החבר שגב / יעקב צ. מאיר

 סיפור

א

האש פשטה בבית האבות במהירות. הקשישים הובהלו מחדריהם אל הלובי לקול צלצול פעמון האזעקה ועיניהם מתרוצצות. מזל – מנהלת בית האבות – הסתובבה בין הדיירים, בידיה מגש שעליו כוסות תה וקוביות סוכר ובפיה מילות הרגעה. 'הלובי מחוץ לטווח האש', הודיע רב הכבאים, מצחו מיוזע ומפוחם, והדיירים נשמו לרווחה. הם לגמו מן התה והצטופפו, מלחששים, על הכורסאות הכבדות. מפעם לפעם הציצו בשעון הגדול התלוי מעל לראשיהם וצקצקו בלשונם. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר.

"מי יש לך שם בשלוש מאות וארבע?", צעק כבאי מן המסדרון המלא עשן.

“זה מר שגב וההודי שלו, הוא לא מתעורר?“

“מתעורר, אבל עושה פרינציפים ולא פותח“.

מזל הניחה את מגש התה ומיהרה לעבר הכבאי. “אי אפשר לעלות עכשיו, זה מסוכן“, אמר הכבאי וניסה לחסום את דרכה של מזל אל עבר המסדרון הבוער, אך מבט אחד מהסוג השמור עמה עבור ממרי הוראות וסרבני תרופות הספיק כדי להצמידו אל הקיר. כשהיא נושמת דרך מטלית רצה מזל במעלה שני גרמי המדרגות עד שניצבה, משתנקת, מול חדר מספר שלוש מאות וארבע. האש ליחכה את המעקה והכבאי צעק אליה מלמטה: “שלוש דקות ואי אפשר לצאת יותר“. מזל דפקה על הדלת.

קול רוטן נשמע מן העבר השני:

“אנחנו באנו לכאן להפריח את השממה, לא ניתן לשממה להפריח אותנו מכאן!“

“אדון שגב, זאת מזל, מספיק עם השטויות, תפתח את הדלת מיד“. מאחורי הדלת נשמע כחכוח ואחריו שב הקול ורטן:

“החברה מזל, את שמעת מה אמרנו? נערכה כאן אסיפה וברוב קולות הוכרע שאנחנו נשארים עד הסוף המר“.

“אדון שגב…“

“החברה מזל, את תקשיבי לנו טוב, את שומעת? עשר שנים את דורכת עלינו כאן, לא עוד. הקבוצה החליטה וכך יהיה. בני אדם הם לא ערימות חציר שאפשר לטלטל מפה לשם ומשם לפה. את שומעת?“

עשן מילא את המסדרון וגרונה של מזל נצרד.

“פיליפ“, קראה בשארית קולה.

“כן חברה מזל“, נשמע קולו הגבוה של פיליפ מאחורי הדלת הסגורה.

“פיליפ, יוּ ווִיל בִּי דֵד. יוּ אַנדֵרסטֵנד? אוֹפֵּן דֵה דוֹר“.

תכונה נשמעה מן העבר השני ואחריה נשמע שוב הקול:

“אנחנו פה עם סבא. אנחנו סבא פה“.

 מזל כשלה בחזרה לאורך המסדרון אפוף העשן ובמורד המדרגות הדולקות עד שנפלטה, משתעלת ומכייחת, אל הלובי המוגן. הדיירים הביטו בה מודאגים.

“התחרפן הבחור“, אמר הכבאי, “ואת לאמבולנס. שאיפת עשן“. מזל דחתה אותו ביד קשה ונטלה כוס תה פושר מן המגש.

“הם בקומה השלישית, תרימו סולם מבחוץ ותורידו אותם

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

בכוח“, ציוותה.

ב

אל בית האבות נכנס במרוצה אדם גבוה, כבן חמישים, שיערו האפור אסוף בקוקו והוא מתנשף.

"עמוס שגב, איפה הוא?", ירק האיש בפניה של מזל.

"מי אתה?", שאלה מזל, פניה עוד אדומות מן המאמץ אך נשימתה כבר יציבה יותר.

“הבן,“ ענה האיש, עיניה של מזל התמקדו באחת. “לא הייתי בארץ, נחתּי הבוקר. איפה הוא?“

“בוא“, פקדה מזל והובילה אותו במהירות אל החצר האחורית, שם כבר נשען הסולם על קיר בית האבות וראשו סמוך לחלון פתוח. בנו של מר שגב לא נזקק לזירוז נוסף.

ג

"אתה בארץ", רטן מר שגב כשראה את מצחו המזיע של בנו מגיח מבעד לחלון. "מה אתה עושה כאן? אמרו נעשית פאקיר בהודו ואתה ישן על מסמרים. איך הגעת פה, אתה מרחף?". מר שגב זקף את ראשו במקום מושבו שעל הכורסה.

בנו של מר שגב מחה את הזיעה ממצחו. למעלה מעשור לא ראה את אביו. פעמים רבות דמיין את הפגישה המחודשת ביניהם אך מעולם לא לבשו דמיונותיו לבוש שכזה. הוא – על סולם רועד של מכבי אש, מחוץ לחלון הקומה השלישית, ואביו – יושב על כורסתו הישנה בחדר שדוק של עשן כבר עומד בו ולצדו יושב פיליפ, העוזר ההודי.

"אבא," אמר, "יש לנו דקה. נריב אחר כך. בוא. תרד".

"חבר שגב הצעיר", אמר מר שגב בקול קשה, "כאן לא אנרכיה, כאן לא כל אחד עושה מה הוא רוצה, ברור? כאן יש אסיפת חברים! כאן יש הצבעה וכולם מיישרים קו לפי התוצאות. ההחלטה נפלה פה אחד, נכון חבר פיליפ?"

“נכון חבר סבא“, ענה פיליפ בגאווה.

“אבא“, אמר בנו של מר שגב בקול רך, אך מר שגב שיסע את דבריו.

“מהקיבוץ המאוחד דפקו אותנו מבחוץ, ברניצקי מהגזר דפק אותנו מבפנים, עשה קנוניה יחד עם שפיגל מהנוי. בסוף הפריטו לנו את כל המפעל חיים ומזל הזאת, השרתת, כבר עשר שנים דורכת עלינו. עשר שנים! ועכשיו אתה בא? עכשיו? עד כאן אני אומר לך, עד כאן. יישרף הבנין ואנחנו לא נזוז מכאן. נכון חבר פיליפ?“

“נכון חבר סבא“, אישר ההודי שנית והניד בראשו מצד לצד. מתחת לדלת נראו הלהבות הראשונות והעשן בחדר נעשה סמיך יותר ויותר. מר שגב החל משתעל ופיליפ קם והגיש לו כוס מים. בנו של מר שגב התבונן בהודי הזה, הרוכן אל אביו.

“הי, אתה שם, נגמר הזמן, תרד, אנחנו עולים להוציא אותם בכוח“, צעק כבאי מלמטה.

“חצי דקה“, צעק בנו של מר שגב בחזרה.

“שום דבר“, צעק הכבאי וסולם שני הושען על הקיר לצידו של הסולם הראשון.

“אבא“, אמר בנו של מר שגב, “אבא, אתה שומע אותי?“

מר שגב עצר לרגע משיעולו.

“חבר שגב הצעיר, לטובת הציבור כולו, תרד למטה ותציל את עצמך“.

“אבא“, הרים בנו של מר שגב את קולו, “אבא, אתה זוכר לפני עשר שנים, כשעזבת את הקיבוץ, אתה זוכר על מה הייתה ההצבעה אבא?“

מר שגב רטן והשתעל.

“אבא“, המשיך הבן בעיניים בורקות, “אתה זוכר על מה שברת את הכלים, אבא? אתה זוכר על מה עזבת?“

מר שגב הרים את עיניו והישיר את מבטו לתוך עיני בנו. הבן הישיר את מבטו בחזרה אל עיני אביו.

“בן נעוות המרדות“, סינן בשפתיים חשוקות.

ד

הוא ירד לאטו בסולם, שלב אחר שלב, ורק כשהגיע למטה, התיישב על ספסל ולגם מכוס התה שהגישה לו מזל, פתח את פיו ואמר: “ומה שאמרתי אז עדיין אני אומר היום – קיבוץ שעובדיו עובדים זרים אינו קיבוץ, ומקומי לא יהיה בין שורותיו. לא נכון?“

“נכון חבר סבא“, אמר פיליפ בקולו הגבוה וחייך אל בנו של מר שגב.

מר שגב לגם לגימה נמרצת מכוס התה שלו והתבונן בלשונות האש הבוקעות מחלון חדרו. אור הלהבות האדומות, יחד עם אורו הכחול של עמוד השחר העולה, שיוו לדמותו הוד המצוי בדרך כלל בדורות אחרים.

ספרו של יעקב צ. מאיר, 'גם ציפור', ראה אור לאחרונה בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בדצמבר 2012,ב-גיליון ויגש תשע"ג - 802, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: