עליונות כמונעת נקמה / דוד קורצווייל

למרות שידע על פשע האחים לא חשש יעקב מנקמה של יוסף בהם. עיון פסיכולוגי ביחסי אוהב־שונא

יעקב נפרד מיוסף לאחר ששלח אותו לראות את שלום אחיו הרועים בשכם. משליחות תמימה זאת יוסף לא חזר אלא רק כותנתו המגואלת בדם. מבחינת יעקב הוא שכל את בנו אהובו ועליו התאבל, כלשון הכתוב, "ימים רבים". כעבור עשרים ושתיים שנים חוזרים בניו של יעקב ממסע נוסף שעשו למצרים כדי לשבור אוכל מפאת הרעב, ובפיהם בשורה מדהימה ומפתיעה: 'עוד יוסף חי והוא מושל בכל ארץ מצרים'. התורה לא מספרת לנו אילו שאלות שאל יעקב את בניו ומה הסבירו לו. התורה גם לא מספרת לנו אילו שיחות התנהלו בין יעקב ליוסף בשאלת הקורות את יוסף.

חרף זאת, ברור כי יעקב ידע מה עוללו בניו ליוסף, וכן ששיקרו לו ביחס לגורלו של יוסף. את זאת אנו למדים מדברים מאוחרים שאירעו לאחר מות יעקב. לאחר שיוסף ואחיו קברו את אביהם במערת המכפלה ושבו מצרימה, מספר לנו הכתוב כי האחים חששו שיוסף ישיב להם על הרעה אשר גמלו אותו: "ויצוו אל יוסף לאמור אביך ציווה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך". חז"ל כבר אמרו (יבמות סה, ב) שהדברים אינם נכונים ויעקב לא ציווה דבר, אך המצאת דברים שכזאת יכולה להיעשות רק בהנחה שיעקב ידע את פשע האחים, ושיוסף מודע לכך.

אך מדוע אכן לא ציווה יעקב דבר? כיצד לא חשש מנקמה שיעשה יוסף באחיו? הלא יעקב יודע מהביוגרפיה האישית שלו כי ריב אחים עלול להוביל לשפיכות דמים. הוא יודע כיצד מותו של אב המשפחה עשוי להוות נקודת פתיחה למלחמה חסרת רחמים, כפי שאמר אחיו עשו: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". מדוע אפוא לא השביע את יוסף כפי שעשה ביחס לדרישה לקבור אותו במערת המכפלה? הכיצד הותיר סוגיה זאת פרוצה מבלי שהבטיח שלא תהיה נקמה?

לא היה יכול לסבול את העובדה שהוא בעל חוב לשנוא נפשו. פרופסור סנייפ, מתוך הסרט 'הארי פוטר'

לא היה יכול לסבול את העובדה שהוא בעל חוב לשנוא נפשו. פרופסור סנייפ, מתוך הסרט 'הארי פוטר'

שונאים לאהוב

הסופרת ג"ק רולינג, בספרה הארי פוטר ואבן החכמים, מספרת על אביו של הארי פוטר שלמד בבית הספר לקוסמים הוגוורוטס. יחד עמו למד מי שלימים נודע כפרופ' סנייפ. בין השניים הייתה יריבות קשה, לאור קנאתו של פרופ' סנייפ בפוטר האב. רולינג מספרת שאביו של הארי פוטר עשה דבר שעליו פרופ' סנייפ "לא יסלח לו לעולם". לשאלתו של הארי פוטר מהו הדבר הנורא שעשה אביו, הוא נענה: "הוא הציל את חייו… מוזר איך שהמוח של אנשים פועל. פרופסור סנייפ לא היה יכול לסבול את המחשבה שהוא חב לאביך טובה…".

הסיטואציה האנושית שבה שנוא נפשו של אדם גומל טובה לשונא הינה קומפוזיציה ספרותית מעניינת ביותר והיא אינה פרי המצאתה הבלעדית של רולינג. בסיפור 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' (בספר 'סמוך ונראה') מספר ש"י עגנון על שני תלמידי חכמים, ר' שלמה חתנו של הגביר ומשה פנחס שהיה בנו של טוחן וחי חיי דחק. אותו משה פנחס לא רק קינא בר' שלמה, אלא שר' שלמה עלב בו ולכן שנאתו של משה פנחס אליו הייתה עזה. ר' שלמה מונה לרב העיר ואותו משה פנחס היה מגיע לשיעוריו וקבל עם ועדה הופך את דבריו ומוכיח בק"נ טעמים וראיות מדוע דבריו אינם נכונים.

לימים מת אביו של ר' שלמה שהיה רבה של עיר אחרת, ור' שלמה מונה לרבנות תחתיו. גבאי העיר באו למשה פנחס, שהיה גדול בתורה, וביקשוהו לקבל את כהונת רב העיר, והוא נענה לכך ברצון. עגנון מתאר איך לקחוהו בכרכרה ואיך הלבישוהו בגדי מלך, ולמעשה באותו היום קיבל משה פנחס את כל תאוותו. תוך כדי הנסיעה בכרכרה, נודע למשה פנחס מגבאי הקהילה כי מי שהמליץ לתת לו את הרבנות היה לא אחר מאשר ר' שלמה שנוא נפשו. ר' פנחס לא יכול היה לשאת זאת. הוא הורה לכרכרה לחזור לאחוריה ומשך ידו מרבנות העיר.

בספר משלי נאמר (כה, כא): "אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים". ומפרש המלבי"ם: "מייעץ את מי שרוצה לנקום נקמה גדולה בשונאו – לא בזאת ינקום שימנע מאתו לחם ומים, רק בהפך שיעשה עמו כל טוב".

השונא חי במאבק תמידי בשנוא ומייחל לנפילתו. אך קבלת סיוע או הצלה מהשנוא משתקת את השונא וכובלת את ידיו. השונא נותר במציאות של שנאה שלא יכולה להתממש. הטוב שהשנוא הרעיף עליו יוצר אצלו חוסר בהירות לגבי הצדקת השנאה ואולי גורם לו להגחכה עצמית.

הדברים מקבלים משקל יתר כאשר מקור השנאה הוא קנאה ותחרות. פרופ' סנייפ שנא את פוטר האב בשל כך שפוטר עלה עליו בסולם החברתי והיה מוכשר ומוצלח ממנו. עתה, כשפוטר גם הציל את חייו, הרי שעליונותו של פוטר עליו מקבעת את עצמה ומנציחה את נחיתותו של פרופ' סנייפ. משה פנחס שאף לעלות על ר' שלמה, והנה אם יקבל על עצמו רבנות שהושגה מכוחו של ר' שלמה הרי שעליונותו של ר' שלמה תונצח.

במקרים אלו, התנהגותו הטובה של השנוא, המנוגדת אולי לאינטואיציה האנושית, משנה עד יסוד את כללי המשחק. היא מותירה ואולי מעצימה את השנאה, אך מחייבת את השונא להתייחס לשנוא באהבה. סיטואציה זאת יוצרת דיסוננס בין המצב הנפשי האמיתי לבין יכולת הביטוי של אותו מצב נפשי.

מענה פסיכולוגי

בחזרה לסיפורו של יעקב. בפרשת 'וישב' מתוארים חלומותיו של יוסף. יוסף מספר לאחיו ולאביו כי חלם שאלומותיהם ישתחוו לאלומתו העומדת זקופה בין האלומות. לאחר מכן מגיע חלום נוסף, ולפיו השמש, הירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לו. השפעת החלומות על האחים ועל יעקב האב הייתה שונה. אצל האחים כתוב שהם הוסיפו שנוא אותו. לעומת זאת, אצל יעקב האב כתוב: 'ואביו שמר את הדבר' (לז, יא).

יעקב שומע את חלומותיו של יוסף, חלומות שחוזרים בווריאציות שונות פעם אחר פעם. יעקב כבר מבין מהו אופיו של יוסף, וכבר מבין איזה עתיד יהיה ליחסי בניו עם יוסף. יוסף אינו שונא את אחיו, הוא רוצה עליונות עליהם. יוסף לא חולם שהוא עושה דבר מה רע לאחיו. חלומות שכאלו מעידים שיוסף זקוק מאוד לאחיו. כשם שהגביר זקוק לפשוטי העם כדי להיות גביר, כך מי שרוצה עליונות על האחר זקוק לאחר.

כאשר יעקב ירד למצרים והבין את גודל הטרגדיה שעוללו בניו הוא הבין היטב שרוע גורר נקמה. עם זאת, הוא מבין כי מי שפסגת שאיפותיו הייתה שאחיו ישתחוו לו לא יחמיץ ולו רגע אחד של עליונות. לכן ברור היה ליעקב כי במצב שנוצר, יוסף ישמור על האחים וידאג לכל מחסורם. לא מאהבה, לא מצדקנות, אלא בשל פרופיל האישיות שלו. הדאגה לאחים היא האופן הנאות ביותר מבחינתו לשלוט באחיו, ולרמוס אותם. אין נקמה מושלמת מכך.

יעקב, ששמר בלבו את דבר החלומות, מבין שאין צורך שיבקש דבר מיוסף, אין כל מקום שיתחנן על נפשם של בניו, שהרי אין כל חשש שיוסף יתנקם בהם. חלומו של יוסף ופסגת מאווייו יושגו רק באמצעות המשך השמירה על האחים ודאגה למחסורם. ואכן, יעקב צדק. יוסף המשיך לדאוג לאחיו.

אם נכון ההסבר שלנו, הרי שכל זה נכון וישים רק במצרים, כשיוסף הוא שליט ואחיו נתינים. אך מה יהיה לאחר שיוסף ירד מגדולתו? הרי אז כולם יהיו שווים בין שווים, ומדוע יעקב לא חושש לעת הזאת?

מתברר שיעקב דאג לכך. על פני הדברים נראה כי סמוך לפטירתו יעקב חוזר על טעותו מתחילת הסיפור כאשר הפלה את יוסף. שוב הוא אומר ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". הייתכן שיעקב לא הפיק את הלקח מהסיפור?

נדמה שבכך בונה יעקב במו ידיו את המשך העליונות של יוסף על פני אחיו גם בנקודת הזמן שלאחר סיום שליטתו של יוסף. יעקב נותן ליוסף את שכם ואף מדגיש באופן מילולי את עליונותו על אחיו לאורך דורות. בכך הוא משמר את תחושת העליונות של יוסף על אחיו, והיא הערבות לכך שהוא לא יפגע בהם.

נמצא אם כן שבעוד שההפליה בראשית הדרך (כתונת הפסים) הייתה משגה חמור, ההפליה בסוף ימיו של יעקב (נתינת שכם) הייתה משום מענה פסיכולוגי לאישיותו של יוסף כדרך למניעת נקמה.

דוד קורצווייל הוא עורך דין המתמחה במשפט אזרחי־מסחרי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

 

פורסמה ב-16 בדצמבר 2012, ב-גיליון מקץ תשע"ג - 801 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. הגמרא בכתובות אומרת כי המשפט שהאחים אמרו ליוסף -כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך".-.לא קרה במציאות,
    למה לא? כי זה לא כתוב!? הרבה דברים הרבה לא כתובים בתורה מיד. הדברים נודעים לנו רק אחר כך.
    למשל כשהשליכו את יוסף לבור , לא כתוב כי יוסף התחנן וצעק. רק לאחר מכן התורה מספרת לנו את זאת, בפרשה אחרת בשהאחים מזכירים זאת, ביניהם-

    • לבני – שלום רב,

      דומני שהתשובה לשאלתך היא, שאילו מצא יעקב צורך לצוות על יוסף לסלוח לאחיו, היה אמור לומר זאת ליוסף ישירות. לו היה חושש שיוסף ירצה לנקום באחיו, היה עליו לחוש שיוסף לא יאמין לסיפורם.

      לפיכך נראה סביר שיעקב לא ידע עד יומו האחרון על המכירה, או שידע אך בטח ביוסף שלא ינקום בהם.

      באופן אחר, יש מקום לומר, שציוויו של יעקב ליוסף לסלוח לאחיו, גלום בברכתו לכל השבטים, ממנה ניכר שהוא רואה בכולם את בניו ומברכם. הוא שולל מראובן את הבכורה וגוזר על שמעון ולוי 'אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל', אך כולם נשארים במסגרת.

      דברי האחים: 'אביך צוה לפני מותו אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם' הם פירוש לכוונת האב בברכתו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. לדוד קורצוייל, ששכל את בנו בפיגוע בעצמונה, יש כלים להבין את מה שעבר על יעקב בעשרים ושתים שנות הפרידה מבנו. ולו ראוי ללמדנו את הלקח, שהעליונות המוסרית וקיומנו הנצחי, הם הנקמה הגדולה ביותר באויבינו מבקשי נפשנו.

  2. יעקב אבינו ידע ועוד איך ידע. הרי הוא אומר ליהודה- מטרף בני עלית. לשמעון ולוי הוא אומ כי באפם עקרו שור..
    למה להניח כי הבנים יבינו דבר מתוך דבר. בדבר כה אקוטי?
    הבנים באו אל יעקב בדאגה – מה יהיה אחר מותך? הרי יוסף יתנקם בנו!
    אמר להם אביהם יוסף לא יעשה לכם כלום, אני מכיר אותו.
    והם שאלו שוב ובכל זאת אם כן מה יהיה?
    אז הוא אמר להם , תגידו לו, כי אני ביקשתי שא נא פשע אחיך.

    איני יודע אם כך היה באמת, אבל כך נראה לי ההגיון.

  3. שמשון צבי לוינגר

    בס"ד

    לר' דוד קורצוייל – שלום רב,

    הרעיון המובע במאמר, הוא דברי החכם מכל האדם: 'אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא שונאך השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך' (משלי כה,כא-כב)

    ופירש בעל 'מצודת דוד': 'במה שתאכיל אותו יצר לו, כאילו שאבת מיקוד גחלים לתת על ראשו, כי יבוש מאוד על אשר תגמול לו טובה על הרעה. ואם כי תיחשב זה לנקמה, מכל מקום ישלם לך ה' שכר צדקה'.

    חז"ל (סוכה נב,א) דרשו את הפסוק על האוייב הגדול של האדם, יצר הרע:

    אם רעב שונאך האכילהו לחם (הטריחהו במלחמתה של תורה, דכתיב: לכו לחמו בלחמי. רש"י) ואם צמא שונאך השקהו מים (תורה, דכתיב בה: הוי כל צמא לכו למים), כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך – אל תקרי "ישלם לך", אלא "ישלימנו עמך" (שיהא יצרך שלם עמך ואוהבך ואל ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם)

    הניצחון הגמור על הרע, יבוא על ידי ההתמלאות בטוב, ואז יתקיים כדברי הפייטן: 'אויבינו ישלימו איתנו'. זו הנקמה וזו הנחמה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • שמשון צבי לוינגר

      בשולי מאמרך אעיר:

      יוסף מטיב לאחיו לא מתוך עליונות אלא מתוך הטבה גמורה שאינה משפילה את המוטב. כדברי חז"ל שיש לפייס את העני בדברים, וכך עושה יוסף: 'וינחם אותם וידבר על ליבם' – דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, על ידיכם נודע שאני בן חורין (רש"י). יוסף אינו מתנשא על אחיו, אלא מתכבד בכבודם.

      הוא תופס שכל המכירה היתה מהלך אלקי המכוון 'להחיות עם רב', ובני אדם עם כל תכנוניהם, אינם אלא כלי שרת בידו, להביא 'להחיות עם רב', לתקן עולם במלכות ש-די.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בבא בתרא ט,ב:

        ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות… והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר: 'ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע…'

        רמב"ם, הלכות מתנות עניים י,ד-ה:

        כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר: 'אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון', ומדבר לו דברי תחנונים ונחמות, שנאמר: 'ולב אלמנה ארנין'.

        שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו – פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה הקול עליו בזעקה מפני שליבו נשבר ונדכה… ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו, אלא יהיה לו כאב רחמן, בין ברחמים בין בדברים, שנאמר: 'אב אנכי לאביונים'.

  4. יש להניח כי יוסף נהג באחיו בצורה יפה ביותר- אולי בעיני האחים הדבר היה יותר מדי יפה.
    והם חששו שהתנהגות היפה הזו, זו הכנה למכה. לכן הם אומרים
    בראשית פרק נ

    (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:
    לו- זה הלואי, הם אמרו הלואי ונגמור כבר עם זה. ההתנהגות שלו כלפנו לא נעימה- ואולי מסוכנת

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: