תגובות לגליונות קודמים

תגובות ל'פאקיר ליטאי' מאת אשר אטדגי, ו'אמונה ברשות היחיד' מאת דוד ברגר 

בתגובה ל'פאקיר ליטאי' מאת  אשר אטדגי, גיליון פרשת וירא

שקר וכזב

הנני כותב את הדברים מתוך היכרות אישית רצופה במשך כארבע עשרה שנה עם הרב יעקב עדס.

א. נכתב במאמר כי הרב נודד ביהודה ושומרון – שקר וכזב. הרב יושב יומם ולילה סגור בחדרו בישיבת 'השלום' ועוסק בתורה בהתמדה עצומה. לא ידוע כיום על שום רב סגור יותר ומתמיד יותר, והסיפור על נוודות הוא שקר גמור.

ב. נכתב שלמרות שהרב אוסר בספרו לימוד חכמה יוונית, הוא עצמו למד את כל ספרי החכמה היוונית וכיוצא בזה. גם זה שקר וכזב. כל עסקו של הרב בתורה הקדושה, וידיעותיו במדעים וכדומה רק מתוך כמה שאלות והתייעצויות מתוך המון שמתייעצים עמו ומהם אנשים גדולים מאוד במדע, ודבר זה ניכר לכל מעיין בספריו.

ג. נכתב שבספריו אין חידושים, ובכך הכותב מעיד על עצמו שהוא עם הארץ גמור. מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל אמר כי "יש ספרים שיש בהם בקיאות עצומה, יש ספרים שיש בהם עיון עמוק, ובספרים שיש בהם בקיאות ועיון ברובם פעמים בא העיון על חשבון הבקיאות ופעמים בא הבקיאות על חשבון העיון, והדבר הפלאי שבספריו של הרב עדס שיש בהם שילוב בקיאות נוראה עם עיון עמוק ביותר, ואינם באים זה על חשבון זה". כל הלומד בספרים יראה זאת.

ד. נכתב שישנן סתירות בספרים – שקר וכזב של אדם שאינו מבין. כל הדברים ברורים ומתאימים היטב. יש מקום כדרכה של תורה לפלפל ולשאת ולתת, וגם בספרי רבותינו הראשונים והאחרונים פעמים שבכתיבה מאוחרת יש חזרה מכתיבה מוקדמת, וגם בספרי 'דברי יעקב' ייתכן דבר כזה, אך הוא נדיר מאוד, כי הרב מוציא מהדורות רבות וחדשות, ואם ישנה הוספה או משא ומתן מחודש הוא עורך את העניין מחדש באופן ברור ומסודר, כמו שרואה כל מעיין.

ה. נכתב על עזיבת האישה והבית. משפחת האישה ירדה לחייהם של שני בני הזוג בצורה קשה ואכזרית, והם שאילצו אותו לעזוב את הבית, ובשלב מאוחר יותר גם להתגרש, נגד רצונו, על־ידי רדיפה קשה שהתחילה עוד לפני הנישואין. סיפור השידוך מתחילתו היה כך: הסבתא של האישה שהייתה צדקת מפורסמת בכל אירופה ושחינכה את נכדתה לצדקות עצומה, והאישה עצמה, שתיהן רצו מאוד את השידוך הזה בגלל דרגתו העצומה. לעומת זאת ההורים שלא הלכו בדרך של הסבתא התעקשו שהם רוצים רק בחור שלמד גם באוניברסיטה. הסבתא והנכדה באו לארץ בלי ההורים, והסבתא ניהלה את עניין השידוך מול ההורים של הרב, שלא ידעו שההורים של האישה מתנגדים.

מצד משפחת עדס נעשה הכול בחסותו ובהכוונתו של הגרש"ז אוירבך. אחרי הפגישות לפני האירוסין נודע למשפחת עדס על הסתייגות ההורים של האישה, והגרש"ז הורה שבשלב זה כבר אסור לבטל. משם והלאה חלק ממשפחתה של האישה רדפו את בני הזוג כל השנים ברדיפות איומות ואכזריות, עוד קודם החתונה ובמשך כל שנות הנישואין. זה מה שהוביל לפירוד נגד רצונו של הרב, וזה גם מה שהוביל לגירושין נגד רצונו של הרב. כל הסיפורים האחרים הם עלילות שקריות.

לצערנו האישה שהיא צדקת גמורה לפעמים שימשה כחומר ביד היוצר בידי הוריה ודי למבין. מן הראוי לציין את יחסו הפלאי של הרב לגרושתו. לדוגמה, תקופה ארוכה אחרי הגירושין לא היה מסוגל בנו בשום אופן לדבר עם אמו מכאב גירושיה. אביו הרב ישב שעות שלמות לשכנע אותו, עד שהוא חזר לדבר איתה, וזאת בזמן שהרב נרדף קשות על ידי משפחתה. כמו כן, ידוע אצל כל העוסקים בענייני שיעוריו שבזמן שגרושתו נמצאת בארץ כל קביעת שיעור של הרב באיזה מקום שהוא מותנית שבמודעות לא ייכתב שמו כדי שלא תיגרם לה עגמת נפש.

ו. נכתב שהרבה מאוד רבנים חרדים נגדו. שקר וכזב. כמעט כל הרבנים החרדים מכבדים אותו מאוד ותומכים בו. אותם מיעוטא דמיעוטא שמתנגדים הם אותם שהולעטו בשקרים חמורים, ואנשי חצרם מנעו מאנשי אמת להיכנס ולומר את האמת.

ז. הרב עדס עבר עוד רדיפות קשות ועל אלו אמר הגרש"ז אוירבך שהכול נובע מקנאה בהישגים התורניים והרוחניים של הרב. מרגלא בפומיה של הגרש"ז שרואים במוחש שכל העוזרים והמסייעים לרב עדס עוזרים להם מן השמים. ועוד אמר שכל הנלחמים והמציקים לו – נלחמים בהם מן השמים. ואמר שהוא מבטיח שאין להם חלק לעולם הבא כמבואר בפרק האחרון של מסכת סנהדרין בדינם של מבזי חכמים.

ח. גם הגאונים רבי אברהם שפירא ורבי מרדכי אליהו זצ"ל כיבדוהו בכל הזדמנות ובפרהסיה, וכפי שאפשר לשמוע מבניהם ייבדלו לחיים טובים רבי יעקב שפירא ורבי שמואל אליהו. הגר"א שפירא והגר"מ אליהו הם שדחפו את הרב עדס להשפיע את השפעתו הברוכה גם בציבור של הציונות הדתית, והפצירו בו מאוד לעשות זאת.

ט. בכתבה נעשה שימוש בשמו של רבי יהודה עדס, אביו של הרב. להווי ידוע שרבי יהודה אומר בפה מלא שבכל הדברים שבהם בנו נהג אחרת מהכוונותיו המפורסמות אצל התלמידים, נעשו הדברים בהוראתו המפורשת של הגרש"ז אוירבך, שגם אמר מפורשות לאביו שבשום אופן לא יפריע לו לקיים את ההוראות האלה.

י. קטונתי מליתן דרגות לגדולי ישראל, אבל יש עשרות עדויות שרבי יהודה עדס אומר על בנו שהוא מיחידי הדורות בעיון התורה ובבקיאות בתורה, ביראת שמים, בכוח התפילה ובעניינים שבין אדם לחברו. יש עשרות עדויות שהוא צווח ככרוכיא על אותם אלו שבשקר עז משתמשים בשמו כנגד בנו, והוא אומר כנגדם מילים קשות ביותר. הוא מברך את כל העוזרים והמסייעים לרב בברכות שאין דומה להן.

שאול שיף

דבריו של שאול שיף הינם אמת לאמיתה והנכתב במאמר יסודו בטעות.

אשר אטדגי‎

——————

בתגובה ל'אמונה ברשות היחיד' מאת דוד ברגר, 
גיליון פרשת תולדות:

נוצרי של היום איננו נוצרי של פעם

קראתי בעיון רב את מאמרו של פרופ' דוד ברגר וכן קראתי את מאמרו של הרב שלמה ריסקין שפורסם עוד קודם לכן. אין לי עניין להיכנס לפולמוס בנושא הבנת כוונת הרב סולוביצ'יק בנושא דיונים בין נוצרים ויהודים, אבל ברצוני להוסיף ממד שנובע מניסיון אישי ומהבנת מציאות חדשה שלא הייתה קיימת כשהרב סולוביצ'יק היה בחיים.

כיום, נוצרים רבים ניגשים ליהדות במטרה להבין את מה שהוסתר מעיניהם במשך מאות שנים.  האנטישמיות שהייתה מהותית בכנסייה, גם בכנסייה הקתולית וגם בפרוטסטנטית, לא אפשרה להם להסתכל על היהדות ממבט אמיתי ולהבין בצורה נכונה את שורשי הנצרות. היהדות הוצגה להם בצורה מסולפת. הם למדו שאין ליהודים אמונה אמיתית ולא נחשפו לפרשנות יהודית דתית של התנ"ך. היהדות לא עניינה אותם כי הם היו בטוחים שהיהדות היא אפיזודה חולפת ושהנצרות ירשה את הבטחות הקב"ה לעמו.

והנה, עם קום המדינה והזעזוע שלאחר השואה, התחילו נוצרים מאמינים, מכל קצוות תבל, לשאול שאלות, ואת התשובות הם מחפשים אצלנו, אצל היהודים. האם לא נכון שניפגש עם הנוצרים הללו כדי להעביר להם את האמת שלנו? האם לא נכון ואפילו חיוני שנחשוף בפני הנוצרים את פרשנותנו לתנ"ך, עם העושר שבו, וכן, כשזה מתבקש, עם שלילת הנצרות שבו? אנחנו לא באים להמיר את דתם ולא מבקשים לשנות אותם, אלא לתת להם כלים כדי להבין אותנו טוב יותר וכדי לאתגר אותם לבדוק את ההנחות שלהם בנושא אמונת היהודים. אנחנו לא צריכים לפחד ממפגש כזה. היהודי שבא מול אומות העולם היום, עם מדינת ישראל מאחוריו, איננו דומה כלל וכלל ליהודי המסכן והמעונה שהיה חייב להתחנן מול הפריץ כדי להישאר בחיים.

כפי שפרופ' ברגר בעצמו העיד, ניסיונו מתמקד בשיחות עם נוצרים קתולים בארה"ב. הדיונים שאני משתתפת בהם מתקיימים עם נוצרים אוונגלים, בעיקר עם מאמינים פשוטים, כשלרוב הדיונים מתקיימים בארץ. כשיש דיונים בחו"ל, צד אחד לדיון הוא ישראלי (אני או הרב ריסקין) וזה משנה לחלוטין את אופי הדיון. השינויים הללו הם מהותיים. אני מסכימה עם דוד ברגר שרוב הנוצרים האוונגלים מחזיקים בתקווה שהיהודים יתנצרו, אבל אני יכולה להעיד שדווקא הדיונים האמוניים איתנו מחזקים אצלם את ההכרה שתקוותיהם לא ימומשו. הם זוכים לראות אמונה יהודית חזקה מה היא, דבר שרק מאתגר אותם בכיוונים חיוביים.

shbt1p008

אני מסכימה עם דוד ברגר שאסור לנו לדרוש מנוצרים שלא ינסו לנצר אותנו אם אנחנו לא נקפיד על כבור דומה לדתם ולא ננסה לשכנע אותם להמיר את דתם, אבל אני חייבת לחלוק עליו לגבי הצעתו המעשית להימנע מתשובות לשאלות תיאולוגיות שבאות מקהל נוצרים. ממה הוא מפחד? הסיטואציה שהוא מתאר היא בדיוק הסיטואציה שכל אלו שפועלים מול נוצרים אוהבי ישראל חווים כל הזמן.  הנוצרים הללו תומכים בנו בגלל אמונתם בתנ"ך שלנו ובגלל התעוררותם לקשר שבין הנצרות ליהדות.  נעשה עוול לעצמנו וליהדות אם לא ניתן לנוצרים הללו, הפונים אלינו, את האפשרות ללמוד, לשמוע, ולהבין את המציאות כפי שאנחנו מבינים אותה, את עומק האמונה שלנו שהקמת המדינה היא אתחלתא דגאולה ושכל מה שקורה היום לעם ישראל בארץ ישראל נובע מתהליכים גאוליים. אסור לנו לפספס את ההזדמנות הנדירה הזאת לשמש, באמת, אור לגויים. 0

סנדרה אוסטר בראז

סנדרה אוסטר בראז מנהלת עמותת ידידים נוצרים של הישובים ביו"ש ומזה כ־15 שנים נמצאת בקשר הדוק עם נוצרים אוהבי ישראל ברחבי העולם

————-

דיאלוג מתוך השלמה

העימות בין פרופ' דוד ברגר לרב שלמה ריסקין ביחס לדיאלוג יהודי נוצרי סובב סביב שני צירים: האחד – מה היתה עמדתו של הרב סולובייצ'יק ביחס לדיאלוג יהודי נוצרי, והשני – השאלה כשלעצמה ביחס לדיאלוג שכזה.

החלק הראשון זר לי לחלוטין. יש לי עניין בבירור עמדתו של הרב סולובייצ'יק, מתוך העניין שיש לי בהגותו וביצירתו ההלכתית. אך סוגיה זו איננה כלולה בשדה ההלכתי שבו יש לקבל הכרעה מקצועית של חכם. הניסיון להעמיד אותה על השאלה האם מותר ללמד תורה נוצרים מעוות את הבעיה. השאלה איננה אם ללמד תורה, אלא האם לשוחח.

נראה שהכשל האמיתי של שני בעלי המחלוקת הוא בהבנת מושג השיחה. הן הרב ריסקין והן פרופ' ברגר שותפים להנחה כי התכלית של השיחה היא השבת הנוצרים למוטב, קרי להכרה באמיתותה של היהדות. שניהם רואים את השיחה כזירת התגוששות, שיש לשקול את קיומה על פי הסבירות לניצחון ומזעור הנזקים. השפה שבה שניהם מדברים רוויה בחששות, סכנות ודאגות. המגמה של שניהם היא ניצחון על הנצרות, שכנוע שההבנה היהודית את התנ"ך היא הנכונה. והוויכוח בהתאם הוא עד כמה הנוצרים ויתרו על הכוונה המיסיונרית, על התקווה להביא את היהודים אל סף הטבילה. עד כמה מרכזית אמונתם כי אי אפשר להיוושע ללא האמונה בישו.

ברצוני להציג כאן תמונה שונה, ההופכת את המשחק לאחר לחלוטין. למדתי אותה בבית מדרשו של פרנץ רוזנצווייג, כפי שהיא באה לידי ביטוי במיוחד בספרו 'כוכב הגאולה'. במשחק הזה – שאני משחק אותו בגוף ראשון במלוא הרצינות – אין מקום לחרדה ולפחד. היהודי הוא אדם הבטוח בזהותו, ואיננו חושש שמא מישהו יכפה עליו המרת דתו או ירופף את אמונתו. במגרש הזה רואה היהודי מאמינים אחרים, במקרה שבו אנו דנים עתה – נוצרים. הוא רואה מרכיבים דומים בין שתי הדתות, ולצידם שונות עמוקה מני תהום. מחד גיסא, שתי הדתות מאמינות בא־ל, בורא עולם מתגלה וגואל. שתיהן אחוזות בכתבי הקודש, המוגדרים על ידי הנוצרים כברית הישנה. מאידך גיסא ישנם הבדלים עמוקים. הנצרות מאנישה ומשלשת את האל, לעומת המגמה של מקורות היהדות לאל מופשט ואחד (שיש לה כמובן יוצאים מן הכלל מאוד משמעותיים).

הנצרות מהדור השני מבטלת את המצוות ופונה לכל באי עולם, והיהדות מחייבת את המצוות ופונה פנימה אל היהודים. הנצרות מפרשת את כתבי הקודש והיהדות דורשת אותם. כשיהודי בעל ביטחון עצמי ביהדותו ניצב מול הדומה והשונה, הוא יכול להגיע למסקנה שהנצרות מאיימת עליו ועל קהלו. אבל הוא יכול להגיע למסקנה אחרת – שהנצרות בהיותה שונה היא דת משלימה. משלימה את הניסיון הדתי האנושי שאני כיהודי יכול לממש חלק ממנו ולא את כולו. מכיוון שיש לי זהות מוגדרת, מעצם טיבה הוא שמעבר לגדר יש מחוזות שחסומים בפניי.

כשיהודי כזה שומע את התפילה הנוצרית ואת פיתוחי המוסיקה שלה, הוא יודע מחד גיסא שזאת איננה התפילה שלו, ומאידך גיסא שהתפילה הזאת מגיעה למחוזות שתפילתו לא יכולה להגיע אליהם. מתוך כך הוא מכיר ומעמיק את הבנתו את זהותו שלו, ואת האזורים שתפילתו שלו יכולה להגיע אליהם ולנוצרי אין חלק ונחלה בהם. כך לגבי בית הכנסת לעומת הכנסייה, כך לגבי בית המדרש לעומת הלמדנות הנוצרית ועוד ועוד. מעמדה שכזאת נובע הצורך בדיאלוג שאינו אמצעי למטרה של החזרת הנוצרי למוטב, שכנועו באמיתות פרשנות התנ"ך היהודית או תמיכתו במדינת ישראל. זהו דיאלוג הנובע משאיפת דעת וקיום והשלמה של החלק הרוחני של היהודי.

קביעתו של הרב סולובייצ'יק שהאמונה היא אזור אינטימי שאינו ניתן לתקשורת בוודאי שיש בה ממש. בכלל, היכולת לתקשר בין אדם לאדם מוגבלת. מימי ילדותי אני זוכר את החוויה של קריאת דברי הרב סולוביצ'יק ב'על התשובה', שבהם הוא כותב כי איננו יכול להעביר לאיש את החוויה הדתית שהוא עובר בעת אמירת פסוקי ה'שופרות' בראש השנה. למרות המחסום הזה, אנשים מדברים זה עם זה, מנסים להעביר מחשבות ורגשות זה לזה ולשתף בחוויות. למרות הכישלון החלקי יש רגעים של הצלחה שבהם מתעשר אדם על ידי עולמו של האחר ממנו.

משה מאיר

הזמנים השתנו

בתקופה שבה האסלאם הטרוריסטי מאיים על העולם ועל ישראל, אל לנו להתעלם מהתמורות המתחוללות בעולם הנוצרי ולדחות את היד המושטת. הרב שלמה ריסקין מגיב לפרופ' דוד ברגר

אני אסיר תודה לעמיתי הנכבד וחברי מימים ימימה פרופ' דוד ברגר, על שטרח וכתב תגובה רצינית ומלומדת למאמרי "דיאלוג יהודי־נוצרי: חשיבה מחודשת". במאמרו הוא ניווט את הפולמוס אל חופי השיח הרציונלי וסיפק לי הזדמנות להבהיר עוד את עמדתי.

אל 'המרכז להבנה ולשיתוף פעולה יהודי־נוצרי', שאנחנו מפעילים באפרת, באים אלפי נוצרים ללמוד על השורשים העבריים של הנצרות. כדי לעשות זאת, עלינו ללמד אותם פרקי תנ"ך ולהסביר להם מושגים מקראיים שלבטח אפשר לכנותם תיאולוגיים, כגון ברית, קדושת הארץ, שבע מצוות בני נח, התגלות, בחירת ישראל ותורה משמים. הבסיס ההלכתי המאפשר לנו לעשות זאת הוא בראש ובראשונה דברי הרמב"ם בספר המצוות (מצווה ג), במשנה תורה (הלכות מלכים ח, י), ובקובץ השו"ת שלו (מהדורת בלאו א, קמט). ברגר אינו מערער על מהימנותם של מקורות אלו; הוא רק קובע כי "דעה זו איננה דעת רוב הפוסקים, ובמקום שאין חיוב ברור יש צורך לשקול את ההשלכות המעשיות של מדיניות כזאת“.

אני מכיר מעט מאוד פוסקים האוסרים במפורש ללמד תורה נוצרים המתעניינים בה. אדרבה, מימרה אחת בתלמוד משווה את הגוי העוסק בתורה לכוהן גדול, ומשנה מפורסמת במסכת אבות מלמדת אותנו “הווה מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה“; הבריות, משמע כל בני האדם. יתרה מכך, פרופ‘ ברגר עצמו מסכים שיש מצבים והקשרים המצדיקים לימוד תורה לגויים, כגון הוראת תכנים יהודיים ורבניים באוניברסיטה, כפי שהוא עושה לכל אורך חייו המקצועיים.

עת לעשות לה'

פרופ' ברגר ממשיך ומסביר שהמניע שלי ללמד גויים תורה הוא רצוני "להעביר אותם על דתם", וכי עֶמדתי "עלולה לא לקדם את הדו־שיח הבריא בין יהודים לנוצרים אלא לסכן אותו". אלא שאפשרות המרת הדת מופיעה רק באחד משלושת המקורות של הרמב“ם שהזכרתי (בשו“ת), ואפילו שם היא מצטיירת כיעד אפשרי לטווח הרחוק־מאוד; בעיני הרמב“ם, דבר ה‘ המתגלה בתורה הוא בעל ערך מרַפא לכל אדם ובכל תקופה, כל עוד הגויים הלומדים מפינו תורה אינם מסלפים את אשר למדו ומשתמשים בו נגדנו.

ולעיצומו של דבר, במבוא הארוך למאמרי ניסיתי להסביר את מניעיי באופן חד־משמעי: אנחנו חיים בתקופה שבה האסלאם הפונדמנטליסטי, הקנאי והטרוריסטי מאיים על העולם החופשי כולו – ובפרט, ובאופן פעלתני במיוחד, על ישראל. לאסוננו, גם כיום, עשורים מעטים לאחר השואה, רוב העולם עומד עלינו לגַנותנו ולהחלישנו – למעט הנוצרים, ובפרט הנוצרים האוונגליסטים, שהם כיום המגזר הצומח בקצב המהיר ביותר בעולם הנוצרי. בעולם יש בקושי 13 מיליוני יהודים, וכמחציתם חיים בישראל. אך יש בו, לעומת זאת, יותר ממיליארד מוסלמים, ויותר משני מיליארדי נוצרים.

האם אנו רשאים, במצב זה, להתעלם מהתמורות העמוקות המתחוללות ביחסם של הקתולים, הפרוטסטנטים והאוונגליסטים ליהדות, ליהודים ולישראל, ולדחות את ידם המושטת לנו? האם אנו יכולים להרשות לעצמנו להחמיץ את ההזדמנות לחזק את ההכרזה הנוצרית הפומבית בדבר ויתור על השאיפה לנצר את היהודים (לפחות כאן ועכשיו, לפני אחרית הימים), את דחיית תיאולוגיית ההחלפה ואת נטישת ההשקפה שהיהודים, כאומה, אשמים ברצח ישו? מסקנתי ממגעיי עם נוצרים דתיים היא שאנו רוכשים את אמונם וידידותם רק כאשר אנו מפגינים את אמונתנו ודבקותנו בברית הנצח שכרת א־לוהים עם אברהם ועם צאצאיו, העם היהודי.

סמכותו של הרמב“ם גדולה דיה כך שמדיניותנו ללמד תורה לגויים תישען עליה. אבל גם בלעדיה, גם אילו אסור היה ללמד גויים תורה, כלום אין תקופתנו, המציבה סכנה נוראה כל כך לישראל, עונה להגדרה “עת לעשות לה‘ הפרו תורתך“?

פרופ‘ ברגר עצמו כותב בחתימת מאמרו: “סוף דבר, יש מקום לטעון שמבצעו של הרב ריסקין רצוי בשעת החירום שאנו ניצבים בפניה, הגם שאני סבור שאין הדבר כן“. הוא גם מודה שכוונתו של הרב סולובייצ‘יק בדבריו על הנושאים שמותר להעלות בדו־שיח עם נוצרים “איננה חד־משמעית“ (הרי אפילו את התנגדותו לג‘יהאד אין היהודי המאמין יכול להציג בלי להיזקק לערכים תיאולוגיים ודתיים) וכי “יישום הנחיותיו של הרב סולובייצ‘יק אינו פשוט“, והוא אף נותן כמה דוגמאות מניסיונו האישי, שבהן, בנסיבות מיוחדות וחשובות, הוא נשא הרצאות בנושאים תיאולוגיים במסגרת של שיח בין־דתי. למעשה, פרופ‘ ברגר מסכים שמסתו של הרב סולובייצ‘יק ‘עימות‘ אינה אוסרת שיח בין־דתי באופן מוחלט.

הדיון כאידיאל

יכולתי להסתפק באמירה שהקמתי את המרכז להבנה ולשיתוף פעולה יהודי־נוצרי משום שהמציאות הקיימת היום לא התקיימה בעת שהרב סולובייצ'יק כתב את 'עימות'. אולם לאחר שלמדתי את 'עימות' והוריתי אותו לתלמידיי בכולל שטראוס־עמיאל, הגעתי למסקנה שבנסיבות החדשות הרב היה אפילו רואה דיון תיאולוגי בין יהודים ונוצרים כאידיאל, כל עוד הוא שומר על המגבלות ההכרחיות על דיון בשאלות אמוניות שהן אישיות או פרטיות לכל אחת מהקהילות הדתיות.

בהציגו במסתו את רעיון העימות, עמד הרב על כך שהאדם האידיאלי מוכרח להתעמת ולהיות מעומת, שהעימות הוא חיובי, מרפא ואף גואל, ושהאדם האידיאלי עשוי להתעמת עם מציאויות רבות: עם בן זוגו, עם א־לוהיו, עם היקום, עם עמו, ועם העדה הדתית האחרת. לדבריו:

ההשתלבות בתוך כלל המין האנושי בעימות הקוסמי אינה מוציאה את העימות האישי השני של שתי עדות דתיות, כשכל אחת יודעת גם מה שמשותף לה ולחברתה וגם מה שמיוחד לה. באותה דרך אדם וחווה… פגשו זה את זה כשני יחידים נפרדים היודעים את אי־שוויונם ויחידותם, כן יכולות שתי עדות דתיות המתאמות את מאמציהן כשהן מעומתות על ידי הסדר הקוסמי לפגוש זו את זו תוך ידיעה מלאה את המפריד ביניהן ועצמיותן. אנו דוחים את התורה של עימות יחיד, ובמקום זה אנו עומדים בתוקף על ההכרח של עימות כפול ('ממעמקים' ['עימות'], בתוך 'דברי הגות והערכה', עמ' 130).

הסיבה היחידה להתנגדותו של הרב לדו־שיח 'עימותי' עם העדה הדתית האחרת, אף שיש בעימות כזה ערך מרפא ממש כמו שיש ב"עימות" של אדם עם חווה, היא כי "החברה הלא־יהודית עימתה אותנו במשך כל הדורות ביחס של זלזול, כאילו היינו חלק מן הסדר האובייקטיבי התת־אנושי המופרד על ידי תהום מן האנושי… אין בדעתנו למלא את התפקיד של האובייקט הנפגש בידי אדם המשתלט", (עמ' 129–131). הדבר אמור במיוחד על הציפייה שהייתה בצד הנוצרי שהמפגש, העימות, יוביל להתנצרותם של יהודים. חשוב לי לומר שבמגעיי הנרחבים עם מנהיגים נוצרים לא נתקלתי לא בתפיסת עליונות שלהם כלפיי או כלפי יהודים אחרים ולא בשום ניסיון לגרום לי להתנצר. ההנחות של הרב סולובייצ'יק באשר לעמדות הנוצריות ולתיאולוגיה הנוצרית היו נכונות ב־1964, אך אינני סבור שהן נכונות כיום, ודאי לא באותה מידה.

הופתעתי לראות שפרופ' ברגר לא התייחס למובאות שלעיל. למרות זאת, הוא עצמו מודה, כאמור, שבמצבים מסוימים, כגון אלה שהוא תיאר מחוויותיו שלו, דו־שיח תיאולוגי עם נוצרים עשוי להיות מועיל ומוצדק. ברור שהוא ואני איננו רואים עין בעין את התמורות האחרונות בתיאולוגיה הנוצרית בדבר היהודים, וגם לא את האיומים הממשיים שמדינת ישראל ניצבת בפניהם. סבורני שזו מחלוקת לשם שמים, כאותן מחלוקות שבהן "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים".

אויבים משותפים

ייתכן ששתי נקודות המחלוקת היסודיות הללו בין פרופ' ברגר וביני, מקורן בשני הבדלים ביוגרפיים:

(א) הוא גר בניו־יורק ואני באפרת, בעין הסערה של השנאה האנטי־ישראלית והאנטישמית.

(ב) אני בא במגע כמעט יומיומי עם נוצרים מאמינים וכנים, העומדים לצדנו גם בימים הקשים ביותר, מתוך אהבתם לעם שא־לוהים בחר ומתוך המחויבות שהם חשים כלפי זכותנו לחיות בארץ אבותינו.

החיים בישראל נתנו לי את היכולת לפגוש נוצרים מתוך פרספקטיבה של עוצמה יהודית, ריבונות יהודית ושוויון יהודי; החיים בישראל גם גרמו לי להבין שאל לו לעם ישראל לסמוך על הנס, ושאסור לו להישאר יחידי עם א־לוהיו במאבק נגד אויביו. האמת היא שכיום, אויבי הנוצרים ואויבי היהודים חד הם.

פרופ' ברגר חושש מהסכנה שבדיבור דתי עם נוצרים, ואילו אני יודע שהתועלת הדתית והפוליטית שתצמח לנו מהקשר עם הנוצרים גדולה שבעתיים מהתועלת שתצמיח ההתרחקות מהם. ואחרי כל זה, חשוב לי להדגיש שבדו־שיח שאנו מקיימים עם נוצרים אנו נצמדים בקפדנות להדרכותיו של הרב סולובייצ'יק, כפי שאני מבין אותן. אני מתפלל בכל לבי שפעילות המרכז תקרב את עולמנו לכדי עולם המחויב לאהבת ה', למוסר ולשלום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד כסלו תשע"ג, 7.12.2012

פורסם ב-7 בדצמבר 2012,ב-גיליון וישב תשע"ג - 800, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שלמה וולפיש

    אני חייב לומר שמכתבו של שאול שיף משונה ומצער כאחד.

    א. הפעם הראשונה בה נתקלתי בגר"י עדס הייתה לפני ארבע עשרה שנים כאשר הייתי תלמיד בישיבה תיכונית. הדבר קרה בספריית ישיבת הר עציון באלון שבות.

    ב. אני עצמי נכחתי בשיעורים רבים של הגר"י עדס בבית המדרש בעתניאל (שנמצא, למען מי שלא יודע, בדרום הר-חברון, די רחוק מישיבת השלום בירושלים). הוא נהג להופיע ללא התרעה, פעמים רבות בשעות מאוחרות מאוד של הלילה, ובכל פעם ניגשנו בבקשה שיעביר שיעור, בקשה שלרוב נענתה בחיוב. הרב שאל אותנו על איזה נושא אנו מעוניינים לשמוע שיעור, ומיד התחיל במרץ רב. לרוב השיעור היה נמשך כמה שעות, ולא פעם הוא התחיל לאחר חצות הלילה, והסתיים לקראת ותיקין. הרב קיבל חדר בישיבת שבי-חברון, שם עסק בענייניו, והיה לו נהג צמוד שהיה מסיע אותו לכל מקום שהיה רוצה. האם גם אותי יאשים שאול שיף בשקרים וכזבים? אוכל לספק עשרות עדויות מתלמידי ורבני הישיבה בעתניאל שיתמכו בדבריי.

    ג. לא אגיב לשאר דבריו של שאול שיף, אולם כל מי שעיניו בראשו יוכל להבחין בין דברים של טעם ובין דברים שאינם של טעם. לא כל הנאמר במאמר של אשר אטדגי מדויק, וייתכן גם שהדברים לא נכתבו בכבוד הראוי לאדם גדול ומיוחד (אע"פ שלא חשתי באיזה פחיתות כבוד משמעותית. מי שנפגע בעיקר מעיד על תפיסתו האישית כיצד אמור להיראות תלמיד חכם גדול, ומתוך כך אילו עובדות הוא איננו מסוגל לקבל). אולם דבריו של שאול שיף הם הכפשה ארוכה ולא עניינית.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: