יונתן החשמונאי, המנהיג שעלה מן המחתרת והקים ביהודה מדינה איתנה שזכתה להכרה בינלאומית היה לוחם אמיץ,‎ טקטיקן מבריק בשדה הקרב ואסטרטג מוכשר בשדה הדיפלומטיה

בשנת 160 לפסה“נ היה מצבה של משפחת החשמונאים בכי רע. יהודה נפל בקרב וצבאו הצטמצם וכלל תומכים מעטים בלבד. נראה היה שהמרד חוסל. בראש הממלכה הסלווקית עמד דמטריוס הראשון, מלך נמרץ וחזק, ולצדו פעלו מצביאים מוכשרים ועטורי ניצחון. בירושלים עצמה התנהל בית המקדש פחות או יותר כסדרו. גזרות הדת בטלו ואלקימוס שימש בקודש ככהן גדול. רוב החוקרים מזהים את אלקימוס עם יקים איש צרורות – אחיינו של החכם יוסי בן יועזר איש צרידה, מראשוני הזוגות, שכונה ‘חסיד שבכהונה‘. למראית עין לא הייתה סיבה להמשיך את המרד. הלוא יהודה עצמו הגיע להסכם פשרה עם הממלכה הסלווקית, והרעיון של שלטון זר לא נראה לרוב תושבי יהודה בעייתי. גם הגזרות בטלו והכהונה חזרה למקומה – אז על מה נותר להילחם?

אולם עד מהרה התברר כי אלקימוס גרוע אף מקודמו מנלאוס, וכי השלטון הסלווקי אינו משענת איתנה לחסידי יהודה. אם אכן אלקימוס הוא יקים, כי אז רשומה על שמו ההוצאה להורג של דודו, יוסי בן יועזר. על כל פנים, המקורות מדווחים על כך שהוא הוציא להורג עשרות חסידים, למורת רוחו של העם. על פי המדרש (בראשית רבה ס“ה, כ“ב) התאבד יקים, ואילו לפי ספר מקבים (א‘, ט‘) אלקימוס מת כתוצאה מאירוע מוחי. כך או כך, מותו בעיצומה של פעולת בינוי במקדש הותירה שוב את ירושלים ללא כהן גדול, והמתייוונים נותרו ללא הנהגה וללא תמיכה עממית.

המצב היה אפוא כזה: בירושלים שלטה קבוצה שאיבדה את הנהגתה החוקית, את נציגה כלפי השלטון ואת בסיס התמיכה העממי שלה. במקדש לא היה כהן גדול, וחלק משמעותי מעבודת הקודש חדל מלהתקיים. ואילו בהרים ישבה קבוצת גרילה שהייתה אהודה על שכבות רחבות בעם אבל נרדפת על צוואר על ידי השלטון לאחר מות מנהיגה הנערץ בשדה הקרב. באנטיוכיה שבסוריה ישב מלך צעיר ונמרץ, דמטריוס, שאיבד גם הוא את תמיכת עמו, וגרוע מזה, הוא היה שרוי בסכסוך עם הרפובליקה הרומית, המעצמה העולמית העולה.

איורים: מנחם הלברשטט

גרילה והשעה

איננו יודעים מדוע בחרו המורדים ביונתן על פני שמעון אחיו. אם צוואתו של מתתיהו הנזכרת בתחילת ספר מקבים היא אכן אמיתית, הרי שהוא הועיד מלכתחילה את השלטון לשמעון ואת הפיקוד ליהודה, ויונתן לא נזכר בה כלל. אבל העתיד הוכיח שבחירת המורדים הייתה נבונה. יונתן ניחן בשילוב של סבלנות ויכולת לזהות הזדמנויות ולנצלן. הוא התברך גם בקסם אישי שהצליח פעמים אחדות להטות אליו את לב המלך ולהפוך את כעסו לתמיכה. יונתן התגלה כמנהיג זהיר, שקול ופיקח, שידיו רב לו גם בשדה הקרב אבל בעיקר בשדה הדיפלומטיה. את ערכה של זו למד מאחיו יהודה, שחתר להגיע להסכמים הן עם המצביא הסלווקי ליסיאס והן עם רומי. ממנו למד יונתן גם כי הסכמים עם האויב יש לגבות בתמיכה של מעצמה חזקה, שאם לא כן לא יהיה להם ערך. אבל מהניסיון המר למד גם שערכם של הסכמים כאלה מפוקפק ועליו להתייחס אליהם רק כבסיס להתקדמות אל ההסכם הבא. אפשר לומר כי יונתן הוא שקבע את הכלל שלפיו מה שהובטח במסגרת משא ומתן, גם אם לא הוסכם, משמש בסיס לכל משא ומתן עתידי.

בתחילה, כשעוד היה במחתרת, נמנע יונתן ממפגש צבאי גלוי עם הסלווקים בשדה הפתוח והעדיף לוחמת גרילה שבעזרתה הלך והתחזק כוחו במרחב הכפרי של יהודה. סבלנותו השתלמה. בשלב מסוים הבין בכחידס – המצביא הסלווקי שניצח את יהודה המקבי ושימש נציג השלטון הסלווקי בארץ – כי המרדפים הבלתי פוסקים אחרי כוחות המורדים הם חסרי טעם וכי התמיכה העממית ביונתן גדולה מהתמיכה העממית במתייווני ירושלים. כרבים אחריו, העדיף בכחידס את הנציג האותנטי של העם על פני הממסד המושחת, למרות שאותו נציג אותנטי היה למעשה לוחם מחתרת. יונתן הורשה אפוא לפעול רשמית ממכמש. כפי שהתברר מאוחר יותר, זו הייתה נקודת המפנה עבור המשפחה החשמונאית, ומאז ואילך דרכה אל הנהגת העם הייתה סלולה.

אולם מלבד כשרונו הטבעי, אין ספק שגם השעה שיחקה ליונתן. מערך הכוחות במזרח התיכון עבר בדיוק בתקופה זו זעזועים שהרעידו את יסודותיו וסיפקו ליונתן שעת כושר להוכיח את כישוריו ואת חושיו הפוליטיים המחודדים.

תחנות שונות בחייו של יונתן החשמונאי

להטוטן בממלכה מדממת

המבקש לעקוב אחר תמרוניו, זיגזוגיו ותככיו של יונתן מסתכן בסחרחורת כבעת נסיעה ברכבת הרים. לשם הבנת סחרחרת האירועים כדאי להכיר קודם את הנפשות ואת הכוחות הפועלים בזירה הבינלאומית באותם הימים.

באגן הים התיכון הלכה רומא והתחזקה. כבר בימי אנטיוכוס השלישי, ‘הגדול‘, הכתיבו הרומים לסלווקים תנאי כניעה ואף החזיקו ברומא בני ערובה משושלת השליטים הסלווקים. בשונה מממלכות המזרח ההלניסטיות פעל הסנט הרומי כקבוצה ולכן לא היה נתון להשפעת שינויים פרסונליים. תוך כדי האירועים שבהם אנו עוסקים החריבה הרפובליקה הרומית המתעצמת את קורינתוס ואת קרתגו במלחמות שזעזעו את העולם העתיק. לא הייתה ממלכה באזור הים התיכון שלא התחשבה בדעתה של רומא בכל התחומים, לרבות המלכת מלכים.

מנגד, מאז מותו של אנטיוכוס השלישי שררה בממלכה הסלווקית אי יציבות. לאנטיוכוס השלישי היו שני בנים, יורשו הראשון סלווקוס הרביעי, ואחיו הרשע אנטיוכוס הרביעי שמלך אחריו. קורותיו של הדור הבא הושפעו הן ממלחמות הירושה שהתנהלו באנטיוכיה בין שני ענפים אלה של בית סלווקוס, והן מצִלה של רומא שעשתה את חישוביה שלה.

וכך קרה שדמטריוס, בנו של סלווקוס, הרג את בן דודו, אנטיוכוס החמישי, למורת רוחה של רומא, ובד בבד הצליח להסתכסך עם כל גדולי ממלכתו. מולו עמד אלכסנדר באלאס שטען לכס המלכות בשל היותו בנו של אנטיוכוס המת – טענה המוטלת בספק רב עד עצם היום הזה. לאחר ניצחונו של אלכסנדר באלאס ומותו של דמטריוס, יצא נגד אלכסנדר באלאס דמטריוס השני, בנו של דמטריוס הראשון, וגבר עליו. אז יצא אנטיוכוס השישי, בנו של אלכסנדר באלאס, נגד דמטריוס השני, ובסופו של דבר הוא נהרג בידי מצביאו שלו, טריפון. כך נמשכה בממלכה הסלווקית טלטלה ובמהלכה נערפו ראשים מלכותיים בזה אחר זה.

מן הצד בחש בקלחת תלמי השישי פילומטור מלך מצרים ההלניסטית, שהעביר את תמיכתו מצד לצד, ויחד עם התמיכה העביר גם את בתו קליאופטרה תאה, שנישאה פעם לזה ופעם לזה. אירועים אלימים אלה נמשכו לא יותר מ־15 שנה, וחפפו את תקופת שלטונו של יונתן. יונתן תמרן ולהטט בין הכוחות הנצים, כשהוא מנצל את המצב ומביא הישגים נוספים לטובת עמו וארצו, וגם לטובתו שלו כשליט המדינה.

עם הופעתו של אלכסנדר באלאס מיהרו שני הצדדים להתחרות זה בזה בהטבות שהעניקו ליונתן כדי להעבירו לצדם. וכך הסתובב לו הגלגל: הטרוריסט שאמש נרדף עד צוואר והורשה אך בקושי לצאת מהמחתרת, הפך ב־152 לפסה“נ לכוח שאי אפשר בלעדיו. תרמו לכך כשרונו ומעמדו, שהוכרו על ידי כל, אבל גם מיקומה הגאוגרפי האסטרטגי של יהודה על הציר מהמזרח למצרים, שלפתחה שיחרו שני הצדדים.

המטרה: שחרור יהודה

יונתן הרוויח מהתחרות הזו שוב ושוב. תחילה הרשה לו דמטריוס לחזור לירושלים ולאסוף נשק; אחר כך מינה אותו אלכסנדר באלאס לכהן גדול; ובשלב הבא פטר אותו דמטריוס ממסים. אמנם יונתן שב ונתן את תמיכתו לבאלאס, אך את הזכויות שקיבל כבר אי אפשר היה לקחת ממנו. בזכות התמיכה בבאלאס הועלה יונתן למדרגת ‘רע המלך‘, השתתף כאורח כבוד בחתונתו של באלאס והפך לשליט הרשמי של יהודה, בעוד אחיו שמעון מונה רשמית לשר הצבא. יונתן לא הסתפק בבריתות עם הסלווקים ודאג לגיבוי רומי של מעמדו על ידי חידוש הברית שכרת עמם אחיו יהודה. כך הימר יונתן שוב ושוב על הסוס המנצח,  מעביר את תמיכתו מצד לצד – ותמיד מנימוקים ראויים כמו אי עמידת הצד השני בהבטחותיו – ובא על שכרו בעין יפה כל פעם מחדש.

יונתן היטיב לנצל את הקרבות שבהם השתתף מעת לעת לצד אחד מהצדדים הלוחמים לצורכי מדינתו, שעדיין לא נחשבה ממלכה. הוא כבש את יפו, את אשדוד ואת עזה וצבאו הלך והתעצם. בעוד שיהודה ניהל את מלחמותיו כשלצדו אלפי לוחמים בודדים, וכשהותקף על ידי כוח גדול משלו הפסיד בקרב, הרי שיונתן הביא עמו לשדה הקרב עשרות אלפים. בשלב מסוים הוא אף שלח לסוריה חיילים שנלחמו נגד צבאו של דמטריוס השני ותרמו תרומה משמעותית לניצחונו של אנטיוכוס השישי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נשלח צבא יהודי למלחמה לא לו, והרווח המדיני מצעד זה היה ברור.

דומה שצעד זה היה אופייני ליונתן. המלחמה כשלעצמה, בארץ כמו מחוצה לה, וכן הבריתות שכרת והפר חליפות, לא היו אלא אמצעים בדרך אל המטרה – שחרורה המלא של יהודה מעול המעורבות הזרה. השם שבו הוכתרה פעילותו, ומעמדם הרשמי שלו ושל מדינתו היו משניים בעיניו, וכך גם הזהות השלטונית המוצהרת של הסלווקים על הארץ. אם לצורך עצמאות מעשית יש להיקרא ‘רע המלך‘ או לקבל מינוי רשמי מהשלטון הסלווקי, מה בכך? בעיני יונתן העיקר היה שיהודים ינהלו את ענייניהם בארץ ישראל כראות עיניהם, ושהמקדש יתנהל על פי מסורת האבות שנפגעה קשות בתקופתם של יסון, מנלאוס ואלקימוס.

בסוף ימיו, שאת קצם לא צפה יונתן נכונה, הוא יכול היה לסכם את פעילותו ולומר כי השיג את שרצה. יהודה שוחררה ממסים; משפחתו זכתה בכהונה הגדולה והוכרה כנציגת העם וכשליטה ביהודה; הזרם הדתי שאליו השתייך – שכונה ‘חסידים‘ או ‘פרושים‘ – הנהיג את החברה היהודית; ומעמדו הבינלאומי כידיד של העם הרומי וכשליט לגיטימי גם בעיני הסלווקים היה איתן. בארץ ישראל הייתה הלכה למעשה מדינה יהודית עצמאית שהתנהלה על פי חוקי התורה ובראשה משפחת כהונה מוכרת.

מטבע של טריפון מאוסף המוזיאון הבריטי, באדיבות uploadate

לא הכל ורוד

אלא שהיו גם צללים שהעיבו על תמונה זו. ראשית, המדינה הצעירה, למרות מעמדה המרכזי ולמרות שממלכות המזרח חיזרו אחריה, נותרה מדינה קטנה וחלשה. כשאנטיוכוס השביעי החליט לעלות על ירושלים בימי שלטונו של יוחנן הורקנוס דבר לא עצר בעדו והמדינה הצעירה נכנסה לזמן קצר תחת עולו של השלטון הסלווקי. ולמרות זאת המצב לא חזר לקדמותו. השלטון החשמונאי נותר איתן, הצבא גדל והתעצם – גם באמצעות גיוס שכירים – והמדינה אף טבעה מטבעות עצמאיים.

המאבק בין החסידים למתייוונים, שהוכרע בראשית ימי יונתן לטובת החסידים, הותיר את בית חשמונאי כשלטון הלגיטימי היחיד ביהודה בעיני המרחב היווני. אין ספק שיונתן ניהל את כל מגעיו עם העולם הרחב ביוונית. בין השאר הוא כרת ברית עם ספרטה והדגיש את מוצאם המשותף מאברהם – תהא כוונתו אשר תהא. סממני מלכותו היו הלניסטיים לחלוטין – לבוש ארגמן, עטרת זהב, קרס זהב לפריפת אדרתו – ותאריו היו גם הם הלניסטיים. צאצאיו, בני הדור השני לממלכה החשמונאית ואילך, העסיקו חיל שכירים פגאנים ונשאו שמות יווניים. הקבר המשפחתי של בית חשמונאי, שנבנה בידי שמעון, כלל פירמידות, ציורי ספינות וגפנים – כולם סממנים הלניסטיים אופייניים.

והיו גם צללים אחרים, משמעותיים יותר, גם אם ניכרים פחות לעין. הכהונה הגדולה ניתנה לבית חשמונאי בתקופת יונתן על ידי השליט הסלווקי אלכסנדר באלאס. למרבה האירוניה, דור אחד לאחר פרוץ המרד החשמונאי בשל מינוי הכהן הגדול על ידי השליט הזר, הוכר ניצחון המורדים באמצעות מינוי הכהן הגדול באותה הדרך ממש.

למינוי זה היו ככל הנראה תוצאות הרות גורל. המקורות ההיסטוריים אינם חד משמעיים, אולם יוסף בן מתתיהו בוחר לספר על שלושת הזרמים ביהודה – הפרושים, הצדוקים והאיסיים – דווקא במהלך תיאורו את ימי יונתן. שנים רבות נותרה פסקה זו בהקשרה המצומצם, עד שנתגלו הכתבים של כת מדבר יהודה. אנשיה כתבו את השקפותיהם במלות קוד וכינו את יריביהם בכינויים כמו ‘כפיר החרון‘, ‘דורשי החלקות‘ ו‘מטיף הכזב‘, בעוד מנהיגם ומייסדם כונה בפיהם ‘מורה הצדק‘. בעקבות בחינת הכינויים המופיעים בכתבי הכת הסיקו חוקרים רבים – ובראשם פרופ‘ חנן אשל ז“ל – כי האויב הראשי של מורה הצדק, זה שכמעט הכרית את הכת הצעירה בתחילת ימיה וכונה בפיהם ‘הכהן הרשע‘, הוא יונתן החשמונאי. הוא זה שעל פי תיאורם “נקרא על שם האמת בתחילת עומדו, וכאשר משל בישראל רם לבו ויעזוב את א־ל“ (פשר חבקוק). הוא זה שאליו כותב כנראה מנהיג הכת מכתב ובו הוא מנסה לשכנע אותו לשמור את חוקי המקדש והטהרה כהלכתם:

ואף אנחנו כתבנו אליך מקצת מעשי התורה שחשבנו לטוב לך ולעמך, שראינו עמך עורמה ומדע תורה; הבן בכל אלה ובקש מלפני הא־ל שיתקן עצתך והרחיק ממך מחשבת רשעה ועצת בליעל (מקצת מעשי תורה).

המחלוקת בין אנשי כת מדבר יהודה לבין כהני המדינה החשמונאית התמקדה בשאלות הלכתיות, אולם מכתבים אחרים של הכת עולה כי עצם נטילת הכהונה מבני צדוק נחשבה בעיניהם לחטא בל יכופר. על כל פנים, כתבי הכת מצביעים על היבט אחר של החברה ביהודה בדורו של יונתן. המאבק הפנימי הגלוי בין החסידים למתייוונים הוכרע, אבל תחתיו החל מאבק פנימי אחר ובו נטלו כנראה חלק מאוכזבי בית צדוק לצד חוזים והוזים אחרים. מחלוקות הלכתיות על ניהול המקדש התערבו עם מחלוקות השקפתיות על החיים ועל המוות ועל עולם ומלואו. היו שראו בתורה הכתובה את עוגן חייהם, היו שראו במסורת האבות שבעל פה את הדרך היחידה שיש לחיות על פיה, והיו שטענו כי השראה א־לוהית ישירה של מנהיגם היא המקור לאורחות חייהם. אפילו לוח השנה של אנשי הכת היה שונה. ייתכן כי המתח הרוחני שאפיין את שלהי ימי הבית השני ואף הביא עליו את סופו החל בתקופת יונתן, שכנראה לא העלה כלל על דעתו לאן יובילו מעשיו את העם, ובוודאי לא העלה על דעתו שיורשיו יעברו צד וייהפכו לצדוקים.

יש גם רגליים לסברה המקובלת כי כיתות מדבר יהודה, המתבודדות והשיתופיות, שימשו בית גידול לאחדים מ‘מתקני העולם‘ של שלהי בית שני, אלה שהיו ברבות הימים אבות הנצרות. מי היה מעלה על דעתו כי ימי יונתן ופעולותיו הם שיביאו לעולם בסופו של דבר את הדת שתרדוף את אמה הורתה – היהדות – במשך אלפי שנים?

השבת עטרה ליושנה

סופו של יונתן בא עליו בדרך אופיינית, במהלך ניסיון לזיגזוג נוסף בין טריפון לדמטריוס. טריפון, מצביאו של אנטיוכוס השישי ולפיכך בן בריתו של יונתן, ביקש להצטרף למעגל התככים וההפיכות בממלכה הסלווקית ושאף לרצוח את אנטיוכוס הצעיר ולמלוך בעצמו. אולם הוא חשש מהתערבותו של יונתן, שכבר הוכיח את כוחו בסכסוכים הפנימיים בממלכה בעבר, ולפיכך החליט להילחם בו. משגילה כי צבאו של יונתן גדול מדי – המקורות מדווחים שיונתן הגיע לבית שאן עם ארבעים אלף חיילים – שינה טריפון את טעמו, התחנף ליונתן והעמיד פנים כי בא כדי להעניק לו ערים ורווחי מסים שהובטחו לו למעשה כבר קודם לכן על ידי דמטריוס, יריבו של אנטיוכוס השישי. יונתן התפתה להאמין לדבריו ושחרר את חייליו, וכך נפל לידיו של טריפון כפרי בשל. זמן מה גרר עמו טריפון את יונתן השבוי במסעותיו ביהודה, אך משנוכח שלא יצליח להתגבר על צבא יהודה – שהונהג עתה בידי שמעון – בין השאר בשל פגעי השלג שהחל לרדת באותו זמן, פנה והלך לו. שמעון אמנם נענה לדרישות החוטף, שילם כופר רב והשיב בני ערובה, אך למרות זאת המית טריפון את יונתן.

אלא שמותו של יונתן הגיע מאוחר מדי מבחינת הסלווקים. מעמדה הבינלאומי של יהודה לא נפגע והיא המשיכה ליהנות מחיזורי הצדדים השונים במלחמה על הכתר הסלווקי.

במשך שמונה עשרה שנים – יותר מתקופת הנהגתם של שני אחיו, יהודה ושמעון, גם יחד – הנהיג יונתן החשמונאי את אנשי יהודה. בתחילת התקופה הוא נרדף על ידי הסלווקים ונאלץ להימלט, ובהמשך היה הכהן הגדול, שר חשוב במערכת האימפריאלית הסלווקית, וגורם מדיני וצבאי בינלאומי שכל מלכי האזור – כולל ממלכות רחוקות יותר – שיחרו לפתחו והתחשבו בכוחו. יונתן הציב את יהודה כגורם משמעותי בזירה הבינלאומית בתקופתו, התגבר סופית על המתייוונים בירושלים, והחל להרחיב את גבולות יהודה. למרות שיונתן לא זכה להיות מייסדה של שושלת המלוכה החשמונאית – שהחלה רק בתקופת שמעון, אחיו הגדול ממנו שמלך אחריו – הרי שלולא פעילותו לא היה הדבר אפשרי, ושמעון לא היה זוכה להכרה מוחלטת וסוחפת של זקני העם ואספתו.

מתיאור חייו של יונתן עולה דמות של אדם מתוחכם ומבריק שכל האמצעים כשרים בעיניו לצורך השגת מטרתו הגדולה – השבת עטרה ליושנה בירושלים וביסוס השלטון היהודי בעיר תחת הנהגת בית חשמונאי. אבל מעשיו של יונתן היו גדולים ממנו. לא כל מה שאדם מתכנן יוצא אל הפועל, ויש שאדם מתכנן ופועל אך אינו יכול לחזות מראש את תוצאות מעשיו. ניצחונותיו, שפתרו בעיה אחת, עוררו אחרות. הסכנה האלילית חלפה, אך מתחים פנימיים – אלה שהביאו בסופו של דבר את קִצה – החלו לצמוח בממלכת יהודה הצעירה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד כסלו תשע"ג, 7.12.2012