על ידי כך שהשפיע על בחטין ודרכו, כלומר על כל המחשבה המודרנית, אלא גם, ואולי בעיקר, בזה שיצר את פילוסופיית ההיסטוריה היהודית־רוסית־גרמנית, שטרם זכתה להכרה ולהערכה הראויות לה.

חקר יצירתו של קגן נמצא בראשיתו, אולם המחקרים הראשוניים שנעשו בעשור האחרון מגלים את העושר הרעיוני הבלתי רגיל של יצירה זו. כפי שכתב ויטלי מחלין, הרעיונות המעניינים ביותר של קגן מסתתרים במשפטים הקטועים, הבלתי מפותחים שלו, בפיסות העבודות שלא פורסמו. קגן היה פילוסוף של אור באחת התקופות החשוכות ביותר בתולדות האנושות, אבל מה שכתב לא כתב למען עצמו ולא כתב למגירה. הוא פִרסם, נאם בפומבי, שוחח ארוכות עם חבריו ולימד מעל קתדרה אוניברסיטאית. כמו כל פילוסוף, קגן שאף לדבר אל הדור, רצה לשכנע ולהשפיע. אולם בנסיבות הנתונות לא יכול היה לומר הכול, ולכן לא תמיד הנחות היסוד או הרעיונות החשובים ביותר שלו מפורשים דיים. זו הסיבה שקריאת כתביו בכל השפות כרוכה במאמץ כה גדול.

במילים אחדות ניתן לומר כי במרכז פילוסופיית ההיסטוריה של קגן עומד מושג העבודה ההיסטורית, הנתפסת כניסיון אהבת התכליתיות. אותה התפיסה מונחת גם בבסיסן של האסתטיקה ושל פילוסופיית הספרות של קגן, ולפיה תהליך היצירה, שהוא עבודת הקודש של ההיסטוריה, מגיע לתוצר מוגמר – היצירה עצמה. מכיוון שהיא איננה חלק מהתהוות ההיסטוריה, היצירה מועלית לקרבן, כביכול, באירוע החג והמנוחה. בהקרבה זו מתבטל האינדיבידום ההיסטורי, אולם בתהליך הקריאה העבודה ההיסטורית מופעלת מחדש, והאינדיבידום מתהווה מחדש בעבודתו ההיסטורית של הקורא. הקורא עושה ניסיון חדש לחזות את התכליתיות ההיסטורית, והקרבניות נהפכת לנבואה חדשה.

זו פנומנולוגיית הכתיבה ההיסטורית של קגן, והיא מובילה לפילוסופיית הספרות שלו: יצירה ספרותית נתפסת כהתגלמות של העבודה ההיסטורית. בפועל, עבודה זו יכולה להתממש בדרכים שונות, אך בכל מקרה היא מכוננת את המודעות העצמית ואת הזהות התרבותית־לאומית. הכינון נעשה בדרך של תמיהה טרגית לגבי אובדן החופש והאהבה בהיסטוריה (כמו אצל פושקין), או בדרך כינון הדו־שיח של התרבות עם תרבויות אחרות, כדי לגבש ולהגדיר את עצמה בתוך הסביבה (כמו אצל טורגנייב). מושג "אהבת הסביבה" מתפרש כאהבה לעבודתה ההיסטורית (הנשגבת או האירונית) של התרבות, מתוך ניסיון לחזות את תכליתיותה בהקשר הכלל אנושי.

השוואה יסודית בין תפיסותיהם של קגן ובחטין טרם נעשתה (מלבד עבודתה הראשונית של רות קואטס מ־1998, ושני מאמרים של בריין פול מ־1995 ו־1997, שאחד מהם נושא שם סימבולי, על משקל סיסמתה הידועה של הנאו־קאנטיאניות: 'בחזרה לקגן!'), אולם מן הממצאים הראשונים כבר ניתן לראות שיצירתו של קגן לא רק מהווה רקע ניגודי שמבליט את זו של בחטין, אלא יכולה גם לשמש נקודת תצפית ביקורתית רלוונטית על תפיסותיו של בחטין. השניים ניהלו דו־שיח חי ופורה במשך שנים רבות, והגיבו בגלוי ובסמוי האחד לדעותיו של האחר. לפיכך, כתביו של קגן יכולים לתרום גם לבחינה מחודשת ומרעננת של יצירת בחטין, שנתקבלה, כפי שציינו חוקרים חשובים כמו סרגיי אוורינצב ומיכאיל גספרוב, באופן דוגמטי ומקובע מדי במחשבה המערבית המודרנית, מה שלעתים הפריע להבנתה הנאותה.

אמנם קגן לא השאיר משנה סדורה ורוב עבודותיו נותרו בלתי גמורות, אבל לעתים ניתן לראות שברעיונותיו המקוריים הוא הקדים את זמנו. נותר לנו רק לשער שאם לא היה מת בדמי ימיו, פני הפילוסופיה היו נראות היום אחרת.

ד"ר רומן כצמן הוא מרצה באוניברסיטת בר אילן המתמחה בספרות העברית. מתוך הרצאה שנישאה בכנס הבינלאומי 'מסביב לנקודה: הלשונות, הספרויות, והתרבויות של היהודים' שנערך במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן השבוע

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויגש תשע"ג - 802 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: