מנהיגת המרד השחור / ירון אביטוב

סיפורה של שפחה שהייתה ללוחמת נועזת בעריצות הלבנים נרקח לאגדה פיוטית רבת עוצמה. הסופר הלבן, הכותב כשחור, לחם בשורות הרזיסטאנס לאחר שהוריו נשלחו לאושוויץ

44מולאטית ושמה בדידות

מצרפתית: מיכל אילן

אנדרה שוורץ־בארט

פתח דבר: ראובן מירן

נהר ספרים, 2012, 195 עמ‘

כל עם והמצדה שלו. המצדה של גואדלופ מהדורת 1802 מתרחשת בראש הר געש נישא, המשקיף על הים הקריבי ועל האי מרטיניק. קצין צרפתי מולאטי בשם לואי דלגרס מרכז שם מאות מורדים שחורים הנלחמים בצבאו של נפוליאון, במחאה על כך שהורה להחזיר את העבדות דווקא לאחר הצהרת החירות. השחורים לא רק מתבצרים בראש ההר כמו בתקדים מצדה, אלא גם מחליטים להתאבד התאבדות קולקטיבית כמו במצדה, ורגע לפני מותם הם מפוצצים את ההר והורגים גם בהורגיהם הצרפתים.

למרד השחורים בגואדלופ הייתה בנוסף גם מנהיגה מולאטית, אישה ושמה בדידות, שכמו משה רבנו סבלה מגמגום. סיפור העבדים בגואדלופ וניסיונם לצאת לחירות יכול להזכיר במשהו את סיפורם של בני ישראל במצרים, וגם געגועיהם לאפריקה שאליה הם חולמים לשוב יכול להזכיר את הגעגועים של העם היהודי בגולה לציון.

זיקה נוספת ליהדות אפשר למצוא גם בהשוואה שעורך המספר, החוזר כעבור מאה ושבעים שנה לערך לגיא ההריגה וחש ברוחות המתים המסתוללות מעליו בערבוביה. הן מזכירות לו את רוחות המתים ה"תועות בין החורבות המושפלות של גטו ורשה" (עמ' 195).

הזיקות השונות לגורל היהודי אינן מפתיעות. מחבר הרומן "מולאטית ושמה בדידות" הוא יהודי, אנדרה שוורץ־בארט (1928־2006), שבני משפחתו היגרו מפולין לצרפת, ושבע עשרה שנים לאחר הגירתם, בשנת 1941, גורשו משם ונספו באושוויץ. שוורץ־בארט עצמו חמק מהגורל הזה, התגייס לרזיסטאנס הצרפתי ונלחם בנאצים. לימים המשיך שוורץ־בארט ללחום למען חירויות האדם והפעם כסופר, ואף זכה בפרס ירושלים (1967) על פועלו בתחום זה.

שוורץ־בארט, סופר נחשב בצרפת ומחוצה לה, זכה גם בפרס גונקור על הרומן "אחרון הצדיקים", המגולל את קורותיה של משפחה יהודית מימי מסע הצלב ועד ימי השואה. הספר ראה אור בעברית ב־1960 בהוצאה שאינה קיימת עוד, ואולי כדאי היה לפרסמו מחדש.

ב"אחרון הצדיקים" עסק שוורץ־בארט ביהודי כקרבן, ואילו ב"מולאטית ושמה בדידות" הוא עוסק בשחור כקרבן, וכאמור יוצר זיקה בין הגורל היהודי לגורלם של השחורים, ובין טרגדיית השואה לטרגדיית העבדות. ההקבלה המרומזת הזו עוררה בשעתה תרעומת נגד שוורץ־בארט מצד אלה הסבורים שאין מקום להשוואות כאלה, אולם חובה לזכור שסחר העבדים והעבדות שנמשכו מאות שנים גרמו למותם של מיליוני שחורים.

רגע לפני הוצאתה להורג זעקה: "להיות חופשי - או למות". עבדות, ג'ין בפטיסט דברט

רגע לפני הוצאתה להורג זעקה: "להיות חופשי – או למות". עבדות, ג'ין בפטיסט דברט

סללו דרך לאובמה

התגייסותו של שוורץ־בארט למען השחורים נולדה לא רק בזכות תפיסת עולמו, אלא גם בזכות הביוגרפיה האישית שלו. בפריז התוודע שוורץ־בארט לסטודנטית שחורה מגואדלופ בשם סימון. השניים התאהבו ונישאו. לימים הפכה סימון לסופרת מוכרת בפני עצמה, סימון שוורץ־בארט. השניים כתבו יחד את "מנת חזיר עם בננות ירוקות", נובלה שעסקה בגורלם של השחורים, וב־1972 פרסם אנדרה לבדו את הרומן "מולאטית ושמה בדידות".

שוורץ־בארט, שהעביר חלק משנותיו במולדתה של אשתו ואף נפטר שם, חקר ממושכות את חיי העבדים השחורים ואת האגדות שנרקחו סביב השפחה בדידות, מנהיגת המרד נגד הצרפתים, שנחשבת עד היום בגואדלופ כ"מופת להקרבה" בזכות התנגדותה לעבדות ומאבקה למען חופש ושוויון. מספרים עליה שרגע לפני הוצאתה להורג היא זעקה: "להיות חופשי – או למות" (10).

"מולאטית ושמה בדידות", המגדיר היטב את מצבו של האדם השחור, מצטרף למעשה למדף הספרות המתורגמת העוסקת בהיסטוריה ובזהות של האדם השחור, ובעיקר במאבק בעבדות וביציאה לחירות. בין הספרים הבולטים אפשר למצוא את "עור שחור, מסכות לבנות", ספרו הידוע של פרנץ פנון; את "זר בכפר" של ג'יימס בולדווין, הסופר האמריקני השחור; את "נשמתם של השחורים" של ויליאם אדוארד בורגהד דו בויז, ואת "עבד אמריקני", סיפורו התיעודי של עבד משוחרר בשם פרדריק דאגלס.

במקרה או שלא במקרה, כמה מספרים אלה קשורים לצרפת וגם לאיים הקריביים. פנון, יליד הקריביים, היגר לצרפת, הוסמך כפסיכיאטר ושם פרסם את ספרו; הסופר האמריקני בולדווין היגר לצרפת ונפטר שם (1987), וגם שוורץ־בארט היה צרפתי, אבל עשה את המסלול ההפוך מצרפת לקריביים.

כשפרנץ פנון פרסם לפני כמעט שישים שנה את ספרו פורץ הדרך, הוא הכה בתדהמה את החברה הצרפתית כשהעלה במלוא חריפותה את שאלת דיכוי האדם השחור ולימד את הלבנים להבין שהעבדות אולי הסתיימה, אבל הגזענות עדיין שולטת. הלבן ממשיך לראות בעצמו "אדון" ובשחור את ה"עבד", כאילו העבדות טרם בוטלה. המניפסט הזועם שכתב פנון הפך אותו לפילוסוף של המאבק השחור.

פנון קץ בכך שהאדם הלבן רואה עדיין בשחור מעין דרגת ביניים בהתפתחות בין הלבן לקוף. ספרו בוחן את המיתוס על "הכושי" כ"פרא", "חיה" ו"שטן" ועורך ניתוח פסיכואנליטי שלו; עוסק בשאלות של הגמוניה ולשון ככלי דיכוי, בודק את מקורות הנגרופוביה ועורך השוואה בינה לבין האנטישמיות. מהיהודים פוחדים בגלל שהם נמצאים "בכל מקום",  טען פנון, ואילו מהשחורים פוחדים בגלל צבע עורם ועוצמתם המינית. "נשמתם של השחורים" של דו בויז הוא מעין ספר המשך לזה של פרנץ פנון, וכמדומה שאפשר לומר שבלעדי שני הספרים הללו ברק אובמה לעולם לא היה יכול להיבחר כנשיא ארצות הברית.

בעוד שפנון ודו בויז כתבו ספרי מסה מכוננים על תולדות השחורים, שנלמדים כיום ברחבי העולם, שוורץ־בארט לא התיימר לכתוב ספר מכונן אלא כתב פרוזה, אמנם כזו המבטאת אף היא את כמיהתם של השחורים לשחרור מכבלי העבדות ובהמשך לשוויון גזעי מלא, ועושה זאת בכלים ספרותיים. שוורץ־בארט עוסק ברומן בתקופה מוקדמת יותר מזו שבה עסקו קודמיו, המאה השמונה עשרה, ומבחינה זו אפשר להשוות את ספרו יותר עם ספרו האוטוביוגרפי של דאגלס, "עבד אמריקני" (העוסק במאה התשע עשרה). בעוד שדאגלס כתב על עבד מורד באמריקה, כתב שוורץ־בארט על שפחה מורדת בגואדלופ.

מולאטי של כבוד

לעומת פנון, בויז ודלגאס, השחורים, שוורץ־בארט היה לבן שכתב פרוזה על השחורים. אחת השאלות המסקרנות העולות מן ההשוואה המתבקשת בין הספרים היא האם שוורץ־בארט, כאדם לבן, יכול היה להתחרות בכתיבתו על העבדות בסופרים שחורים, באלו שחוו אותה על בשרם או שהיו צאצאיהם. יש לומר שאילולא הכרנו את סיפור חייו של שוורץ־בארט, היינו יכולים לטעות ולחשוב שאת "מולאטית ושמה בדידות" כתב סופר שחור.

שוורץ־בארט כותב כמו מולאטי של כבוד וכמה מתיאוריו על היחס לשחורים כיצורים שטניים נקראים כהמשך לספרו של פנון. ניכר שהוא בקיא לעומק בסיפורה של גואדלופ ובסיפורי העבדים השחורים, במנהגים, בתרבות, בפתגמים (למשל: "ארץ הלבנים, ארץ השיגעון",  95), בשירים (למשל: "מחר אתרומם מדרגה של בהמה", 61) ובמאכלים שלהם. הוא כותב רומן אמין, רגיש ונוגע המבוסס על ידע רב ועל סיפור חיים אמיתי, שממנו הוא רוקח קומות של דמיון, ומקנח זאת בסיפורה של התקופה. התוצאה היא סיפור מיתי שכתוב ברובו כמו אגדה שזורה בנימה פיוטית.

בדידות הייתה דור שני לעבדות, ושוורץ־בארט מפגיש ברומן בין הדורות ומוצא את ההבדלים ביניהם. הדור הראשון לעבדות נתפס באפריקה ונשלח בספינות לארצות לא נודעות כדי לשמש שם את האדון הלבן. הדור השני נולד כבר לעבדות עצמה ולא פעם, כמו במקרה של בדידות עצמה, היה תולדה של מקרי אונס, שבהם הלבנים אנסו שפחות שחורות.

פתיחת הרומן אידילית מאוד ואף רומנטית־משהו ביחס לחיי הכפר באפריקה, ועוסקת בעיקר בסיפורה של ביאנגומאי, אמה של בדידות, שהתאהבה בנער בן גילה אך נאלצה להינשא לאחד מקשישי השבט. הנישואים האלה החזיקו מעמד רק זמן קצר. סוחרי העבדים פשטו על הכפר, הרגו רבים והובילו את האחרים, ובהם ביאנגומאי, בשלשלאות אל ספינות העבדים שהפליגו לגואדלופ. תיאור הנפילה בשבי, אכזריותם של סוחרי האדם, ההפלגה בספינת העבדים החשוכה אל הלא־נודע והנחיתה באיים האנטיליים הוא מכמיר לב.

ביאנגומאי, ששמה הומר בשבי למאן־בובט, נאנסה על ידי מלח שיכור, וילדה תינוקת מולאטית בעלת עין אחת חומה ושנייה ירוקה. אמה קראה לה רוזלי, אולם בגלל עיניה חשדו בה מלכתחילה שהיא שונה מהאחרים וכינו אותה "שתי נשמות". ביאנגומאי לא השלימה עם השבי והצליחה לברוח להרים ("אמרתי לך מאה פעם, כושית, אנחנו לא פה כדי להיות בהמות ללבנים",  79), כשהיא נוטשת מאחור את בתה ודנה אותה לחיי עבדות. אולם גם הבת לא השלימה עם חיי השפחה שנגזרו עליה, חלמה להתאחד עם אמה והצליחה להשתחרר לבסוף כשהאספה הלאומית של צרפת, ששלטה בגואדלופ, ביטלה את העבדות בסוף המאה השמונה עשרה.

בין מיתוס למציאות

החלטתו של נפוליאון להחזיר את העבדות עמדה בניגוד גמור להכרזה האוניברסלית על זכויות האדם והאזרח, והיא קוממה את תושבי גואדלופ. בראש המרד ניצב הקצין דלגרס, שקרא לנפוליאון לחזור בו מהבגידה בעקרונות הנאורים של המהפכה. בתגובה שלח נפוליאון ספינות מלחמה לאי, ופרץ קרב חסר סיכוי למעשה בין המורדים לצבא החמוש.

בקרב הזה היה תפקיד חשוב לנשים, בהנהגת רוזלי, שהצטרפה למורדים בראש ההר, המירה את שמה לבדידות והתגלתה כלוחמת נועזת במיוחד, הגם שכרסה כבר הייתה בין שיניה. בשלב האחרון של המרד כמהו המורדים למותם, שיביא איתו את מה שהם ראו כגאולה מן האדם הלבן שחש עצמו כמו אלוהים. "האדם הלבן הוא כמו אלוהים – תנהג כפי שתנהג, הוא יהרוג אותך"( 187). כשהמורדים התאבדו בפיצוץ הגדול, הצליחה בדידות לשרוד. הצרפתים התירו לה ללדת רק כדי שתינוקה יימסר מחדש לעבדות, ויום לאחר מכן, בשנת 1802, תלו אותה לראווה בכיכר העיר.

בדידות הוצאה להורג בגיל שלושים, אבל ברומן היא מתוארת כאישה זקנה וקצת תימהונית. התיאור שלה מתאים למעשה לאישה מוגבלת בשכלה ואף זומבית ("עיניה הכבויות, המזוגגות מעט", 108) יותר מאשר לגיבורה הרואית. לעתים נוצר פער בין המיתוס למציאות הספרותית, מה שמעניק מחד גיסא מורכבות גדולה יותר לדמות ועניין רב יותר למסופר, אולם מאידך גיסא מותיר גם תהיות. קשה להאמין ש"אישה זקנה, אפרורית ונחבאת אל הכלים" (188) אכן יכולה להיות גיבורה כזו. האם סיפורה הועצם על ידי מיתולוגיות מקומיות, או שמא שוורץ־בארט היה זה שעיצב מחדש את דמותה כדי שתתאים לתפיסת עולמו שלפיה האנטי־גיבור הוא בעצם גיבור?

רובו המכריע של הספר מסופר בסגנון לירי, למעט עמודים ספורים לקראת הסיום הממקמים אותו בסיפור התקופה. תיאורי העבדות ותיאורי הטבע כתובים כמו אלגיה עצובה. העצבות נוסכת איזה הוד קסום על מעשה העוול המקומם המתואר בסיפור. שאלה גדולה היא האם אפשר לכתוב ספרות מחאה על עוול ומכאוב בסגנון פיוטי, ועד כמה יכולה ספרות כזו להיות אמינה. הרומן של שוורץ־בארט, על אף כמה השגות, מעיד שהדבר בהחלט אפשרי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

פורסמה ב-16 בדצמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון מקץ תשע"ג - 801, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. רשימה מרשימה, רצינית ומשכילה!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: