בלי פחד במה / מיכל שיר־אל

ענת גוב לא חששה להצליף בחברה שממנה באה. בחברה שלי חסרה דמות אמת שתספר לכולם את שאנו חוששים לחשוף

חזרנו מן ההצגה 'משפחה חמה' והייתי נסערת. לא כל כך מן הטקסט. הוא לא היה שקספירי וגם לא הוליוודי. אבל הוא היה כל כך ישראלי, וביתר דיוק, של החברה הישראלית־חילונית־בורגנית הממוצעת. ואני התמלאתי קנאה והתחלתי שופכת על היושבים ברכב קיתונות של כעס ורוגז ש'לנו', הדתיים והמתנחלים, אין ענת גוב שתצליף בנו בלי יראה ובלי התייפייפות, שתספר קבל עם ועולם את כל הדברים שאנחנו לא נעז לחשוף, כי זו כביסה מלאה כתמים שיורדים בעמל רב.

ענת כתבה על ערב שבת ובלי מעצורים הציבה מראה איך נראית ארוחת ערב שישי שהחליפה את "סעודת ליל שבת". בני המשפחה מגיעים רוטנים וזועמים כי חייבים להופיע. נכנסים בלבוש מרושל שאינו מכבד את השולחן הנאה שערכה הסבתא עם הרבה תשומת לב, מתחילים לאכול בלי לחכות לכולם, טורפים בחצי שעה את האוכל שבושל יום שלם. והשיא – הערב הופך להיות הזדמנות פז לחיסול חשבונות או להזנה מחודשת של יריבויות, שנאה ועוינות בתוך המשפחה.

מכיוון שבשבת היהודית חייבים לרסן את הדיבור, ולא כל דבר אפשר לדבר עליו ואפילו לחשוב, ומכיוון שיש חוקים ברורים לגבי התנהלות סעודת השבת, הרבה מהדברים שענת תיארה בהצגה אכן נעדרים מהבית שומר המצוות. כולם לבושים מחלצות משובחות וכולם מגיעים בזמן, ומתחילים לאכול בקול שירה וקידוש. זה מצטלם יפה. נשמע טוב. אבל הדבר שרבים לא מדברים עליו הוא שבחסות החוקים והמשפטים וכיסוי הראש והטלית מתרחשים המון דברים שממש לא נעימים לאוזן ולא יפים למראה עיניים.

לא התבוססה בתוך הרפש. ענת גוב ז"ל צילום: יוסי זליגר


לא התבוססה בתוך הרפש. ענת גוב ז"ל
צילום: יוסי זליגר

יש קושי עצום במימוש אידיאל השבת – שירים, דברי תורה והגות, רוחניות גבוהה, משפחתיות נעימה, אב ואם לומדים בחיוך תורה עם בת ובן. כל משפחה דתית מכירה היטב את הסיטואציה של מאבק בין ההורים לילדים על כמה שרים, ועל הרצון לברוח מהשולחן באמצע לחדר, ועל התכתשויות בין הילדים עקב הסעודה הארוכה והשעמום מהריטואלים שחוזרים על עצמם כל שישי שבת. ומתחת לשטיח שוכבים צפופים מתחים שהצטברו במשך יום השישי בין בני הזוג המקרינים אור קדושה עליונה לילדים, וכפור וצינה זה לזה.

אבל לא מדברים על זה, כי זה עלול להוציא דיבה רעה על השבת 'שלנו'. מישהו עוד עלול לטעות ולחשוב שהבעיה היא בעצם רעיון קדושת השבת, ולא בפרסונות המקיימות אותה.

ביום ראשון נפגשים בעבודה ומדברים על 'שבת מוצלחת' או 'פחות מוצלחת'. אבל אף אחד עדיין לא כתב ולא העלה על הבמה את הסיפור האמיתי של השבת, סיפור שהוא מלא צער, עוגמת נפש, ציפייה שלא מתמלאת, כמיהה שנותרה יבשה. שבת של עבודה מתמדת, עבודה קשה על מנת להשיג עשרים וארבע שעות של דוגמית 'לחיי העולם הבא' בתוך העולם הזה.

ענת גוב ידעה לדבר על הדברים הללו בחייה, אולם בשונה מחנוך לוין היא לא התבוססה בתוך הרפש אלא ידעה לתת בסוף המחזה מקום לתקווה, לאפשרות אחרת שעשויה להצמיח טוב לכולם.

כך בהצגה 'עקר בית' היא בונה מחדש את היחסים במשפחה, וב'משפחה חמה' היא מעניקה הזדמנות לשינוי ולתיקון בפסח וב'אוי אלוהים' יש מקום לפיוס ולמפגש מחודש. חג החירות של ענת נותן אפשרות לקשרים המשפחתיים המשעבדים למצוא את האיזון עם הצורך בחופש אישי. כשלפני מספר שנים הזמנתי אותה להשתתף בפאנל על יהדות וחילוניות, היא אמרה לי: "את כל מה שיש לי לומר אני אומרת על הבמה".

בניגוד לאחרים מבין חבריה בתיאטרון שפגשתי, שבשיחה בשש עיניים אמרו דבר אחד ומול המיקרופון של ערוץ 2 ומול עיניי המביטות בהם אמרו דבר אחר לחלוטין, ענת לא פחדה – לא מהחילונים ולא מהדתיים. היא יצרה את היהדות האישית שלה, שהיא בהחלט אתגר לאדם שמחפש חיים שיש בהם משמעות.

מיכל שיר־אל היא מייסדת 'עוגן לתרבות יהודית ישראלית – המכון ללימודי יצירת עגנון'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' טבת תשע"ג, 14.12.2012

פורסמה ב-16 בדצמבר 2012, ב-גיליון מקץ תשע"ג - 801 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הגדרה נאה:

    שבת של עבודה מתמדת. עבודה קשה של עשרים וארבע שעות כדי להשיג דוגמית של 'מעין עולם הבא' בתוך העולם הזה.

    כאמור: 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת…'

    ישמח ישראל במתנת חלקו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: