להשתחרר מהאלילות / אילון שמיר

 תרבות הצריכה היא הביטוי הגדול ביותר לעזיבת האדם את א־לוהיו. הוספת דקדוקי הלכה והקמת חומות המבדלות בין דתיים לחילונים לא יעזרו; חידוש הברית עם הא־ל ועם הזולת הוא שיביא להבנה מה באנו לעשות כאן בארץ

בשנות הגלות הארוכות של עם ישראל לא נעשה שימוש תכוף במונח 'ברית', אולם החל מתחילת המאה העשרים חזרו הוגים רבים לשימוש ב'ברית', כמשהו המבטא את עם ישראל ואת יחסיו עם אלוהים. הפילוסופים הרמן כהן, רוזנצווייג, בובר, קפלן, השל, הרב סולובייצ'יק, לוינס – כולם העמידו את רעיון הברית במקום מרכזי בהגותם. אם במובלע כמו הרמן כהן, ואם במפורש כמו לוינס והרטמן. כל אחד לפי סגנון רוחו; כל אחד והדגשים שהגותו הטביעה במונח 'ברית'.

אולם לשיח המשותף בישראל של היום מושג זה כמעט לא חדר. מדי פעם ניתן לקרוא עליו בין דפי ספרי ההגות המקצועיים, או לפגוש אותו בכנס אקדמי כזה או אחר, שבו משתמשים בשפה מנותקת משהו, מלאה הערות שוליים, שנשארת לא פעם בשולי השיח הציבורי. ובכל זאת, החברה הישראלית של היום צמאה באופן נואש כמעט לחזון. לסיפור משותף. לאתוס. לתשובה לשאלה המטרידה: מה בעצם באנו לעשות כאן, אנחנו היהודים, במדינת ישראל, מלבד לשרוד באופן פיזי?

'דמות הצבר' התחלפה באלילות הכסף של התרבות הקפיטליסטית. פתיחת H&M בקניון מלחה, ירושלים, 2010 צילום: פלאש 90

'דמות הצבר' התחלפה באלילות הכסף של התרבות הקפיטליסטית. פתיחת H&M בקניון מלחה, ירושלים, 2010
צילום: פלאש 90

בעיית זהות

פלגים שונים נותנים תשובות שונות, וכולם  מנסים לשדר שהתשובה אצלם. חילונים למהדרין, חרדים ואנשי ארץ ישראל השלמה מנסים לייצר, באופן מלאכותי, פאסון של 'כולה שלי'. כמו אומרים: "אני יודע הכל, וכל שנותר לאחרים הוא רק להבין זאת". אבל במבט המבקש לחצות את החשיבה השבטית שהורגלנו אליה נדמה שהתשובות חלקיות. שהחברה הישראלית בעשור השביעי לחיי המדינה סובלת מדיסאוריינטציה עמוקה. שלאף אחד אין תשובה מלאה לשאלות הזהות ולבעיות הדתיות והמוסריות שהתעוררו במהלך השינוי העמוק והטראומתי ביותר בתולדות היהדות עד היום: החזרה הציונית מן הגולה לחיים בארץ ישראל.

אני סבור כי קונספציית ה'ברית' רלוונטית מאוד לציבור הישראלי. זהו מונח שיכול להפרות את נפש העם, כפי שנעשה לאורך כל תקופת התנ"ך. אסביר בקצרה איך אני מבין את המונח 'ברית' כפי שהוא מופיע במקרא. ברית היא מערכת הדדית של מחויבויות בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם כולו, כלל האנושות. ובאופן ספציפי – בין הקב"ה לבין אברהם וזרעו אחריו. מערכת מחויבויות שבה האדם נדרש להיות נאמן לא־לוהים ולחוקיו, וזוכה בתמורה בהשגחה ובהגנה.

בברית יש שני דגשים עיקריים: האדם נדרש לאהוב את א־לוהיו, להכיר בו ולא באלילים, אלוהים אחרים; והאדם נדרש לאהוב את זולתו, לכבדו כפי שהוא מכבד את עצמו, מתוך הבנה עמוקה שגם בו עצמו יש צלם א־לוהים וגם בזולתו: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". את התפיסה הזו יש ליישם באופן מעשי בחתירה לצדק ולשוויון כלכלי כבסיס לסולידריות חברתית, בשחרור העבד ובהגבלת המלך. כך יוכל האדם לממש את הדמיון העמוק בינו לבין א־לוהים, הבא לידי ביטוי בציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט ב). לברית יש אלמנטים חשובים נוספים כמו הציווים לזכור את הברית, ודרכים שונות לקדש את האדם באמצעות מערכות טקסיות שונות. אלה חשובים מאוד, ובכל זאת – העיקר טמון באהבת הא־לוהים ובאהבת האדם העולה מן הברית.

היום כאמור יש רלוונטיות עמוקה לתפיסה מקראית זו. קודם כול – כנגד עבודת האלילים. כוונתי לסגידה, מודעת או שלא מודעת, לאלמנטים חלקיים בעולם, והפיכתם לבעלי ערך גבוה הרבה מעבר למקומם האמיתי. סגידה הנובעת מפחדים הקיימים בתוכנו, הגורמים לנו לנסות להיאחז במה שנדמה כמעניק לנו כוח, גם אם באופן חלקי אנחנו מצליחים לזהות שזו הבטחת שווא. כך, פורחת בימינו אלילות הכסף של התרבות הקפיטליסטית. אלילות המעמידה את האחיזה בחומר ובמה שהוא "מבטיח" במרכז תשומת לִבה. כך לגבי  הכסף, היופי, המין, הטכנולוגיה, הבריאות, האוכל, הכדורגל ועוד. כל חלק מהמציאות יכול להפוך למושא לסגידה.

התרבות הישראלית, שבעבר העמידה את האתוס (החילוני) של 'דמות הצבר', התחלפה בתרבות הקפיטליסטית, שבה עולים ופורחים אלים שונים תוך טיפוח תודעה אלילית של בדידות, אגואיזם, תפיסת הזולת כאויב, קידוש התחרות ועוד. הערצת הכסף והחומריות גדולה כל־כך, עד שמדדי הצמיחה של התל"ג חשובים בהרבה ממדדי החברה, השוויון והסולידריות. בימים שבהם חל קצר תקשורת בין האדם לא־לוהים, עלולה להתפתח גם אלילות ההלכה עצמה. מתוך חרדה ופחד (המנוגדות באופן מהותי לאמונה), אנשים אשר איבדו את האמונה החיה בא־לוהים עלולים להיאחז בהלכה שנתנה מענה בגולה, בטקסים ובטקסטים שהרטיטו פעם את הלב, כאילו הם אלה שימלאו את הריק האמוני, כאילו הם אלה שיחדשו את הקשר החולה בין הלב האישי לבין א־לוהים.

לא לברוח מהחילוניות

ואולי, אני חושב ביני לביני, אולי המונחים 'אלילות' ו'עבודה זרה' חריפים מדי? שוללים מדי? אולי כדאי לרכך את השפה, מתוך הבנה שאין כאן 'חטא' חסר כפרה, אלא החטאה של רצון השם? ואולי הדבר יכול להביא אותי למודעות עמוקה יותר לכך שגם אצלי ישנה סכנת ההחטאה הזו של רצון השם; להבנה שגם בי יש פחדים, וגם לי יש נטייה לסגוד לאלמנטים חלקיים במציאות ולהתמכר לפחדים הקיימים בי ומנהלים אותי. אולי לא נכון לדבר כאן במונחים של חטא ושל אשמה, אלא של פחדים (שהם הם הבסיס הנפשי שעליו יושבים האלילים שלנו) ושל היכולת להשתחרר מהם.

אולי זו הייתה כוונתם המקורית של אלה שקבעו שעלינו להזכיר לעצמנו פעמיים ביום לפחות "שמע ישראל ה' א־לוהינו ה' אחד"; להזמין אותנו שוב ושוב להשתחרר מהאלילים הגלויים והסמויים שלנו. להזמין, ולא לנזוף. ייתכן שהגישה הנחוצה לנו היום אינה גישתו של אליהו, הבא מבחוץ, כועס ונוזף, בתחושה של "ואיוותר אני לבדי"; אלא דווקא גישתו של עובדיהו ירא הא־לוהים, שהצליח, בתוך חברה שהתמכרה לאלילות, לטפח את עבודת הא־לוהים באופן קונסטרוקטיבי.

במשך שנים ביקשו יהודים דתיים רבים להתעלם מפרספקטיבת הברית, והדבר הוליד אי־הבנות חמורות. למשל, הניתוח שלפיו הבעיה היום היא בין 'חילונים' ל'דתיים'. שאלת הברית נזנחה, ונותרה פרספקטיבה סוציולוגית כמעט. חשוב לזכור ולהזכיר כי הבעיה היא עזיבת הא־לוהים, גם אצל אלה וגם אצל אלה. האתגר הגדול שעומד בפני הברית היום כבר איננו חילונים אידיאליסטיים, אלא נהנתנות והתרכזות פוסט מודרנית בעצמי, קריסה של כל האתוסים מול האתוס המרכזי של תרבות הצריכה, וחוסר ההצלחה של היהדות להציב מול המצב הזה תשובה אמינה, כנה ואמיצה.

במקום להתמודד עם הקושי של תודעה מבולבלת ורצון מרוסק, עוסקים יהודים רבים בבריחה מה'חילוניות', בהקמת חומות, בהוספת עוד דקדוקי־דקדוקים שאמורים לבדל, מבחינה סוציולוגית, בין הציבור הדתי לציבור החילוני. במקום להתמודד עם החומות בין האדם המודרני לבין עצמו וא־לוהיו, רבים חושבים שאם יקימו חומות של הלכה יצליחו 'ללכוד' את א־לוהים בטקס, בטקסט. אך לשווא.

בימינו, כשהעם היהודי מצוי בתהליך הדרגתי של חזרה מן הגולה והסתגלות לחיים עצמאיים, יש רלוונטיות מחודשת לרעיון הברית. הברית מתחילה מן התזכורת שעם ישראל, העם היהודי, הינו ייחודי מבין כל עמי העולם בכך שא־לוהים נמצא בשמו. מהותו בכך שהוא נמצא בקשר מיוחד עם א־לוהים, בברית. הברית מזמינה אותנו ללכת בדרך ארוכה, לא סלולה, של בניית תודעת ברית בתוכנו. תודעה עמוקה שא־לוהים הוא המנהל של הכול. הזן ומפרנס ומחיה ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. בכל יום, בכל שעה, עם כל נשימה.

הברית מזכירה לנו לעשות מאמץ, שוב ושוב, להתכוון אליו, אל א־לוהים, ולא לתחליפים. הברית מעודדת אותנו לחשוב מהו עיקר הביטוי להשתרשות עם ישראל בארצו: יצירת חברה צודקת, שוויונית, סולידרית. גם אם התל"ג הקדוש, ורמת החיים הקדושה עוד יותר, יעלו בשיעור חד פחות. הברית מעודדת את האדם הפרטי לקדש את חייו ולקדש את מסורת הברית. את זה ידעה ההלכה הגלותית לעשות היטב, וגם היום היא יכולה לתרום הרבה לחיזוקה ולהעמקתה של הברית.

הזמנה לענווה

כאן אני מגיע לכוחה של הברית להיות גורם מאחד, גורם היוצר שותפות בין יהודים מחויבי הלכה יותר לבין יהודים מחויבי הלכה פחות. אם יש ביניהם הסכמה על קווי המתאר המרכזיים של הברית, אפשר ללכת הלאה, להתקדם, לטפח יחד את העם והחברה כביטוי לרעיון הברית. זאת כל עוד לא אומר כל צד "כולה שלי", לא מתחפר ומסתגר בעמדת ה'יודע', שלפיה יש לו כל התשובות למציאות. תודעת הברית יכולה להזמין אותנו לענווה, להקשבה – אולי יש אצל האחר משהו שחסר אצלי?

אני למשל, שנולדתי בקיבוץ שער הגולן, מקום רחוק מתודעה דתית, מקבל הרבה מן החיים לצד אנשים מחויבים הלכתית בקיבוץ העירוני המעורב 'בית ישראל'. אני אוהב את הדת היהודית, ולומד להכיר, פעם ועוד פעם, עוד מנהג, עוד טקס, עוד שיר. הדברים הללו מעשירים את תודעת הברית שלי, מעמיקים את יכולתי להתקדש ולחנך את ילדיי בכיוון זה. האמת אינה כולה אצלי, אבל איני מחויב לכלל ההלכה. ישנן נקודות שאני לא מקבל. יש סגנונות חיים דתיים עכשוויים שאני מרגיש, מתוך תודעת הברית שלי, שהם רחוקים מהברית. בעיקר כשיש בהם הרבה יהירות ועמדת 'רק אני יודע'.

עמדה דיאלוגית (שהיא ביטוי מובהק לתודעת ברית) מורכבת מהסכמה רחבה ועמוקה שאנחנו נמצאים במסע, ושאיננו יודעים הכול. מעמדה כזו אפשרית צמיחה אמיתית. עמדה כזו עשויה לאפשר לנו ללמוד באמת ולהסתייע אלה באלה. אז נוכל לבנות, מחדש, סיפור מעניין בארץ הזו; סיפור חדש־ישן, על עם הנמצא בברית עם א־לוהיו, ומבטא זאת באורחות חייו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויגש תשע"ג - 802 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. יחיאל גולדהבר

    על איזו הלכה "גלותית" הינך מתכוין! הלא מצוות שבת היא אחת מהבריתות, שהיא מתחללת בריש גלי, האם זו הלכה גלותית?! ובכלל להדביק 'גלותית' להלכה, היא אבסורד, מהי ההלכה הא"י, שהיא כקונטרה להגלותית?

  2. יפה.
    נכון שהעבודה היא של כל אדם בנפרד אבל כשיש לנו פוליטיקאים "מנהיגים" שלא משמשים ברוב המקרים דוגמא,ואפילו לא דוגמא אישית זה בעייה.יש לנו נשיא מדינה שהוא רחוק מלשמש דוגמא , הוא היה צריך לאחד אותנו ובמקום זה הוא האיש הכי שנוא במדינה על כל מעשיו הנלוזים.ראה עניין פולארד למשל.ואם לא הוא אז יש את קצב שישוב בכלא.נכון שאל לנו להסתכל על האחר אלא רק על עצמינו ומעשינו שלנו, אבל לעזרה אנחנו כולנו זקוקים. בנוסף יש לנו תקשורת שהיא מתחת לכל ביקורת, כל אלה ועוד הם מכשולים ענקיים בדרך של כל אחד מאיתנו להיתאחד ולהתחבר האחד אל השני באמת מהמקום של ואהבת לרעך כמוך אני ה'.
    כולנו גם חוטאים באגו מנופח.אגו שמקשה עלינו לזכור שהכל הוא זמני, שהכל ומהכל ניתן ללמוד והעיקר לא לשכוח שכולנו בשר ודם ולכן עושים גם טעויות וזה בסדר כל עוד אנחנו מוכנים ללמוד מהם ולא לחזור עליהם
    בכל מקרה אני אהבתי את המאמר.
    מאמר יפה.

להגיב על אורי לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: