געגוע אל הגעגוע / יונתן ברג

עולם הספרות מאבד רלוונטיות בשיח הישראלי הרחב והופך לנואש. מחשבות בעקבות אירוע חצי היובל לתוכנית הרדיו 'ספרים רבותיי ספרים'

העיתוי, כפי שכולנו יודעים, מכריע פעמים רבות לדין או לחסד. גם לזמן על לוח היום שבו מתרחשים הדברים ישנה תכונה כזו. התוכנית 'ספרים רבותיי ספרים' החוגגת כעת חצי יובל של שידור משודרת בשעה הפתוחה ביותר, אולי בעלת פוטנציאל הקשב הגבוהה ביותר בלו"ז הישראלי: יום שישי, בין ארבע לחמש. זו שעת ההפקר המובהקת – העמל ורעש הדרישות והמשימות מחליפים את מקומם לרווחת השבת. טבעה של שעת הפקר אשר רגלה האחת בהכנות והשנייה כבר במנוחה היא להרהור, להתבוננות, המבט שאינו פה ואינו שם פתוח למחשבה על הדברים.

כבוד לספרות ולאדם הכותב. ציפי גון גרוס ודוד גרוסמן באירוע חצי היובל צילום: משה שי

כבוד לספרות ולאדם הכותב. ציפי גון גרוס ודוד גרוסמן באירוע חצי היובל
צילום: משה שי

מדרון הכתיבה הבולמית

ציפי גון גרוס, מנחת התוכנית, הבינה את האלמנט הזה והיא מקפידה לשלב לצד הראיונות עם הכותבים, הקראת השירים והמוזיקה גם אמירה בפסקה או שתיים על ענייני השעה, על מאורעות השבוע הפוליטי, החברתי או הכלכלי. בכך מעניקה גון גרוס לתוכנית את אותו זינוק הטמון במחשבה על ספרות כמקום רחב יותר ומשמעותי ביותר למרחב הציבורי – לא רק כפלטפורמה לקידום ספרים, להיכרות עמם ולגילוי קולו של הכותב העומד מאחרי הספר, אלא כקול שאין שני לו בהתבוננות ושיקוף של תפיסות עולם, ביקורת והפניית מבט אל עבר שכבות העומק של עסקי הציבור.

באחד מימי השישי האחרונים חגגה התוכנית, בשעה מעט מוקדמת יותר, באולם במוזיאון תל אביב המחודש את עשרים וחמש שנות השידור. ראשון המופיעים היה אהוד בנאי, שפתח בשיר של פנחס שדה, שאותו הלחין. בלי דעת הציב בנאי את אחת הבעיות המרכזיות של השירה העברית בימינו – העדר ההלחנה הרצינית. אלמנט שמעיד לטעמי ראשית על אובדן מסוים של היכולת הריתמית אצל המשוררים, המתרחקים יותר ויותר מכל מהלך של עריכה ואיפוק ומתקדמים במדרון תלול של כתיבה בולמית, יומנית ובלתי מרוסנת. כתיבה שבה החשיבות היא למופע האני ולא למופע האסתטי. כלומר לבוסריות במובן של חוסר במבנה ואיתו אבדן הקצב.

שנית, על חוסר הקריאה, על סף הסירוס התרבותי, אצל יוצרים מרכזיים מן הדור החדש במוזיקה העברית שנדמה שלא רק שאינם קוראים אלא ממש מפחדים מהתמודדות עם טקסטים מורכבים. עניין זה התגבר עם כל מופע מוזיקלי – אילן וירצברג, דנה עדיני ודניאל סלומון בשיר של יונה וולך, נורית גלרון ששרה נתן זך ועוד. בתוך הצלילים הללו התרומם געגוע לעולם ספרותי שבו המילים הדהדו פנימה אל המרחב הציבורי דרך הלחנתם והפכו לנכסים זמינים וחשובים. הגעגוע הזה לא נותר רק בתחום ההלחנה אלא התרחב לתחושה כי עולם הספרות הולך והופך רלוונטי פחות ופחות לשדרת המרכז של השיח הישראלי. עדות לכך ניתן למצוא בשטף העצומות שעליהן חותמים בכירי הסופרים, מה שנדמה כמעשה נואש של חדירה לעמודי החדשות.

מדיקטטורה למרחב

ראשון המתראיינים על הבמה היה דויד גרוסמן, ששוחח בעיקר על ספרות הילדים שלו אבל העמיד קדימה את הפליאה, את ההפתעה הילדית מן הקיום כמנוע ראשון במעלה לכתיבה לילדים, כמו גם, לטעמי, למבוגרים. "יש לי מסדרון פתוח אל הילדות", אמר גרוסמן. בכלל, עניין המשפחה, הילדות והבית עמד במרכז האירוע, החל מגרוסמן דרך השיחה של רזי ברקאי עם מאיר שלו, שהצליח להביא לאירוע חומר נדיר בעולם הספרותי – הומור, ועד לשיחה של אבירמה גולן עם צוריה שלו וסמי ברדוגו על משפחה בספרות העברית העכשווית.

מול הקינות והגעגוע שנחלצו מבין השורות והדוברים הייתה גם קינה גלויה על הבמה. מנחם פרי ודורי מנור שוחחו עם קובי מידן על עולם כתבי היד הספרותיים. מנחם פרי, כהרגלו בעת האחרונה, קונן בזעם על מצב עולם הספרות ועל העדר ה"בערה" והכוח הביקורתי בכתבי העת; אותו כוח ביקורתי לטעמו מתרכז בסידור השדה הספרותי, סידור שעיקרו יציאה כנגד הנוסח השולט, אותו "רצח אב" אמנותי ידוע, ברירת כותבים אחרים מן העבר, כאלה שאינם בקאנון הספרותי, והצבה שלהם מחדש כהשפעה חשובה, דוגמת, למשל, מה שעשה זך כאשר 'שלף' את המשורר דוד פוגל והציב אותו קדימה. פרי ציין בין דבריו את הפרדוקס בעת הזו, אך אולי לא שם לב כי אותו פרדוקס עונה על הטרוניה שלו.

הוא ציין את הפרדוקס בין ריבוי הכותבים המוכשרים, הן בפרוזה והן בשירה, לבין אותה דממה ביקורתית־פולמוסית. אולם אותו ריבוי, כך נראה, נוצר בדיוק בגלל השדה הספרותי הנקמני פחות, ואולי אפילו מרושע פחות, כפי שגבריאל מוקד ופרי קידמו, שדה שהעריך את הביקורת השלילית לעתים יותר מזו החיובית והיה מאוהב בסידור העולם לנכון ולא נכון, גרפומני ואותנטי.

ולא שאין צורך במערכת ביקורתית מגוונת יותר, כזו הקשורה פחות לעולם יחסי הציבור שמצוי, אחרי הכול, גם בעיתונות, מערכת כזו שמקומה הטבעי  הוא בכתבי עת. מה גם ששדה כתבי העת הנוכחי מציג אולי אלטרנטיבה רעיונית חשובה לא פחות מביקורת. מהעולם הדיקטטורי של כתב עת אחד או שניים מרכזיים, כמו 'סימן קריאה' של פרי ו'עכשיו' של מוקד, עברנו למרחב שבו יש 'משיב הרוח' ו'מטעם', 'הו!' מול 'הליקון' ו'דחק' מול 'מעיין'. כל כתב עת כזה מציג משנה סדורה בין אם פואטית ותחבירית יותר (הו! ודחק) ובין אם אידיאולוגית והגותית (משיב הרוח ומטעם).

ראיון לאחר החיים

האישיות של ציפי גון גרוס וסגנון השיחה וההנחיה שלה הקרינו על האירוע. גון גרוס משלבת בהנחיה שלה כבוד הן ל"ספרות" והן לאדם הכותב הנמצא מולה. במובן זה הסקרנות מול נקודות המוצא ליצירה, הסיפור הביוגרפי והאקלים שמתוכו יוצא האדם הכותב היו במרכז האירוע. כל זה התנקז אל הראיון האחרון שבו שוחחה אילנה דיין עם ציפי גון גרוס, ובו נמהלו אהבת הספרות, הקרבה אל השפה והדמיון והכוח היצירתי הבורא עולמות ומשקף את המציאות, והקרבה אל הסופרים והיוצרים. בדבריה נשזרו רגעי מציאות קטנים, כמו הראיון עם חיים גורי ומאבקו בקווצת שיער סוררת, הלחישה של יוסל בירשטיין על אוזנה כשכבר היה חלש וחולה אך נותרה לו עוד מספיק שנינות להגיד כי כעת יש לה ראיון שתוכל לשדר לאחר לכתו.

כך, מול הקינה ומול הגעגוע לעולם ספרותי אחר שחשתי אני ואולי גם אחרים, נשבה גם תקווה. כל עוד יש דמויות כגון גון גרוס, המלאות אהבה לספרות, הרי שהן מחזיקות בחיים את חדוות הקריאה ורחבות הרוח, ועוד ביום שישי.

———–

עיתוי קסום וחסום / שמואל פאוסט

השוני בין מנהגי יום השישי של דתיים ושל חילונים מייצר צרימה שקופה בהתרחשות התרבותית שהכול, כביכול, שותפים לה. הערות קטנוניות

 “העיתוי”, כתב יונתן ברג ברשימתו היפה, “מכריע”. כתב וצדק. מיד אשוב לכך.

מזה עשור וחצי לערך עוברת מפת הספרות העברית שינויים סוציו-תרבותיים. סופרים וסופרות דתיים נכנסו לשורה הראשונה של כותבים שספריהם מתקבלים בברכה בהוצאות הספרים הגדולות ובקרב קהל הקוראים וועדות מחלקי הפרסים. שנים רבות קודם לכן, כמובן, היה קהל קוראים דתי קורא מסור ואדוק של סיפורת עברית ישראלית-’חילונית’. במקביל, מקורות ומסורות יהודיים הלכו ותפסו יותר ויותר מקום בכתיבה הישראלית של סופרים חילונים. כל אלה הם שינויים מבורכים בעיני מי שתרבות ישראל במובנה הרחב יקר ללבו.

תוכנית הדגל הספרותית של גלי צה”ל, ‘ספרים רבותיי ספרים’, היא תוכנית מוכרת ומוערכת שקבעה לעצמה מקום נכבד בשיח הספרותי בארץ. העיתוי הקסום של שעת השידור, שעת בין השמשות, הוא גם עיתוי חסום, במשך חודשי חורף רבים, עבור הקהל שומר המצוות – קהל אוהב ויודע־ספר – שבעבורו מתנגש מועד השידור עם המועד ההלכתי של כניסת השבת. נכון, אפשר להאזין להקלטת השידור ביום אחר. אבל מעטים טורחים לחמם בשנית ארוחה זו שכבר נתקררה לה.

לתחושת ההחמצה (והכמעט־הדרה) הזאת נוספה התחושה שליוותה את אירוע היובל המדובר, שהתקיים במוזיאון תל-אביב ביום שישי אחר הצהריים. שעה כמעט בלתי אפשרית בימי החורף למקיימי אורח-חיים דתי. האירוע היה מעניין ומענג, אך לווה, בעיניי כמובן, במחיצת זרות שקופה.

המחשבות על ההכנות האחרונות לשבת ועל לוחות זמנים הלכתיים, הטורדות את הדעת בשעה זו, אינן מנת חלקם של רוב האורחים – סופרים, משוררים, מו"לים, חוקרים, מבקרים, עיתונאים ואנשי התחנה הצה"לית. סופרות וסופרים דתיים לא הוזמנו להשתתף בפאנלים הקצרים והמרתקים שהתקיימו על הבמה. המיעוט הדתי המזהיר שנצפה באולם המלא ('מיעוט רבים – שניים'), מיהר לחמוק בעיצומה של החגיגה, כדי להספיק ולשוב לביתו בעוד מועד בטרם כניסת השבת.

תחושות מסוג זה עמדו בסתירה לנוכחותה של התרבות והמסורת היהודית באירוע, הן בקטעי שירה, והן בדבריהם של חלק מהדוברים. מאיר שלו, לדוגמה, סיפר על מקומו של התנ"ך בבית שבו גדל ובמלאכת הכתיבה שלו. ועוזי דיין, למשל, פתח את דברי הברכה שלו לאירוע בציטוט אגדה תלמודית מרנינה וקולעת.

כברת דרך ארוכה עברה התרבות החילונית-ישראלית בדור האחרון, ביחסה למקורות תרבותה ובהכרה בכותבים ובצרכני תרבות שהמסורת היהודית היא בית גידולם. ההרמוניה הברוכה, ההולכת ונשלבת, יכולה הייתה להיות מועטת-חריקות בעזרת תוספת מודעות לפן אורח החיים בשולחנה הערוך של התרבות היהודית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

פורסם ב-17 בדצמבר 2012,ב-גיליון מקץ תשע"ג - 801. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. התוכנית הנצחית של גון-גרוס היא תוכנית משעממת שחדלתי להאזין לה מזמן. היא מנצלת את הכמה דקות שניתנות לה לפלוט איזה קשקוש עיתונאי על השבוע שהיה, קישקוש שאין לו שום איכות והוא כמו הבעת דעה של עקרת בית ליד עוגת השבת שלה. ברג התבלבל עם השבחים שהוא קושר לה כאן. יש להסיר את התוכנית הנצחית שלה מייד מלוח המשדרים של גלי צה'ל, ויפה שבוע אחד קודם. ואם באותה הזדמנות הנהלת התחנה תעיף גם את החנפן מולי שפירא זה יהיה בונוס נחמד.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: