פיתוי מסוכן / שלום רוזנברג

עבודת המולך הביאה לשיא את הרגש הדתי אבל גם השחיתה אותו בתועבות ויצרים. אמונת הייחוד דורשת צניעות

נדפדף שוב בסידור: "קַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ". ננסה להבין משפט זה, אך קודם נעמוד על הפכו, 'חילול השם' – חלילה. מבקש אני להתחיל את דבריי בחשיפת שלוש רמות באמונת הייחוד.  ברמה הראשונה נאבקת התורה נגד האלילים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". ברמה השנייה נקבע איסור ה'שיתוף' בין ה' לבין האלילים, כדברי אליהו (מלכים א יח, כא): "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ־לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו". ברובד השלישי, לפני כניסתנו לארץ, מזהירה אותנו התורה מ"התבוללות דתית" (דברים יב, ל־לא): "וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי".

עלול להתפתח מצב שבו נאמנים לכאורה לא־להי ישראל יעבדו אותו בפולחן זר, 'עבודה זרה' במשמעות המצומצמת והמדויקת של הביטוי. ההמשך מדגים את הסכנה שבדבר: "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה' אֱ־לֹהֶיךָ… כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא… כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". דת המולך עלולה להפוך, לא עלינו, לעבודת ה'!

לאור זאת יכולים אנו להבין קטעים נוספים המדברים על המולך בתורת ה'. מעניין במיוחד הוא הפסוק המתייחס לעונשו של העובד למולך: "וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (כ, ג). "וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי"? דווקא על החוטא במולך ולא בשאר האלילים? כן, כי הפסוק מתריע על אלה שיאמצו את קרבנות הילדים כעבודת ה'. זאת הכנסת הטומאה למקדש. החוטאים מייחסים לקב"ה את התועבה הקשה מכולן, וזהו חילול השם האולטימטיבי, הקיצוני ביותר.

קואליציה אדיפלית

אכן, קיימות עדויות עצובות על השפעת פולחן המולך בסוף ימי הבית הראשון. על המלך אחז נאמר (מלכים ב טז, ד): "וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם". כך מסופר גם על מנשה (מלכים ב כא). אכן, קרבנות האדם נפוצים היו באינספור תרבויות ושבטים. הדוגמה הבולטת ביותר היא בעיניי זו של האצטקים, שבטי מקסיקו של אז, שהיו מקריבים אותם לאלילם Huitzilopochtli. האלים נזקקים לדם אנוש, מאכלם החשוב והערב ביותר הוא הלב. השבויים במלחמות היו מקור לבשר הקרבנות.

היה משהו מיוחד בהקרבת המולך, שמסוגל היה לכשף נפשות דתיות. זו הנכונות להקריב לא־ל את הדבר היקר ביותר, לא שבויים אלא בנים ובנות. לפנינו פיתוי דתי מוזר מאוד. הרגש הדתי מתעצם עד מאוד, ודווקא שם עלול הוא לבוא לידי השחתה, ולהיכבש על ידי היצרים. ניתן להיות מונותיאיסט, אך דמות הא־ל שהאדם נושא איתו עלולה הייתה להתעוות. גם המיתולוגיה הכנענית תרמה לייבוא הזר. גם הבעל הכנעני הקריב בן. ומי יודע? גם הקרבת האל הבן בתיאולוגיה הנוצרית חשודה במקצת בעיניי. קואליציה בין הרגש הדתי ליצר האדיפלי?

שלהי הבית הראשון היו עדים לנפילה. יאשיהו המלך נאבק קשות כדי לשרש את המולך הברברי (מלכים ב כג, י): “וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ“. אבל חילול השם כבר חדר למעמקי הנפש. המקרא מזדעזע וירמיהו משמש לו קול. החורבן  יבוא (יט, ד־ה) “יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי… וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם, וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי“. כאן השורש למקומה המרכזי של העקדה. העקדה וקרבנות המולך הם שני ניגודים. האדם חושב שמן הראוי להקריב את היקר מכול למען א־לוהים, אולם א־לוהים אינו רוצה זאת. מכאן צעקתה של העקדה, לשעתה ולדורות (בראשית כב, יב): “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה“.

פחות דרמטיות

את המשך הדברים נקרא בספרו של מיכה (ו, ו־ח). הנביא חוזר בלשונו הוא על שאלה שוודאי נשאלה בימיו: "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא־לֹהֵי מָרוֹם, הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה?". אלו שאלות שיוכלו להישאל על רקע בית המקדש. והנה, קוראים אנו שאלה לחלוטין אחרת: "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי". האם אין קרבנות האדם הדרך הנעלית ביותר לעבוד את ה'? לא! לא יינתן בכורך תמורת פשעך, "כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות לד, כ). ומיכה עונה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ", לא מה שנראה נכון בעיניך, אלא "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ".

שני המרכיבים הראשונים (משפט וחסד) מובנים לנו מיד. אך מה פשר המרכיב השלישי: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ"? מהי צניעות זאת? סתם ענווה? אינני יודע אם מה שאומר קרוב לפשט, אולי יהיה זה דרש פרוע, אך לדעתי הפסוק צועק על רקע השאלה "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי?" שמע ישראל! עבודה וקרבן צנועים יותר יספיקו. תהיה צנוע יותר, פחות דרמטי בחיפוש דרך לעבודת ה'. ולמנהיגים הרוחניים נאמר כאן: אתה חייב ללמד ולפסוק! אך היזהר. האמנם בטוח אתה שהחלטותיך ופסקיך מבטאים את רצון ה'? הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בדצמבר 2012, ב-גיליון מקץ תשע"ג - 801, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: