שכר הסופרים הראשון שלי / אלישע פורת

בנימין טנא ז"ל שילם לי ביד רחבה את שכרי הראשון. כך פגשתי לראשונה את המתרגם והסופר, שכתב על הברך בפולין שלאחר המלחמה את הפואמה הגדולה שלו, ושבזכותו הפכתי מקורא לכתבן

 שכר הסופרים הראשון שלי ניתן לי, בנדיבות ובחביבות קורנת, על ידי בנימין טנא ז"ל, סופר ילדים, עורך ומתרגם נפלא. הגעתי, כותב מתחיל וחושש, מזיע כולי, ביום קיץ לח בראשית שנות ה־70  למערכת 'משמר לילדים' שבבית 'על המשמר' ברחוב בן אביגדור בתל אביב. נעמדתי מול שולחנו בביישנות, והוא שאל "במה אפשר לעזור לך, ז'לובר?".

הצגתי עצמי בחשש, והוא קם מיד ולחץ את ידי בשמחה, כשהוא צועק לעבר שולחנו של שותפו, הסופר שלמה ניצן ז"ל, אביו של הבמאי עמרי ניצן: "שלוימה, בוא הנה, אלישע פורת מהקיבוץ הגיע!". אז משך אותי ישר אל חדרו של הגזבר. "דבר ראשון", אמר לי, "נסדיר את תשלום שכר הסופרים. שתדע לך שאנחנו לא מקפחים את שכרך!". הייתי המום. כנער שגדל בקיבוץ, כמי שלא החזיק בידיו יותר מאשר כמה עשרות לירות, ניתן לי פתאום סכום עצום, במזומן, כשבנימין היקר עומד על השלָּם ואינו מניח לו לקפחני אפילו בפרוטה.

תרגם בלילות וכמעט וגורש מהקיבוץ. בנימין טנא ואשתו ז"ל

תרגם בלילות וכמעט וגורש מהקיבוץ. בנימין טנא ואשתו ז"ל

האקדח יכול לחכות

לימים, כשקראתי את סיפורו הנפלא של העיתונאי, המחזאי והסופר היהודי־רוסי איסאק באבל 'שכר הסופרים הראשון שלי', לא יכולתי שלא לעסוק בהשוואות. מילא גדולתו של באבל, לא עולה בדעתי להשתוות אליו. אבל ליל האהבים במלון זול בטיפליס, בירת גרוזיה, שאותו מתאר באבל בסיפורו זה, היה כל כך רחוק מהוויית חיי, שלא יכולתי להימנע מלחשוב איך שני יהודים כתבנים המקבלים את שכר הסופרים הראשון שלהם במרחק דור או שניים חיים בעולמות רחוקים כל כך זה מזה.

חלומי הנסתר בימים ההם היה לרכוש לעצמי בחנות כלי הנשק שליד התחנה המרכזית בתל אביב אקדח 22 זעיר מתוצרת 'ברטה' האיטלקית, שאוכל לצרפו אל ערכת הטיולים שלי, המוכנה תמיד. כשיצאתי מבית מערכת 'על המשמר' והסכום הענק מלהיט את כיסי מכנסיי, נשאו אותי רגליי, כמעצמן, אל חנות הנשק 'להב'. הייתי שיכור מאיזו חדוות הגשמה פתאומית של חלום נעורים ישן. סוף כל סוף, האקדח והנרתיק והמחסנית ופכית השמן העדין והריחני. כמובן שצריך יהיה לרכוש גם חגורה מתאימה, כלי ניקוי ותחמושת.

אבל ככל שהתקדמתי מערבה ברחוב המסגר, הואטו צעדיי. לקנות אקדח בשכר הסופרים הראשון? איזו מין כותרת זו? ממש לא הולמת. תשלום שבא לי מכתיבת סיפורי ילדים תמימים ל'משמר לילדים', שעוסקים בטבע, בשלום הנכסף, בגעגועים לעבר בקיבוץ של ילדותי, תשלום כזה להוציא על רכישת נשק? מה, השתגעתי? וכך הוספתי ספק על פקפוק, עד שנעצרתי בקרן אחד הרחובות ואמרתי לעצמי שהאקדח יכול לחכות, ואני חייב לקנות בשכר הסופרים הראשון שלי משהו אחר לגמרי.

בנימין טנא שינה את חיי במידה מסוימת. מאור הפנים התובעני שבו קיבל את סיפוריי הראשונים לעיתונו הפך אותי מקורא לכתבן. "היכן היית כל הזמן?", שאל במפגיע, "ושְלח, שלח עוד, שלח כמה שתוכל". לימים, כששיריי וסיפוריי נדחו בקביעות על ידי עורכים מחמירים בהוצאות הספרים הגדולות, התגעגעתי לכוס התה שבנימין ושלמה הציעו לי בכל ביקור במערכת. התגעגעתי לסיפורי הזיכרונות שהועלו על שולחן המזנון הקטן. בנימין סיפר וחזר וסיפר את המעשה הפרפסיכולוגי הנורא שאירע לו ולמתרגם שלמה דיקמן; מעשה שנדפס בספר 'המציאות האחרת' של אהרון צייטלין. ושלמה ניצן התעניין תמיד במעשיו של המשורר אבא קובנר בקיבוץ. ישבתי איתם שעות וגלגלתי בדברים, עד שהגיעה השעה של יציאת האוטובוס שלי מהתחנה המרכזית.

לימים למדתי ממנו איך תרגם בלילות, בקיבוץ אילון לאור מנורה מפויחת, את ספרה של הפרטיזנית רוז'קה קורצ'ק־מרלא 'להבות באפר', מיידיש לעברית, ואיך כעסו עליהם חברי הקיבוץ, באמרם שהם זוג בטלנים מלכלכי ניירות שלא עובדים. שניהם כמעט גורשו מהקיבוץ. ועוד למדתי ממנו איך תוך שלושה שבועות של נסיעות לילה רצופות, ברכבות פולין השרופה שלאחר המלחמה, כתב את הפואמה האוטוביוגרפית הענקית שלו 'תמולים על הסף'. בתוך שליחותו כמאסף ילדים יהודים פולנים ממוסדות נוצריים שפוזרו בהם וניצלו, כתב את הפואמה האידילית שלו, על ילדות מאושרת ונעורים נפלאים בוורשה. על הברך כתב, אמר לי, ממש על הברך. הוא היה שרוי באותם שלושה שבועות בשיכרון מוזה עצום, כל חייו בפולין שבו אליו, כל זיכרונות הילדות. ובקרונות העלובים של הרכבת הפולנית לא היו מדפי כתיבה, אז הוא כתב על הברך! כל תמוליו ואתמוליו חזרו אליו לפתע, בשטף אדיר, והוא הכאיב לברכו ממש בלילות הכתיבה הסהרוריים.

רחוק מהווית חיי. איסאק באבל

רחוק מהווית חיי. איסאק באבל

עד הפרוטה האחרונה

דומני שהספקתי לספר לבנימין את המעשה בשכר הסופרים ההוא בטרם פטירתו, והוא שאל כמובן: "נו? ומה קנית בסוף בכסף המפתיע?". זכורני שהתחמקתי מתשובה ישירה. מה, אספר לו שהלכתי, כמו איזה מאהב צעיר וטיפש, לחנות של 'משכית'? מה, אספר לו שהמוכרת הרגישה במבוכתי והתלבשה עליי כהוגן? מה, אני צריך לפרט לו כמה תכשיטי כסף מיששתי באותו היום? הוא לבטח היה מלגלג עליי אילו הייתי מספר לו שלבסוף רכשתי טבעת ותליון מוכספים ויפים לאשתי. טמבל, היה אומר לי בוודאי, מכונת כתיבה הגונה כבר יש לך? שולחן כתיבה הגון כבר יש לך? מנורת שולחן חזקה כבר יש לך? מה אתה משחק את האביר הרומנטי וקונה תכשיטי כסף יקרים לאשתך? לעצמך כבר דאגת?

משום מה, תמיד כשאני נזכר בשכר סופרים, אני נזכר בבנימין טנא, בנדיבותו, באקדח החלומות שלי שנדחתה קנייתו לשנים רבות, ובחנות 'משכית' בתל אביב. ולפעמים אני חושב לעצמי שגם שכר הסופרים הראשון שלי ראוי לסיפור, שלא ייפול מסיפורו של באבל.

חבל שלא שמרתי את מכתביו של בנימין טנא אליי. הוא נתן לי הרגשה שאני שייך מלידה למשפחת הסופרים. גם הוא וגם שלמה ניצן הכירו והוקירו את תרגומיו של אבי ז"ל, אליהו פורת. במלאת עשר שנים לפטירתו המוקדמת של אבי, סייע לי שלמה ניצן להכין עמוד שלם לזכרו במוסף הדף לספרות של 'על המשמר'.

מאז אותם ימים קיבלתי שכר סופרים בהמחאות, בזיכויים ובתמורת חשבוניות, אך איש לא שילם לי בשטרות מזומנים, כמו ששילם לי בנימין טנא המיטיב. מאז אותם ימים גם קופח שכר הסופרים שלי על ידי השלמים והגזברים והנהלות החשבונות של ההוצאות וכתבי העת, אך לא היה לי כבר מגן כבנימין, שעמד על הגזבר של 'על המשמר' והשגיח עליו בשבע עיניים, כדי ששכר הסופרים הראשון שלי ישולם במלואו, עד הפרוטה האחרונה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בדצמבר 2012, ב-גיליון מקץ תשע"ג - 801 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יופי של זיכרון ויופי של מתן כבוד לאיש המופלא בנימין טנא, שרבים רבים מסופרי/ות הילדים שלנו חייבים/ות לו את פרסומם הראשון

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: