הריפוי כחיזוק לזהות מסורתית / חבצלת פרבר

מרַפאות מסורתיות נהנות מיוקרה ומשמשות למטופלות מקור להעצמה ולאחווה נשית וגשר בין מסורת למודרנה. מחקר מעניין הכתוב בלשון בני אדם

מעשה בקמע

מרפאות מסורתיות ערביות בישראל

אריאלה פופר־גבעון

אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2012, 332 עמ'

ספרים אקדמיים אינם מיועדים מלכתחילה לקהל הרחב. כך גם הספר שלפנינו, שהוא סיכום של מחקר־שדה מתחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה החברתית ותיאוריות מגדריות. עם זאת, נושא המחקר עשוי לעורר עניין גם בקרב קוראים שאינם מומחים בתחום, וסגנון הכתיבה של הספר, למרבה המזל, נגיש ונוח לקריאה לקהל רחב ולא אקדמי.

הספר כתוב בשפה טובה ומדויקת, אמנם בעלת מושגים והקשרים מקצועיים, אבל לא כזו שמתהדרת במונחים ז'רגוניים שסתומים למי שאינו משתייך לקליקה האקדמית הנכונה. לאחר המרורים שהאכילו אותנו אנשי אסכולות פוסט־מודרניות מסוימות, נעים לקרוא סיכום מחקר שכתוב בלשון בני אדם ומכבד את השפה העברית.

לא מכשפות

הרפואה העממית נחשבה במשך שנים רבות לעניין שאבד עליו הכלח. הוקוס־פוקוס בעל יומרות ריפוי של נשים זקנות, בן־דודם של כישוף ואמונות טפלות. הרפואה המערבית דחקה את הרפואה העממית לפינות נידחות בחברות מודרניות, ואפילו במדינות העולם השלישי השואפות למודרניות ולרפואה מערבית ביו־כימית ורציונלית.

אבל ככל שהעמיקה ההיכרות של אנשי הרפואה והמדעים החברתיים עם מגוון התרבויות ותת־התרבויות בעולם בן־ימינו התברר שאין זו כל המציאות. המפגש עם יכולות הריפוי של תורות הרפואה הסינית, ועם התרבויות הסינקרטיות־המעורבות בארצות כגון ברזיל, מדינות דרום־אמריקה בכלל ואפילו דרום־אירופה, וכן מחקרים הולכים ומתרבים בארצות נוספות, חשפו מציאות שבה הרפואה העממית נפוצה, רחבת היקף ומושרשת היטב, וכעת ניתן למצוא מרפאים, ובעיקר מרַפאות עממיות, הפועלים לצד הרפואה המודרנית.

כפי שכותבת ד"ר פופר־גבעון, "מחקרים עכשוויים רבים מתארים גם מרפאים מסורתיים הפועלים בחברה עירונית מובהקת… בערים רב־תרבותיות בעולם המערבי. קבוצה נוספת של מרפאים פועלת… בסביבה חקלאית (מסורתית, בתוך חברה מערבית־מודרנית) כגון חבל נורמנדי הצרפתי. הם נותנים מענה לאיכרים המקומיים הנתפסים בעיני הממסד הדתי, המנהלי והאקדמי כ'נחשלים'…". קיים גם סוג שלישי של מרפאים ש"אינם מזוהים עם מסורת ילידית מסוימת אלא עם תרבות 'העידן החדש' (("new age". מרפאים אלה… אינם מחפשים ברוב המקרים ריפוי למחלות הגוף והנפש, כי אם חותרים להשיג תחושות חדשות של משמעות והתעלות“.

הספר עוסק באופן ספציפי במרפאות מסורתיות ערביות בישראל ובנשים הפונות לטיפולן. החברה הערבית בישראל מושפעת מתהליכי תמורה עמוקים: תהליכי עיור, מפגשים תרבותיים ודתיים ותהליכי מודרניזציה. תהליכי שינוי אלה משפיעים על כל רובדי החברה הערבית, על גברים ונשים, על עירוניים ולא עירוניים, על היחיד והמשפחה, משכילים וחסרי השכלה. ד“ר פופר־גבעון רואה בריפוי המסורתי דרך של התמודדות עם השינויים הללו – הן עבור המרפאות והן עבור הנשים הפונות לטיפול. היא מראה שהרפואה העממית והמרפאת המסורתית משמשות אמצעי גישור עבור האישה הערבית המסורתית בין העולם החדש שמסביב, המבלבל והמפתה לחלופין, לבין המציאות המסורתית־ביתית.

עבודת השטח התבססה על ראיונות עומק עם עשר מרַפאות ועשר מטופלות, ובסך הכול עשרים מרואיינות. חמש מכל קבוצה חיות ופועלות בערים מעורבות: יפו, רמלה, לוד; ויתר חמש המרפאות וחמש המטופלות הן בדואיות מההתיישבות הבדואית בנגב.

המספר הקטן של הנחקרות תואם את אופי המחקר הזה, שהוא ‘איכותני‘ ולא סטטיסטי. החומר המתקבל בשיטת מחקר זו נושא אופי סיפורי מובנה־למחצה או חופשי, והשיטה מתאימה במיוחד למדעי ההתנהגות, ובייחוד בשלב הראשוני של חקירת נושא – שלב ה‘גישוש‘. היא מיועדת במיוחד למי שבא ללמוד חברה או סוגיה חברתית לא־מוכרת, מאחר שבאמצעותה יכול החוקר לקבל תמונת־עומק בעלת מרב גוונים ובני־גוונים של הנושא הנחקר, שמאפשרת לחשוף היבטים חדשים ומידע בעניינים שלא היו מוכרים קודם לכן לחוקר.

הריפוי המסורתי בחברה הערבית מתמודד עם תהליכי השינוי הגדולים שבה צילום: פלאש 90

הריפוי המסורתי בחברה הערבית מתמודד עם תהליכי השינוי הגדולים שבה צילום: פלאש 90

המרפאה החכמה

הממצאים מאשרים את תחושתה המוקדמת של המחברת, שהרפואה המסורתית אינה עומדת להיעלם בקרוב מן העולם, משום שיש בה תועלות ייחודיות עבור שני הצדדים, המרַפאות והמטופלות.

עבור המרַפאות, העיסוק ברפואה העממית מניב תועלות רבות: ראשית, עוצמה ויוקרה חברתית בחברה הרלוונטית – השבט, השכונה, החברה הערבית. המרפאה נחשבת לחכמה (כמו "האישה החכמה מתקוע" בספר שמואל ב'); בעלת יכולות ייחודיות, קשר עם כוחות 'שמעבר' וכדומה. היא גם מעוררת פחד, משום שבכוחה להפעיל 'עין הרע' וכוחות מזיקים אחרים. כך, הרפואה המסורתית מספקת מקצוע נחשב־חלופי למקצועות היוקרתיים בחברה המודרנית, שאינם זמינים עבור המרפֵאת.

התועלות האלה משמעותיות מאוד בחברה הערבית או הבדואית המסורתית, שהיא גברית־פטריארכלית, הכוח מרוכז בה בידי הגברים, והנשים מודרות ממשאבים כגון כספי המשפחה, נגישות למקצועות יוקרתיים, השתתפות בהכרעות חשובות, ואפילו שליטה בגורלן האישי ובגופן. העיסוק ברפואה העממית גם בונה למרַפאות גשר בין עולמן המסורתי לעולם המודרני, משום שלא רק מטופלות מסורתיות פונות אליהן.

מול התועלות אפשר לציין את הנזקים: האטת תהליכי ההשתלבות בחברה המודרנית, השארת נשים בעלות יכולת ואמביציה במקומן הישן, במקום שיפרצו אל העולם הסובב. המחברת מסכמת  שהממצא המחקרי "אינו מבטל את התפיסות הקוטביות של 'מסורת' מול 'מודרניות'… המסרבות להיעלם…".

מבחינת המטופלות – ובהינתן הקוטביות הזאת – האפשרות לפנות למרפֵאת מסורתית מסייעת לגשר על הפער הבין־תרבותי ועל רגשי הנחיתות של המטופלות מול הרפואה והחברה המודרנית, ומחזקת את זהותן וביטחונן העצמי במצב שבו כוח המשיכה של המודרני, השוויוני והאינדיבידואלי מערער את דבקותן במבנה המסורתי וערכיו.

הכבוד שניתן לרפואה המסורתית מאזן את החלשת מעמדה של המסורתיות בתחומים אחרים, ומאפשר לנשים הפונות אל רפואה זו – כמרפאות או כמטופלות – למצוא שלווה וביטחון בתחום מסורתי שהצלחותיו המוכחות, לפחות לכאורה, זוכות להערכה. הרפואה המסורתית "מאפשרת לפונות לשפר את מציאות חייהן ואף לחוות העצמה… (ליהנות מ)אחוות נשים המספקת להן תמיכה ונחמה… ולשלוט בפריונן (בעיקר מבחינת תזמון הלידות והריווח ביניהן)…".

קפה עם טרמפיסט

שתי הערות בשולי הספר: כותרות הפרקים 'ספרותיות' מדי, מבלבלות מאוד ואינן עוזרות גם לקורא התמים ואפילו לקורא האקדמי המיומן בספרים מעין אלה. כותרות מקובלות כגון 'מבוא', 'שיטת המחקר', ובעיקר 'סיכום ומסקנות' אינן רק ריטואלים אקדמיים ריקים מתוכן ומיושנים, אלא כלי המסייע למי שאינו רוצה או צריך לקרוא את כל הספר מכריכה לכריכה, ומאפשר לו לנווט את דרכו ולגלות את עיקרי הדברים. הכותרת 'התמודדות', למשל, שמאחוריה מסתתרים בפועל הסיכום ותמצית הממצאים, מטעה ומבלבלת, ובספר שאינו מתיימר להיות ספרות יפה היא גם מיותרת.

והערה אישית: הספר נפתח ב'פתח דבר' המספר על המפגש הראשון של המחברת עם סלמן, תוך כדי נהיגה ממצפה־רמון לירושלים: "השעות היו שעות האפלה שלפני בוא השחר. החושך היה צמיגי וסמיך… חייל יחיד עמד בתחנה הסמוכה לבית הספר לקצינים בה"ד 1…". היא אוספת את החייל למכוניתה, ותוך כדי נסיעה ושיחה מתברר לנהגת שהחייל הוא בדואי. מכיוון שהנהגת מפהקת והדרך לפניה עוד ארוכה, מציע לה החייל "לעצור ולשתות קפה בבית משפחתו… 'איפה?' שאלתי. 'סעי לאט… עוד מעט תהיה פניית כביש עפר ימינה'…". את הקפה, מתברר, היא תשתה עוד מעט באוהל בתוך מאהל בדואי, כשהוא מוגש בידיה של אישה צעירה שהוקפצה לצורך זה משנתה – אשתו של החייל־הטרמפיסט.

אינני בטוחה שהכותבת מודעת עד כמה הסיפור הזה נשמע הזוי ומרוחק ממציאות חיינו בימים אלה, אחרי אינתיפאדה, פיגועים, שוד אלים של מכוניות בדרכים וכל השאר. לכל אורך הקריאה בדפים ראשונים אלה רציתי לצעוק ולהזהיר את הכותבת מפני חוטפים, אנסים ומרעין בישין דומים, המצויים לרוב בכבישי ישראל כיום… מסתבר שבאותם ימים רחוקים של סוף שנות התשעים המציאות הביטחונית־אישית או הפסיכולוגית, לפחות באזורים מסוימים של המדינה, הייתה שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים.

ועם כל זאת, הצלחתה של ד"ר פופר־גבעון לבנות מערך מחקר איכותני וחופשי־למחצה העומד בקריטריונים מדעיים, וליצור תמונה רבת־ממדים של נושא המחקר, מעוררת הערכה רבה. ומעל לכול, הצגת המחקר בדרך בהירה, שמובנת גם לקורא שאינו מצוי ברזי האנתרופולוגיה, היא הישג שראוי לציון ואף לחיקוי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בדצמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון מקץ תשע"ג - 801, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: