קבוצת זיק יוצרת פסלי ענק מורכבים, ובמופע המשלב מוזיקה, תיאטרון ותנועה שורפת אותם ברוב רושם. היופי שבכיליון

מי שאוהב חומר – לגעת בו, ללוש, להרכיב ולפרק, לחזות בהתגבשות צורה מגוש, לבנות ולהרוס – יכול להבין את החדווה הילדותית כמעט שיש במופעי הראווה של הפיסול החי, הנע בזמן, של קבוצת זיק. זהו פיסול דינמי, משתנה, שמתייחס לזמן ולתנועה כמרכיבים מרכזיים, ואולי יותר מכך – כציר של פעולה.

קבוצת זיק היא קבוצת אמנים ירושלמית שפועלת למעלה מ־25 שנה. בימים קבועים, פעם או פעמיים בשבוע, נפגשים חברי הקבוצה בסטודיו שממוקם כיום באזור התעשייה של בית נקופה. סביב השולחן נידונו ושורטטו לאורך השנים עשרות עבודות משותפות; עץ, ברזל, אבן וחומר התגבשו יחד לפסלים ענקיים ומורכבים. בניית הפסל היא השלב הראשון, העמלני והאינטימי בעשייתה של הקבוצה. לאחריה יוצא הפסל מן הסטודיו ל'מופע' המשלב מוסיקה, תנועה, ולעתים אף הקרנות קולנוע או לייזר. לאורכו של המופע, הבנוי כטקס תיאטרלי בעל סדרת מהלכים מדוקדקים, האמנים – פועלים לבושים מדים (סרבלים לבנים נקיים וקסדות קשיחות) – שורפים את הפסל לעיני הקהל.

כשאחזה האש בפסל אי אפשר היה שלא לומר: "אוי, כמה זה יפה". מיצג הזיקית בחוף עכו, 1985

מדורת השבט

בסוף הקיץ של שנת 1985, בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, הציבו חברי זיק על החוף, ממש על קו המים, זיקית ענקית עשויה קורות עץ באורך 17 מטרים. מן החומה בגבולו המזרחי של החוף נמתח כבל לעבר הזיקית. לראש הכבל הוצמד זבוב ענק, עשוי חוטי ברזל ושקיות זבל. חביות ופחים גדולים שנמצאו באזור הפכו לכלי הקשה, והכול היה מוכן למופע. כשירד הערב וקהל הצופים התאסף על החוף, החל מצעד התופים המאולתרים. הזבוב הופעל – הוא נסע במפתיע על הכבל, פגע בזיקית וזו הוצתה באש תוך שהיא הופכת לכמה רגעים קסומים לזיקית אש עצומה המשתקפת בים התיכון.

הצתת הפסלים של זיק ידועה כמחזה פירוטכני מרהיב. האש, המתקדמת לאט במסלול מתוכנן מראש, מובילה אחריה את נשימתם העצורה של הצופים. ברגע מסוים היא אוחזת בפסל כולו, ומשרטטת את גבולות המתאר שלו בקווים עזים של אש. כמה רגעים אחר כך הפסל קורס ונופל בבת אחת, תוך התלקחות בשלל צבעים. מדורת שבט ענקית.

“כשאחזה האש בפסל“, כתבה עידית שחורי בעיתון ‘חדשות‘, “אי אפשר היה שלא לומר: ‘אוי, כמה זה יפה‘. לא להצטער ולו לרגע על זה שככה הועלו באש כמה חודשי עבודה של החבר‘ה האלה. רק להצטער שכל זה נגמר כל כך מהר“.

קשה להכניס את זיק לקטגוריה אמנותית אחת מובהקת, אך גם אין שום צורך בכך. בהולכם על קווי התפר שבין המדיומים השונים, המופעים של זיק הם קטגוריה בפני עצמה. יש בהם מן האינטימיות הבלתי פורמלית והבלתי אמצעית של תיאטרון הרחוב והקרקס, חומר וצורה, ומשהו מן הפנטזיה המזרחית ומופע הראווה. יש בהם אנרכיזם מבוקר היטב ויש בפעולתם ריבוי אמצעים של תיאטרון, פיסול ומוזיקה מוזמנת.

את המופעים הרבים של זיק ליוותה תמיד המוזיקה, לרוב מוזיקה שנכתבה במיוחד עבורם. הפסנתרן אלכסנדר וולקוב (פרופסור באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל־אביב) ניגן בשני מופעים גדולים של הקבוצה – ‘אנזריק‘ ו‘אמפוריה‘. הדברים שסיפר על כך מדגישים את ההפריה ההדדית והמעניינת שנוצרה בין המרכיבים השונים של המופע:

כפסנתרן אני רגיל להקשיב לזולת ולהגיב לצלילים. הצלילים הם מנגנון שמפעיל אותי, שגורם לי להזיז את האצבעות בדרך מסוימת. ב'אנזריק' מצאתי את עצמי מופעל באופן דומה על ידי המרכיבים הוויזואליים. הצורה, הצבע או קצב העשייה הם שיוצרים את המנגנון. זו התנסות מוזרה ומעניינת. המופע היה ויזואלי במהותו, אבל המוזיקה נתנה לו גוון נוסף.

בינתחומיות דאדאיסטית

לשילוב בין האמנויות השונות במופע, כמו גם באמנות הפלסטית עצמה, יש כמובן היסטוריה. את ראשיתה הממוסדת אפשר לנעוץ בתנועת ה'דאדא', שהייתה לזרם אמנות אוונגרדי בתחילת המאה ה־20. הדאדא נוסד בשוויץ על ידי אמנים בני אירופה כולה, על רקע הזעזוע העמוק מזוועות מלחמת העולם הראשונה. התחושה שהעולם הישן על אמונותיו וערכיו התפרק לגורמים הובילה את המגמה האנרכיסטית של הדאדא. חברי הקבוצה עסקו בכמה ז'אנרים אמנותיים במקביל, עירוב שנועד לשבש את הסדר הטוב, לקרוא תיגר ולערער על המוסכמות החברתיות־בורגניות של החברה האירופית. כבר בתחילה הם פתחו קברט אוונגרדי וערכו בו מיזוג מקורי בין מופעי בידור, ערבים ספרותיים, מיצגים בעלי רוח ניהיליסטית וגלריה לאמנות. הערבים הללו סיפקו שערוריות למכביר והקהל גדש את האולמות.

מתיאורו של ז‘אן ארפ, מראשי התנועה, ביחס לאופי הפעילות שלה עולה תפקיד האמנות ככלי אלמנטרי שערורייתי להצלת בני האדם ממוראות התקופה, מוראות שהאדם או ה‘אזרח הקטן‘ מוצא את עצמו פעמים כה רבות חסר אונים למולם:

בציריך, בשנת 1915, אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סוללות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו, את בני האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמים לבין הגיהנום. עד מהרה הפכה האמנות הזאת מושא לגינוי כללי.

זהו מקורה המהפכני של הבינתחומיות באמנות, אך זו הפכה במהלך המאה ה־20 וה־21 למאפיין יסודי ומהותי, לאו דווקא חתרני, של התקופה. ערעור הגבולות הברורים שבין הדיסציפלינות השונות מאפיין בשתי המאות האחרונות את כל תחומי המחשבה האנושית. מדע, היסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה התערבו אלו באלו, מותחים את גבולות המחשבה עצמה אל עבר הפוסטמודרניזם. העולם הרצוץ של המאה ה־20 (מאה של שתי מלחמות עולם, שואה, פצצות אטום וגם גילויים מדעיים חדשים) ערער את הגבולות הברורים של מצבו הקיומי של האדם כמו גם של העולם, שהתהדר עד אז בביטחונו המופרז בכוחו ובעוצמתו והתגדר באמיתות שהוא יודע בוודאות על אודות עצמו.

יחסים מרתקים בין אש לקרח, חומר וזמן. מיצג 'תנור הקרח'

מלבד הבינתחומיות המאפיינת את קבוצת זיק, וממשיכה במובנים מסוימים את המסורת הדאדאיסטית, אפשר לראות גם את השימוש באלמנט האש והשרֵפה כיסוד אנרכיסטי ברוח הניהליזם הדאדאיסטי. אך מסקירת פעולות הקבוצה לאורך השנים, נראה לי שגם הם עצמם עברו שינוי בהתייחסות לעניין. בעוד שבהתחלה התגבשה הקבוצה כחבורת גברים יוצאי בצלאל, בעלת רוח נעורים אנטי ממסדית ופרועה, עברה הקבוצה עם הזמן תהליך. האש והשרפה המשיכו לתפוס מקום משמעותי בעבודה ובמופע, אך יותר כחומר קיצוני לעבודה, כמושא למחקר, כניסוי ותהייה על אודות המרכיב של הזמן הגלום בחומר המתכלה.

ניתן אולי לקשר את פעילותה ארוכת השנים של קבוצת זיק למסורות מסוימות באמנות ובתיאטרון, כמו התופעה הבין־תרבותית שמוכרת כיום כ'אמנות המופע' (Performance Art), המתנערת מן התיחום בין האמנויות השונות והופכת את הרב תחומיות למאפיין המרכזי שלה. ובכל זאת, את המחויבות העמוקה שלהם חברי הקבוצה מוצאים, לפחות בשלב הראשון, בעצם העניין בחומר, באותם ערכים המעסיקים אמן־פסל בבואו במגע עם חומר הגלם: טיבו, מהותו, איכותו, הצורה שתיוולד ממנו. מדגיש זאת שרון, אחד ממקימי הקבוצה:

בניית חרק, או כל נושא אחר, היא לא יותר מתירוץ. חרקים הם גופים גיאומטריים פשוטים מאוד שאפשרו לנו לטפל בצורות. כשהחלטנו בחלק מהמופעים לעסוק בחרקים זה חסך את ההתלבטות לגבי התכנים. בחורף 1993 כבר יצרנו צורות אבסטרקטיות שהתפתחו מהרצון להלהיט ברזל. חשבנו על אובייקטים סטאטיים ועל אובייקטים נעים בחלל. זו שרשרת בלתי פוסקת של אסוציאציות וחלק גדול ממנה קשור בחומרים. כשקבענו את זמן המופע, התחלנו לארגן את האובייקטים ואת הפעולה על ציר הזמן. עם הזמן אנחנו הופכים את הרעיונות לתוצר כאילו־גמור ומציגים אותו, אבל בעצם מדובר בדינמיקה בלתי פוסקת.

גם חבר הקבוצה יובל רימון מצטרף לדבריו:

האש הייתה אמנם חומר שנוכח בכל המופע, אבל היא בוודאי לא לבדה העניין המרכזי. עניין אותנו לפתח אפקטים חזותיים חדשים בקנה מידה קטן יותר, אינטימי יותר. עבדנו בסטודיו על ניואנסים. הלהטנו נקודות ברזל ויצרנו אדים. היינו משוחררים מתכנון פסל מזוהה, מהרכבה שיוצרת סיפור. עניינו אותנו השקיפות והאטימות, ההתמוססות, הנזילה והניקוז.

מחויבות עמוקה נוספת היא לשיתוף הפעולה הקבוצתי. הקבוצה צמחה כתופעה ייחודית בנוף של שנות השמונים בארץ. בניגוד לנטייה הטבעית של אמנים לעבוד לבד, כאן הפך שיתוף הפעולה לחלק אינטגרלי מהעשייה. הקבוצתיות יצרה עם השנים גם דפוסי עבודה משותפים. הרעיונות, מספרים חברי הקבוצה, צומחים בשיחות. מישהו בא עם רעיון ונכנס למעגל השיחה. ברגע שהרעיון עובר לדיאלוג בין החברים הוא הופך לנחלת הכלל, ובמידה שהוא מתקבל מתחיל היישום שלו. הדיבורים ממשיכים תוך כדי בדיקה ושכלול. רעיון נוצר מתוך רעיון. עם הזמן הוגדר מעין חוק לא כתוב: אם מישהו מתנגד לרעיון עד כדי כך שיאמר "על גופתי", דעת היחיד תתקבל. הם מתווכחים, צועקים ולעתים קרובות גם רבים, אך השיתוף הזה, אומר יובל רימון, מוביל ליצירה אמיתית יותר, שנוצרת תוך כדי ויכוח בלתי פוסק ופריצה של גבולות.

תנור קרח בגרמניה

בשנת 1991 ולאחר מופעים רבים בארץ, קיבלה הקבוצה הזמנה להשתתף בתערוכה גדולה בגרמניה. התערוכה נקראה 'בי נציונל: אמנות ישראלית/ אמנות סובייטית על סף שנות ה־90', והוצגה בגרמניה ובמוסקבה. חברי הקבוצה החליטו לבנות תנור עשוי לבני קרח שבלבו כבשן אש בוער. 'תנור הקרח' נולד לאחר ניסיונות רבים להתיידד עם הקרח על מרפסת הסטודיו, ובעקבותיהם החלו לשלוט בניסור הלבנים, בגודלן ובבנייתן. מן הלבנים הרכיבו גליל עגול גדול ובמרכזו הבעירו אש. מבנה הקרח הפך לתנור, כמו גם לגוף תאורה מרהיב, והוא התחיל להתמוסס. הלבנים היו נוחות לבנייה, ולמרות שכשהובערה בהן האש הן הדיפו ריח עז של דגים, המתינו הצופים הנלהבים כל זמן המופע עד לכיליונו של התנור.

זיכרון העבר הלא רחוק, שמתעורר בהכרח מהצבת תנור בעל ארובה גבוהה בידי יהודים על אדמת גרמניה, מתחייב. אך גם כאן, כמו ביתר המופעים של זיק, ואולי בדומה למופעי הדאדא – היופי והחגיגה תופסים מקום של כבוד. יש כאן אולי סוג מסוים של אנרכיזם החוגג את החיים עד הסוף, אבל באותה מידה יש כאן פשוט הנאה גדולה, ילדותית לעתים, מחומרי החיים. שני היסודות הללו, אש וקרח, שלכאורה הפוכים בתכלית זה מזה, הדגישו לאורך המופע את היחסים המרתקים הנוצרים בין חומר לזמן. בין מה שקיים באופן חומרי ורגע אחר כך איננו. המופעים של זיק בנויים על הדרמה של הזמן האמיתי; הזמן שנדרש לפסל להישרף, הזמן שבו הקרח מתמוסס. במובן מסוים היווה תנור הקרח את תמצית מהות עבודתה של קבוצת זיק: החומר שהולך ונגמר, הזמן כגורם מכלה, ובין לבין חגיגת המופע והיופי.

בשנים האחרונות, בתוך תהליך של התבגרות אמנותית ולאחר שמותו הפתאומי של אחד מחברי הקבוצה הוותיקים הלם בהם (בשנת 2004 טבע אמן הקרמיקה אודי אבן בים התיכון), משלבים חברי הקבוצה בין מופעי סטודיו מופנמים ואינטימיים יותר לבין מופעי הראווה הגדולים. במופעי הסטודיו ממשיכים לתפוס מקום מרכזי החומר, התנועה והזמן: גלגלים מסתובבים, אלמנטים תלויים, אפקטים חזותיים ומנגנונים מכניים שונים. את מופעי החוץ הגדולים, שבהם מוסיפה האש להיות מוטיב משמעותי רב רושם, הם ממשיכים לקיים בתדירות קטנה יותר, בעיקר לבקשת הקהל המשפחתי, האוהד והמתגעגע.

סופו של מאמר שכתב על זיק מבקר האמנות והאוצר גדעון עפרת מסכם את האיכות המלהיבה הגלומה בקבוצה הזו, כמו גם את האבסורד שבכתיבה עליה:

 זיק מאמינה אך בהווה, לא בעבר ולא בעתיד. וההווה – משמע החיים – הוא אמירת "הן" למגע האנושי, המשחקי והמופלא עם חומרי העולם. מגע של יצירתיות, נועזות ודמיון. תחושתיות טהורה, חפה מאינטלקטואלים, ממילים, חפה מכל מה שמייצג מאמר זה. 0

 ——-

בשנת 2005 יצא הספר 'קבוצת זיק: עשרים שנות עבודה' (דפנה בן שאול (עורכת), עדי שטרן (מעצב), כתר, ירושלים, 2005). הספר סוקר את עבודות הקבוצה לצד תמונות רבות, מביא אסופת שיחות עם החברים וכולל גם כמה מסות ומאמרים. המידע והציטוטים בכתבה לקוחים מספר זה. הצילומים מתוך הספר באדיבות קבוצת זיק. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012