להשתחרר מן הקיפאון / בתיה כהנא דרור

הנתק המלאכותי בשיח הישראלי בין הלכה למוסר יוצר עיוות של הפסיקה, שביטוי כואב לו ניכר בדיני המשפחה. הספר מציע פתרונות ותקווה

12-0421fשפה אחת ודברים אחדים

עיונים במשפט, הלכה וחברה

פנחס שיפמן

אוניברסיטת בר־אילן, מכון הרטמן וכתר, תשע"ב 2012, 336 עמ'

באמצע שנות השבעים הייתה הפילוסופיה של ישעיהו ליבוביץ בשיאה. הוא הוכתר כ'נביא השמאל' ונחשב לאחד מהוגי הדעות הבולטים שקמו לעם היהודי במאה העשרים. ואולם, הגותו של ליבוביץ, שהתאפיינה בניסוח חד ובהיר של בעיות ושאלות פילוסופיות חמורות, הגדירה את ההלכה והמוסר כשתי רשויות נפרדות שאין לערב ביניהן, ובכך תרמה במידה רבה, שלא בטובתו, דווקא להעמקת החיץ בין ההלכה והמוסר – לחיזוק החילון מזה והפונדמנטליזם הדתי מזה. התֶמה המרכזית של ליבוביץ, שהשפעתה על השיח הדתי והמוסרי בארץ באותה תקופה חצתה שדרות חברתיות, בודדה את הדת והמוסר, ומנעה ביקורת מוסרית על תכנים דתיים.

כך טוען פרופ' פנחס שיפמן בספרו מרחיב הדעת 'שפה אחת ודברים אחדים', הקורא תיגר על תפיסות אלה ומציע להן חלופה הגותית ומעשית שיוצאת מתוך הבנה דקה של המציאות וניתוח מעמיק של הפרקטיקה ההלכתית הנוהגת היום בבתי הדין הרבניים. בחירתו של שיפמן להתמודד עם הפילוסופיה הליבוביציאנית כמבוא לתפיסה ההלכתית שהוא פורש לאורך ספרו מניבה את אחת הסקירות המעמיקות והבהירות ביותר שנראו כאן לאחרונה בתחום התפתחות ההלכה בתקופתנו. כאמור, הנחת היסוד של ספרו היא תרומתו המכרעת של ליבוביץ להגבהת המחיצה שבין דת למוסר ולהפקעת השיקולים המוסריים מן התודעה הדתית.

אחריות על ההלכה

בחלק הראשון של הספר מצביע שיפמן על נחיצותה של ביקורת מוסרית על ההלכה ועל המחיר הכבד שנגבה עקב הפקעתה מן התודעה הדתית. מן המקורות עצמם עולה כי הלכה המתפתחת בתוך בועה ומנותקת משיקולים מוסריים עלולה להביא לסילוף ועיוות בשיקול הדעת ההלכתי.

אך ספרו של שיפמן חשוב לא רק בהקשר הקונפליקט שבין ההלכה ומוסר, אלא בעיקר בשל  ההתבוננות המחודשת על מהלכים פוליטיים שהתרחשו בחברה הישראלית כתוצאה מצורת החשיבה הליבוביציאנית ששלטה בקרב האליטות בישראל בשנות השבעים והשמונים בימין ובשמאל. באופן שיטתי נחשפות הסתירות הפנימיות בהגותו של ליבוביץ בשאלות דת ומוסר, שכן ליבוביץ עצמו נשען לא אחת על ערכים מוסריים בתביעתו לתקן את ההלכה, כמו למשל ביחסו לשטחי יהודה ושומרון שנכבשו במלחמה או לסוגיית מעמד האישה ביהדות.

בעיית מסורבות הגט מביאה לתוצאה הנוגדת את ההלכה. הפגנה למען זכויות נשיםצילום: פלאש 90

בעיית מסורבות הגט מביאה לתוצאה הנוגדת את ההלכה. הפגנה למען זכויות נשים
צילום: פלאש 90

ביקורתו של שיפמן אינה נותרת בחלל ריק וכהשלמה לה הוא מתווה את הדרך לפוסק, מנתח מקורות הלכתיים שבהם ניכר בעליל כי נעשתה הכרעה מוסרית, ודוחה את הטענה כי הכרעה הלכתית היא אקט פורמליסטי הנטול שיפוט ערכי של הפוסק עצמו. שיפמן קובע, במה שנראה לכאורה כפרדוקס, שדווקא מי שקושר עצמו לעולמה של ההלכה ומעמיק בה 'הוא האיש שמידת החירות שלו בעיצובה כמו גם מידת האחריות שלו לגביה היא הגדולה ביותר'. הוא קורא לפוסקי ההלכה להשתחרר ממנגנוני ההגנה המכחישים את חירותם.

שיפמן מבקש לפתוח בספרו את הדלת הראשית לערכים מוסריים ולהכניסם לתוך השיח והשיג ההלכתי. בכך הוא מחזיר לפסיקת ההלכה את חיוניותה הטבעית ומשחרר אותה מן הקיפאון הממושך שבו היא שקעה, דווקא במדינת ישראל. גישתו מציגה בשורה ותקווה לגבי יכולת החִיות וההתפתחות של ההלכה, אשר יונקת ממסורת הפסיקה אך אינה קופאת על שמריה.

במובן זה, מדובר בספר הגות רחב יריעה שמשלב ניתוח סוציולוגי של המשבר שבו נתונה החברה הדתית במפגשה עם המודרנה, יחד עם בירור הלכתי של הפתרונות הקיימים בגיבוי ידע משפטי רחב ומעמיק.

מקור הסמכות

אך עיקר חידושו של הספר הוא בעיניי חלקו השני, המוקדש למשפחה בהלכה ובמשפט הישראלי, ועוסק בכך דרך שאלות של משפט, הלכה ומוסר. כמי שעוסקת לא מעט שנים בליווי ותמיכה של מסורבות גט ונתקלת מדי יום באוזלת ידם של הדיינים בבואם לפסוק הלכה ולחרוץ דין צדק, אני מאוכזבת להיווכח כל פעם מחדש עד כמה הדיון הציבורי (המועט) בנושא נמנע מהשאלה המרכזית, והיא שאלת סמכותם של הדיינים לפסוק הלכה שתביא לפתרונה המוחלט של בעיית מסורבות הגט בדרך של נטרול הגט כשוט כלפי האישה וככלי המפלה בין המינים.

 במדינת ישראל סמכותם ההלכתית של הדיינים והשימוש שהם עושים בסמכות זו הם הסוגיה המרכזית, מכיוון שכל דיני האישות מסורים בחוק בלעדית לבתי הדין הרבניים. הכרת המדינה בנישואין וגירושין דתיים בלבד מסבכת ביתר שאת את הפלונטר הערכי שבו נתונים פוסקי ההלכה, המשרתים תדיר שני אדונים: כפופים למערכת חילונית בעלת ערכי יסוד ליברליים מזה ונאמנים למערכת ההלכתית מזה.

בתי  הדין הרבניים הם מקום מפגש ייחודי שבו ההלכה (הנפסקת בידי דיינים חרדים שברובם לא מקבלים את ערכי העולם המודרני) מיושמת על מציאות מודרנית ועל אוכלוסייה יהודית שאינה דתית בהכרח, וקובעת גורלות של חיי אדם ומשפחה. שיפמן מיטיב להראות כי שאלת מקור הסמכות בפסיקת ההלכה של הדיינים היא אבן יסוד בהבנת המציאות הנוכחית בבתי הדין.

לדבריו, לדיינים יש אחריות על פסיקותיהם ולפיכך הם הנושאים באחריות לכישלונה של המערכת הדתית בהתמודדות עם האתגרים שהמציאות המודרנית מעמידה לפתחה. הם נכשלים שוב ושוב לא מקוצר ידה של ההלכה או מדלות הכלים ההלכתיים העומדים לרשותם, אלא משום שהם אוטמים את לבם לשיקולים מוסריים וחוששים מכל סממן של יצירתיות וגמישות אשר אפיינו את ההלכה מימים ימימה.

דוגמאות לא חסרות: אישה צעירה מחכה כבר עשר שנים לקבל גט מבעלה, אשר הודה בפני בית הדין כי הוא הומוסקסואל, אך עדיין מסרב לתת לה גט בתואנות שונות. גם כעבור עשר שנים של עגינות לא הזדרז בית הדין להחיל על המקרה פתרונות הלכתיים המונחים בארגז הכלים שלו, כגון הפקעת הנישואים בטענת 'מקח טעות', משום שהם נראים בעיניו רדיקליים.

על כף המאזניים של דייני הצדק מכריע החשש מפני שינויים בהלכה וסכנת ההידרדרות לרפורמה ר"ל, שמשקלו גדול יותר מאשר משקלו של המקרה הפרטי, האנושי – אישה המעוגנת לבעלה במשך עשר שנים. בעזרת פורמליזם הלכתי וסדרי דין הם מתעלמים מתקדימי פסיקה ומאמירות מוסריות המופיעות בדברי פוסקים רבים, כגון דברי הרמב"ם הפוסק לגבי אישה שבעלה מאוס עליה: 'כופין אותו לגרשה לפי שאינה שבויה להיבעל לשׂנוי לה', וכדומה. העובדה כי הבעל אינו ממלא את חובתו כלפיה בחיי אישות, מונע ממנה להביא ילדים נוספים לעולם ולא מאפשר לה לשקם את חייה – אינה נלקחת בחשבון השיקולים ההלכתיים של הדיינים.

מלכוד הגט

נראה כי דווקא משומרי אמוני ישראל יש לצפות להוביל את השינוי. מי שחרד לשלמותה ולכבודה של ההלכה לא יכול להשלים עם התופעה שלפיה נישואין כדת משה וישראל כובלים את האישה לשרירות לבו של הגבר. ערכים של שוויון זכויות בין נשים וגברים ושל זכות האישה לכבוד וחירות הם גם ערכים דתיים האמורים לקבל ביטוי בפסיקת בתי הדין. לפתח הפוסקים ניצב אתגר הלכתי ראשון במעלה: פירוק המלכוד הטמון בנישואין כדת משה וישראל, שההתמודדות עמם מחייבת להחיל ערכים ליברליים כמו 'גירושין ללא אשמה' בצד ערכים דתיים כמו 'שלא יחטאו חטאים רבים אחד הגבר ואחד האישה'. שיפמן אף בוחן אפשרות רדיקלית יותר, והיא שחרור דיני הגירושין היהודיים מן הצורך לקבל את הסכמת שני הצדדים – שורש כל בעיות עיכוב הגט, הסחטנות והעגינות.

בחירתו של שיפמן להראות כי בעיית מסורבות הגט נובעת מעצירה בהתפתחות ההלכה וכי היא מביאה לתוצאה הנוגדת את ההלכה עצמה ממקמת את בעיית מסורבות הגט כנושא בר פתרון, נושא ש'לא בשמים הוא' אלא תלוי ברצונם ובתבונתם של אנשי הלכה.

התסכול האינסופי שלנו, נשות השטח, בבואנו לבתי הדין הרבניים, מוצא בספר זה אוזן קשבת ונחמה, יחד עם טפיחת דרבון להפשיל שרוולים ולצאת ביתר שאת לחזית המאבק; לא להרפות עד שיימצא פתרון לעוול הזועק לשמים, שאינו נתפס בקנה מידה דתי או אנושי. ספרו של שיפמן מניח למעננו את התשתית האידיאולוגית לפעולה ציבורית, וכל שעלינו לעשות הוא להרעיש עולמות, להשמיע את הזעקה, על מנת שיתוקן העוול המוסרי והדתי.

כשלעצמי, ספרו של שיפמן גרם לי התרגשות ואופטימיות. איננו צועדות לבד; איננו מגששות בחשכה. הספר מעניק לנו רוח גבית, מאיר את דרכנו בפנס חזק, ומגביר את קולנו במיקרופון מהדהד: לראשונה מתמודד איש המחויב להלכה ולמשפט, למודרנה ולמסורת, באופן אמיתי ואמיץ עם בעיות הלכתיות פנימיות ומראה כי הן ניתנות לפתרון, לו רק יבקש זאת הפוסק.

הספר בהיר ומומלץ לכל מי שתחום עיסוקו הוא הלכה, מחשבה, דת ותרבות בחברה בישראל, ולא רק לאנשי מקצוע. גם מי שלא יסכים לניתוחים לא יכול שלא להתפעל מן המקוריות שבניתוח הדברים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בדצמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון מקץ תשע"ג - 801, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. שמשון צבי לוינגר

    ההיתרים שמציע פרופ' שיפמן – תנאי והפקעת קידושין – נידונו בספרות ההלכה מזה יותר ממאה שנה, ולא נתקבלו, גם לא בידי פוסקים הידועים ב'כוחא דהתירא'.

    מצאנו שימוש בפיקציות משפטיות בדינים דרבנן, בהם יש מצבים שההלכה מתירה 'הערמה' ובהם יש מצבים שסומכים על דעת יחד בשעת הדחק, מכוח 'ספיקא דרבנן לקולא'. לא כך הוא בדינים דאורייתא.

    זהירות יתירה יש לנהוג בשאלות של 'אשת איש'. כאן עלולה 'פסיקה אמיצה' של רב פלוני, שתידחה ע"י שאר הפוסקים או ע"י הדורות הבאים, להמיט על האישה וצאצאיה אסון כבד – חשש ממזרות עד סוף כל הדורות.

    לפיכך נזהרים פוסקים אחראים מלהוציא היתרים שלא יעמדו במבחן, והם עושים לילות כימים למצוא פתרונות הלכתיים מבוססים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: לשבור שתיקה « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: