הדרך אל האדמה / אורי הייטנר

בשיר 'דרך ארץ' מדמה מאיר אריאל את הקשר שבין הגבר לאישה ליחס העם היהודי לאדמתו ומלמד כי בשביל חיבור אמיתי צריך לדעת את דרכי הגישה. המפתח טמון בין אדם לחברו  

לפני 25 שנים הוציא גידי גוב את הטוב והחשוב באלבומיו: 'דרך ארץ'. היה זה אלבום רוק, שאת מרבית לחניו כתב יהודה פוליקר. האלבום וההופעה שבעקבותיו זכו להצלחה רבה והניבו להיטים רבים ובהם: 'פרח', 'גבר בעיר', 'שיר אחד שמח', 'יורם', 'כמעט סתיו', 'לוליטה', ומעל כולם – שירו של מאיר אריאל 'שלל שרב' ('תם השרב הגדול'). 'שלל שרב' היה לאחד השירים המזוהים ביותר עם גוב, וכאשר הוציא, לאחרונה, מארז אוסף, הוא הכתיר אותו: 'שלל שיריו'. מאיר אריאל כתב ארבעה משירי האלבום: 'שלל שרב', 'גבר בעיר', 'לוליטה', ושיר הנושא – 'דרך ארץ'.

במסה זו אנסה להתמודד עם השיר 'דרך ארץ'. כמו רבים משיריו, גם שיר זה סתום בקריאה ראשונה. יש לחפור ולחפור בו כדי להגיע למעמקיו. איני מתיימר לפענח את השיר עד תומו, אך אני מאמין שהצלחתי לפענח חלק ממסריו ולהבהיר אותם לעצמי, וברשימה זו גם לקוראיי.

מיתר מתוח

כמו מרבית שיריו של מאיר אריאל, גם שיר זה עתיר ביטויים מתוך מקורות ישראל, והראשון שבהם הוא הכותרת – 'דרך ארץ'. "דרך ארץ" הוא ביטוי תלמודי לנימוסים והליכות, לאורח חיים נורמלי. מהו אורח חיים נורמלי? למשל, חיי עמל, חיי התפרנסות. "חברת לומדים" שאינה מבוססת על עבודה והמשתמטת מחובותיה הלאומיים והאזרחיים, למשל, אינה תורה עם דרך ארץ.

"דרך ארץ קדמה לתורה", קבעו חז"ל. "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות ב, ב). לפיכך, הזרם האידיאולוגי הנאו אורתודוקסי שיצר הרש"ר הירש בגרמניה, במאה ה־19, נקרא "תורה עם דרך ארץ". "רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג, יז).

גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות  צילום: getty images

גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות
צילום: getty images

כאשר מאיר אריאל מכתיר את השיר בביטוי "דרך ארץ", הוא שולח אותנו אל האמירות הללו. הוא מכין אותנו לכך שהשיר מעמת בין דבר מה חשוב לבין דרך ארץ, שאמורה להיות משולבת עמו, אולי לקדום לו, משהו שהנו יפה עם דרך ארץ, אך לא יתקיים ללא דרך ארץ. מהו אותו הדבר?

ארבעת הבתים הראשונים בשיר מתארים מפגש זוגי. הכותב מתאר את ההיסוס המאפיין את המפגש בשלביו הראשונים, ואת ההתגברות עליו, באמצעות שתייה. השתייה מאפשרת לו להתגבר על הפחד, על הבושה. אט אט נוצרת פתיחות, מוּסֶרֶת המטפחת המכסה טפחיים.

השחרור אינו כרוך בהתגברות על מחסומי בושה והיסוס בלבד, אלא גם על חוקים. כשאף אחד אינו מתבייש, התוצאה היא ש"אין לדעת עוד מה יתפתח מהחוקים שהוא עוקף". כאן המספר שותל אזהרה. השתייה, הסרת הצעיף, עלולה להוביל למקום רע, מקום של פריקת עול, של פריצת גבולות… של אובדן דרך ארץ.

הכותב מבין שהוא נסחף למקום שאין הוא רוצה בו, לא למקום טוב. "הוא לא רגוע". הוא פגוע, הוא חש מיותר. והוא מרגיש שהוא עומד לאבד שליטה. שוב "פקוע בסבלנות אותו מיתר". המילה "בסבלנות" מנוגדת לתיאור המיתר הפקוע. אולי היא מבטאת את השקט שהוא ממשיך להקרין כלפי חוץ, המקדים את הסערה של פקיעת המיתר. ומה יקרה אם יפקע המיתר? תאבד המנגינה, הנותנת את הטעם למערכת היחסים הזוגית השברירית הזאת. שמא המנגינה הזאת היא אותה "דרך ארץ", שבלעדיה מערכת היחסים הזאת עלולה להוביל למקום רע.

זוגיות טובה מחייבת עדינות, סבלנות, אורך רוח, דרך ארץ. המיתר המתוח, המאיים להתפקע, הוא ניגודה של אותה עדינות. המתח מביא אותו למחשבות קשות – הוֶרֶד המזמין שבמרפסתה נמשל לדם שושן. מה מסמל הדם הזה? דם במערכה הראשונה הוא אות מבשר רע להמשך הקשר. הוא מאבד את הסבלנות. "אין יודע כמה זמן אני עוד אחכה לה כאן". יש משהו מאוד אלים ומאיים בתיאור הזה. איום המשולב בחוסר ביטחון. אין לכותב עוד סבלנות להמתין ללא הידיעה – האם היא מתמסרת לו? אולי היא מפחדת ממנו; מאובדן הגבולות, מאובדן הסבלנות?

שמיטת ארץ

בבית החמישי, שהוא הפזמון החוזר – מהפך, שינוי כיוון. כלל אין מדובר בגבר ואישה. אין מדובר באישה, אלא בארץ, באדמה. האיש והאישה הם העם והארץ.

"דרך ארץ, אדמה, אדמתי / דרך גבר בעלמה, עלמתי". הדרך הראויה לגבר בעלמה, היא דרך ארץ. לא בכוח, לא באלימות, לא במתח – בדרך ארץ. רק בדרך זו העלמה תהיה "עלמתי", עלמתו של הגבר. וכך בדיוק ביחסים בין העם והארץ. גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות. המושג "דרך ארץ" מקבל כאן משמעות חדשה. "דרך ארץ" פירושו הדרך של הארץ, הדרך שראוי לנהוג בה כלפי הארץ. דרך ארץ לארץ, דרך ארץ לאדמה.

"דרך ארץ, אדמה אדמתי". גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבו הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של ארץ ישראל לעם ישראל. "אדמה, אדמתי". מאיר אריאל לעולם לא יאשים אותנו ב"קולוניאליזם", ב"כיבוש". אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.

צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיך אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם והארץ שאורשָׂה בדם, "שאדם ונדם". הברית היא נצחית – "אורי שמש – לעד בחרתיה, ביומי ולילי לי יהוד עמלי". אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי ציווני חירות האדם הפשוט". המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חירות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ. בלעדיהם אין ארץ, כפי שבלי דרך ארץ אין תורה.

התכתובת של מאיר אריאל עם "על גבעות שיך אברק" מופיעה ביתר שאת ב"מדרש יונתי". "מדרש יונתי" הוא שיר תוכחה קשה ביותר, המוחה על היחס האדנותי, הכוחני, כלפי הערבים בארץ. הכוחנות הזאת מנוגדת לדרך ארץ שהתורה מצווה אותנו כלפי הארץ, שביטויה הוא השמיטה. השמיטה מבטאת את היחסיות של הקשר שלנו עם הארץ. הארץ שייכת לא־לוהים, והיא בידינו כפיקדון, המותנה בהתנהגותנו המוסרית. מאיר אריאל שואל שם: "שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, כשאתה לוקח עוד ועוד אדמות, בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, באמצעות מושל. הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה?"

באף שיר אחר מאיר אריאל אינו בוטה כל כך, קשה כל כך, בתוכחה שלו. וגם אז, הוא מקפיד לציין שאין המדובר בארץ זרה, שאינה שלנו. "הו מאמא מאמא אדמה / הו מאמא אדמה. / הוא מאמא מאמא אדמה, / אדמה, אדמתי! / עד מותי! / עד מה אדמ־תי". כאשר לוקח מאיר אריאל רחוק יותר את התוכחה שלו על אובדן דרך הארץ, כך הוא מעצים את החיבור שלו לשירו של פן, את הזעקה שהאדמה הזו היא אדמתי, עד מותי. ודווקא בשל כך היא מחייבת אותי לאחריות, לדרך ארץ.

מקפיד להזכיר את השייכות של ארץ ישראל לעם ישראל. מאיר אריאל

מקפיד להזכיר את השייכות של ארץ ישראל לעם ישראל. מאיר אריאל

אי ודאות

ההתייחסות לזוגיות בין גבר ואישה כמשל לנושא הלאומי, הכללי, היא יסוד מוסד ביהדות, במדרשי חז"ל ובפרט במדרשי חז"ל לשיר השירים. בדרך כלל ההקשר הוא הקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל, אך גם הקשר לאדמה. הזרעת האדמה, הפריית האדמה, התקווה להתמסרות האדמה לאדם העובד אותה, ביטויים כמו פילוח האדמה, אדמת בעל וכו' הם עולם הדימויים של עם שחי על אדמתו ויוצר בה את תרבותו.

ברבים משיריו של מאיר אריאל בא לידי ביטוי כפל המשמעות – הרובד הזוגי שבין איש לאישה כמשל לרובד לאומי. שירים כמו 'שדות גולדברג', 'שיר כאב' ואחרים נתונים לפרשנות בשני הרבדים הללו. ב"דרך ארץ" שני הרבדים מופיעים במישור הגלוי – "דרך ארץ, אדמה אדמתי" היא המקבילה ל"דרך גבר בעלמה, עלמתי".

"דרך גבר בעלמה" מקורו בספר משלי: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" (משלי ל, יח־יט). לדעת אישה זו הרי הידיעה הבסיסית ביותר, הטבעית ביותר של גבר. לא, אומר החכם באדם, זו רק מראית עין. דרך גבר בעלמה נפלאה ממנו בדיוק כמו דרך הנשר בשמים, דרך הנחש עלי צור ודרך אונייה בלב ים.

 דרך גבר בעלמה, למען האמת, מלאה באי ודאות. היא מחייבת את הגבר למחשבה, ליצירתיות, לחיפוש דרך, לסבלנות וסובלנות, לעדינות ול…דרך ארץ. הוא הדין, אומר מאיר אריאל, בדרך ארץ לאדמה, לאדמתי.

"דרך ארוכה הלכנו" – אלה שנות הגולה, אלפיים שנות הנתק בין העם והארץ. והנה, כשהעם חוזר אל ארצו – האם הוא יודע כיצד לנהוג? לא בטוח. אין הוא זוכר את הדרך הישרה. מהי הדרך הישרה, "דרך הישר"? הדרך הנכונה; דרך המצוות, היהדות. זאת הדרך הישרה, להבדיל מן ההתחכמות היתרה, המובילה לסטייה מן הדרך.

האם המשורר רומז שמאחר שזמן ארוך כל כך לא היינו בקשר עם ארצנו, איבדנו את הכישרון הלאומי, הכישרון הטבעי של זיקת עם לארצו? או שמא שכחנו את הנימוסים וההליכות, את דרך הארץ. אנו נוהגים כלפי הארץ באלימות. או שמא כלפי העם שבארץ? הארץ היא ארצנו, "אדמה אדמתי", אך אין עובדה זו מתירה לנו לנהוג בכוחנות, באלימות. עובדה זו מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.

כמו אונס

"שטופים במוח, רוצים לשמוח, למי יש כוח להתנגד". קשה לַפְּרָט לעמוד מול הציבור שהוא חלק ממנו. יש אווירה כוחנית, של שטיפת מוח, של "עושים שמח", ולמי יש כוח להתנגד?

ואולי, ב"למי יש כוח להתנגד" מתכוון אריאל לאישה / לארץ. אין לה כוח להתנגד לבעילה האלימה, אבל היא אינה מתמסרת. מערכת היחסים הזאת יוצרת תחושות של חוסר חיבור, של חוסר סיפוק, של אכזבה. זה לא עובד בדרך הזאת. אף צד אינו מסופק. ולכן רוצים לברוח, להתמרד. אין נחת רוח, אין שביעות רצון אמיתית. חייב לחול שינוי. "מתים לברוח" – הכותב מביע חשש מפני בריחת בני הארץ ממנה, לנוכח התסכול והאכזבה.

מסר דומה מביע אריאל בשירו 'ארץ ניתזים'. גם שם בני הארץ עלולים לנטוש אותה בשל אותו מתח, שכאן הוא משול למיתר העומד להתפקע ושם לקפיץ דרוך: "ארץ ניתזים כל כך רחוק בניה / אל האפלה כלים גִצֵי האש / ארץ קפיץ אדיר דורכת בבניה / ארץ אין בררה, ארץ זה־מה־יש / ארץ לחץ, לחץ היא דוחסת בבניה".

גישה לארץ, לאדמה, שאינה בדרך ארץ, כמוה כאונס אלים, חמוש בסכין. "בסכין היא מתפשטת". היא מתפשטת, אבל איזה טעם יש ל"עונג" הזה? הסכין, כביטוי לכוחנות משחיתה, מופיע גם ב'מדרש יונתי': "מה לך כל כך נמרץ שלוח / להתגרד על הסכין? / די כבר תן גם לסכין לנוח – / כן, רד מהסכין".

"ומתעטפת בצעיף". ההתעטפות בצעיף – ביטוי לצניעות, להסתרה. לא הכול מותר, לא הכול פתוח. זהו ביטוי לרצונה של הארץ / האישה ליחסים אחרים. יחסים שיש בהם גבולות. המשורר מביא את הצעיף כסמל לעדינות, ניגודו של סמל האלימות, הסכין. העדינות שהצעיף מייצג היא המופת של האבות והאִמהות. כשרבקה אמנו ראתה לראשונה את יצחק: "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית כד סה). הצעיף מחזיר אותנו למטפחת של תחילת השיר. שם, המטפחת שנפתחת מסמלת את הסרת המוסרות, שהינה הסרה של המוסר. ללא המוסר הזה, שום דבר טוב לא יצא מן היחסים הללו. המשורר מציע חלופה, לשוב ולהתעטף בצעיף – בעדינות, במוסר, בדרך ארץ.

בשירו של מאיר אריאל 'בס בבלון', מייצגת המטפחת את האמונה ואת הזיקה ליהדות, שהחלוצים, בוני היישוב, ויתרו עליה – "אתה לא תתפלל, אתה לא צריך מטפחת – קיבלת משבצת, א־נו, תוציא ממנה המרב". הוא רואה את חייהם כקשים, מרים, והוא מציע חלופה מעודנת לקשיות החלוצית: "אולי אם תתפלל, אם תצטרך מטפחת – זוהי משבצת, יש בה, יש בה רב". ב'בס בבלון' מציע מאיר אריאל לעדן את מערכת היחסים של אדם ואדמתו במשהו רך יותר, רוחני, מפויס, שאותו מייצגת המטפחת. וכך גם כאן.

למה הוא מתכוון ב"התענוג יחריף"? יש כאן ניגודיות, בין התענוג לחריפות. אולי כוונתו היא שתחושת התענוג אינה אמיתית. מול החריף, מוצג המתוק. "ערפל מתוק יצעיף". עיניים מצועפות הן עיניים מעורפלות, מכוסות דוק של דמעות. יש דמעות של כאב, של חריפות. אך הוא מציע עיניים מצועפות מעונג, "ערפל מתוק יצעיף".

שפע על תנאי

הזיקה בין העלמה והאדמה הופכת לזהות אחת בבית התשיעי. "הארץ מורידה חולצה". בצמא? היא צמאה? אולי זו אמירה שאין כל צורך בסכין. הארץ צמאה לעם, לקשר עמו. ביחסים בריאים, בדרך ארץ, העונג יהיה אמיתי, מתוק, לא חריף.

"ארץ אשר אבניה ברזל" – זאת הברכה על אודות ארץ ישראל בנאומו של משה לעם ישראל טרם הכניסה לארץ: "כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל־בָּהּ לֶחֶם לֹא־תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץאֲשֶׁראֲבָנֶיהָבַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־ה' אֱ־לֹהֶיךָ עַל־הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן־לָךְ" (דברים ח, ז־י). השפע הזה אינו מובן מאליו. הוא מותנה בהתנהגותו של עם ישראל, בצדק בתוכו, ביחס לגר, בהליכתו בדרך הישר, בדרך ארץ. לצד הברכה מופיעה הקללה, הבחירה היא בידינו.

"ארץ אשר שעירה לעזאזל" – בספר ויקרא מדובר על שעיר לה' לעומת שעיר לעזאזל. "וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לה', וְעָשָׂהוּ חַטָּאֶת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (ויקרא טז, ט־י). אחד הפירושים המקובלים לפרשת שני השעירים הוא ששני השעירים מסמלים את שתי הנשמות שיש באדם, הנפש הא־לוהית והנפש הבהמית, והטקס כולו הוא משל לעבודת הנפש שהאדם צריך לעשות ביום הכיפורים – לזהות את התכונות הבאות מצד הנפש הבהמית ולשלח אותן "לעזאזל", ממנו והלאה; ולזהות את התכונות הבאות מצד הנפש הא־לוהית ולהקדיש אותן לה'. כל השיר הוא קריאה של המשורר לעם ישראל לטפח בתוכו את הנפש הא־לוהית ולא את הנפש הבהמית.

אפשרות נוספת לפרש את כוונתו של מאיר אריאל ב"ארץ אשר שעירה לעזאזל" היא הבנת הביטוי "עזאזל" כארץ גזֵרה. הבחירה היא בין ארץ ישראל כארץ ברכה, "אשר אבניה ברזל", לארץ גזרה "אשר שעירה לעזאזל". הבחירה היא שלנו, בהתנהגותנו.

הפרת החוזה

את פרשנותי לשיר אני מאמת באמצעות שירים אחרים של מאיר אריאל, שהמסר שלהם דומה. הזכרתי כבר את 'מדרש יונתי', את 'בס בבלון' ואת 'ארץ ניתזים'.

המסר הזה מובא גם בשיר 'ארצי לגואל'. כותרת השיר כבר מסבירה את כוונת המשורר – ארצי זקוקה לגאולה. גאולה ממי, ממה? מפני עצמנו, מפני הדרך שבה אנו מממשים את זכותנו עליה. השיר מתכתב עם שירו של טשרניחובסקי "הוי ארצי מולדתי" – "הוי חולמת, הוי מיוחמת, הוי ארצי לגואל". ולמה היא זקוקה לגואל? "הם אונסים אותה כל בוקר / ערב וצהרים / משחקים עליה פוקר / פוקר המספריים // ובלילה משמיעים הם יללה / על צער גורלה / קוראים בקול גדול / עד הוא נשמע כצחוק / המהדהד רחוק". ובמילים אחרות, נוהגים בארץ לא בדרך ארץ, ולכן היא זקוקה לגאולה.

המסר הזה עובר במפורש גם בשיר 'על ארץ מוותרים רק בלב'. מצד אחד יש בשיר מסר חזק מאוד של 'אדמה אדמתי': "החליפה אותי פעמיים – כמעט שהייתי אחר, / אך זה לי אלף שנים ועוד אלף / שלא מוותר על גרגר". ולצד המסר הזה – מסר ברור של דרישה לדרך ארץ כלפי הארץ, כתנאי לקיום הברית והקשר עמה: "החליפה אותי – איך ולמה? / איך, למה לא שמתי לב? / כמו שדרכתי עליה – / ככה גם לא שמתי לב… ארץ אוהבת קצת יחס, / ארץ רוצה תשומת לב / לא משנה מי ומה אתה – / ארץ רוצה תשומת לב". לא משנה מי ומה אתה – אין די בזכות על הארץ, יש לממש אותה בתשומת לב.

את 'על ארץ מוותרים רק בלב' אין צורך לבאר, כיוון שמאיר אריאל עשה זאת בעצמו. בספר 'עצמאי בשטח', בעריכת יואב קוטנר, מופיע צילום של טקסט שמאיר אריאל שלח ל'מקור ראשון'. הטקסט כתוב בכתב ידו של אריאל, כדף גמרא שבמרכזו השיר 'על ארץ מוותרים רק בלב'. מצד שמאל שלו – פירוש של המשורר לשירו. מצד ימין – פירוש לפירוש, אף הוא של המשורר. וכך הוא כותב בפירוש: "אומר ישראל, שגלה מארצו פעמיים ונאלץ להתנצר וניסה להתבולל בעצמו לאורך זמן ומרחקים, אך לא עזב את הארץ בלבו, לא שכח אותה ולא ויתר עליה, ולו על גרגר מגרגריה של הארץ הגדולה והרחבה והרב ממדית, המופשטת והגשמית, מתחת לאלף ריבונויות שבאו והלכו".

זה המסר של 'אדמה אדמתי'. והמסר של 'דרך ארץ': "אומר ישראל, שהארץ זרקה אותו בגלל שלא התנהג על פי חוזה הקנייה והפר סעיפים, בעיקר בפרקים שבין אדם לחברו, אדם לאדמה, אדם לשמים. וכמו שזורקים בגד מלוכלך לכביסה, כי כבר אי אפשר ללבוש אותו מרוב בגידה, יוצא שהוויתור על הארץ מתחיל בין אדם לחברו". ובמילים אחרות – ויתור על הארץ אינו החלטה מדינית זו או אחרת על מיקום גבולותיה, אלא היחסים בין אדם לחברו. אם הם לא יהיו נכונים, ראויים, תקינים, זה הוויתור האמיתי על הארץ, כיוון שהארץ תקיא אותנו.

לצד הגרסה המוכרת של 'על ארץ מוותרים רק בלב', שאותה הקליט מאיר אריאל עצמו, ישנה גרסה נוספת, ששר יהורם גאון. לגרסה הזאת הוסיף מאיר אריאל בית קטן, שהוא בעצם הפירוש לשיר "דרך ארץ": "כי תמצא לך ארץ / ותהיה בה אזרח, / לך איתה בדרך־ארץ – / שמע מאחד שסרח".

—————————–

מאיר אריאל / דרך ארץ

יושבים ביחד, שותים בנחת

וכל הפחד מתייבש,

ואם מטפחת לאט נפתחת,

אז אף אחד לא מתבייש.

הקיץ עוד לא התמתח,

מתמהמה להזדקף,

ואין לדעת עוד מה יתפתח

מהחוקים שהוא עוקף.

שוב לא רגוע, אולי נגוע

כל־כך פגוע ומיותר,

מרגיש תקוע ושוב פקוע

בסבלנות אותו מיתר.

במרפסתך פורח ורד

ושפתותייך דם שושן,

ואין יודע כמה זמן

אני עוד אחכה לך כאן.

דרך ארץ אדמה אדמתי,

דרך גבר בעלמה עלמתי,

דרך ארוכה הלכנו

דרך ישרה שכחנו

דרך ארץ אדמה אדמתי.

שטופים במוח, רוצים לשמוח

למי יש כוח להתנגד.

טרופים לצמוח, מתים לברוח,

רוצים לשכוח, להתמרד.

ארץ מורידה חולצה בצמא,

ארץ אבן מצוצה בחמה,

ארץ אשר אבניה ברזל

ארץ אשר שעירה לעזאזל

דרך ארוכה הלכנו

דרך ישרה שכחנו.

דרך ארץ אדמה אדמתי

דרך ארץ אדמה אדמתי

דרך גבר בעלמה עלמתי

דרך ארץ…

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' טבת תשע"ג, 21.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בדצמבר 2012, ב-גיליון ויגש תשע"ג - 802 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. מאמר נפלא, מתכתב עם הספר של הרב דוב ברקוביץ "ברוך שעשני גבר".
    בהמשך למחשבות שהתעוררו בעקבות המאמר הגעתי למסקנות מעניינות לגבי יחסנו לארץ ישראל ולתושבים שישבו בה מקודם – ערבים פלשתינאים. היחס של יהודי לארץ ישראל – הוא היחס של בני זוג, הוא כובש והיא נענית. היחס של ערבים – היחס טבעי יותר – ילידים, כמו ילדים שהקשר שלהם עם האדמה הוא מכוח לידה במקום. בני זוג יכולים להתגרש, הקשר של הורה/אם – ילד נשאר לתמיד. אבל, הקשר הזוגי כאשר הוא מתוקן וטוב, חזק ודומיננטי מקשרים בין הורים לילדים.
    עכשיו לשמאל. הם טוענים שקשר הגברי הוא גס ואלים מעצם "בעלות", "זכריות אלימה", "כוחנות" – ביטויים המציגים את הגבר בהכרך באור השלילי. היחס לערבים – רחמנות, חמלה, דאגה – כמו יחס של מבוגר לילד, או אולי היחס הראוי של אב חורג לבנים של אישתו מחייה הקודמים.
    עולמות מקבילים – עולם משפחתי ועולם לאומי, כללי.
    יוצא מכך, ברובד עמוק, כדי לחזק את זכותנו המוסרית על הארץ, עלינו לחזק את הערכים המשפחתים, זוגיים. החשיבות של הקשר הזוגי, כאשר לכל אחד מבני הזוג יש מקום. הכוח אינו בהכרך שלילי, אך אליו להתעדן, אבל גם על אישה יש עבודה חשובה- להעדיף את בן הזוג על פני הילדים, וכך גם לילדים ימצא מקום. הקשר חייב להיות של הקשבה , של שיח ושל נאמנות. וכך כאשר הילדים יפרחו מן הקן, הקשר הזוגי, העל טבעי, הקשר של הברית, ללא כפיה וללא אונס, הקשר של עדינות של הפריה הדדית נשאר לנצח.
    לנצח – אבל בדינמיות ועם כל המורכבות.

  2. מאמר מרתק ! והתגובה מעלי ניסחה היטב את מה שרק התחלתי להבין
    תודה !!!

  3. לא אכנס לכל הדיון, רק אענה על הקללות בהן קוללתי. אמיר – אם קראת, לא שנית; ואם שנית, לא שילשת; ואם שילשת, לא פירשו לך. לא הבנת את גודל כוחם של חכמים בהלכה ובאגדה, ובאגדה יותר מכולן.
    ויפים בעיני דברי הנועם אלימלך בעניין (פרשת חוקת):

    וכן התורה הקדושה הנתונה לנו בנגלה ונסתר אם היה הטעם מפורש היה דבר שיש לו קצבה ולכן סתמו הכתוב ולא נאמר הטעם מפורש למען נבין מעצמינו טעמו של דבר וזה הוא דבר שאין לו קצבה, כי כל טעם שנזכה להבינו יש לו עולם מיוחד באמירתינו הטעם נעשים שמים חדשים בכל פעם וזהו אשר צוה ד' לאמר, פירוש שהשם יתברך ברוך הוא צוה לנו שאנחנו נאמר הטעם של חוקת התורה כדי שיהיה דבר שאין לו קצבה וזה שפירש רש"י לפי שהשטן ואומות העולם מונין, הוא לשון מנין שמונים וסופרים המצות וחוזרים ומשיבים עליהם שאפילו נאמר להם הטעם של המצוה ההיא הם בהבלי שטותיהם ושקריהם משיבים גם על הטעם ואם היה הטעם מפורש היה חלילה הכח בידם לדחות אותו הטעם חלילה באיזה הבל או שטות וטעם אחר לא היינו יכולים לומר להם מחמת שהיו אומרים שאינו כתוב זה הטעם בתורה, אבל עתה שלא נאמר הטעם מפורש אם ישיבו אותנו בדבר אז נוסף להם טעם לשבח אחר והכח בידינו להפילם ולשבר את כחם בכל פעם בעולם הנתחדש לנו וקל להבין

    דהיינו שטעמי התורה הם אינסופיים, וניתנה הרשות לדרשן לדרוש, ולגלות את נסתרות תורתינו. ולא אתה ולא חבריך הפוזיטיביסטים שאין בינם לבין תורת ישראל דבר, תעשו סייג להגביל התורה ולכלוא את התגלות ה' בעולמו דרכה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: