גם בעת המודרנית מצוי הפיצול בין נשיות ליצירה. יצירתן וחייהן של לאה גולדברג ואלישבע ביחובסקי מביאים את הקונפליקט אל הקצה

כי מרה מאוד הדעת

רבקה אלינב

מכון מופ"ת

2012, 394 עמודים

שלוש מאות תשעים וארבעה עמודיו של הספר חלפו ביעף, בהנאה גדולה, כאילו אין מדובר בספר עיוני־אקדמי אלא בסיפור מרתק. הרבה דברים דיברו אליי בספר המיוחד הזה, אך בראש ובראשונה האכפתיות הרגשית של הכותבת. משפטי מִרמור כמו "צורמות אף יותר השתיקה וההתעלמות מיצירתה בשנות החמישים והשישים" (עמ' 71), או "מדוע הוא שולל ממנה את ההתכוונות?", כשהכוונה לדבריו ממעיטי הערך של אחד המבקרים ביחס לסיפורת של אלישבע. וגם: "הספר הזה מתחבר למגמה זו של החזרת 'סמטאות' למחזור הדם הספרותי" (עמ' 75).

במקביל לעיון בספר קראתי שנית את הרומנים "והוא האור" של לאה גולדברג ואת "סמטאות" של אלישבע, ואף אני נתפסתי לתמיהת החוקרת רבקה אלינב על אודות דחיקתן הצידה של יצירות עמוקות ומשובחות שניתנות להשוואה עם מיטב הסיפורת האירופית, כשהסיבה העיקרית לכך כרוכה בהחלת פרדיגמות תקופתיות וגבריות, ובאי יכולת להכיל את החידוש המרענן ואף המהפכני שבסיפורת הנשית. הרוח הנושבת בספר היא אכן מגדרית ופמיניסטית, ולמרות האמביוולנטיות הטבועה בי מאז ומתמיד כלפי התחומים הללו, במיוחד בפן החילוני שלהם, אני חשה שיש בספר אמת גדולה הנוגעת לכתיבת נשים בכלל ולשתי הסופרות הנדונות בפרט.

הפכה לאחת מאושיות התרבות בישראל. לאה
גולדברג בצעירותה, 1930 צילום: ויקיפדיה

המפנה הגדול החל

הסיפורת של אלישבע ביחובסקי ושל לאה גולדברג היא נושא הספר, והבחירה בשתיהן נבעה בראש ובראשונה מהחידוש בעיצוב דמות האישה ביצירותיהן. ביחובסקי, משוררת ופרוזאיקנית, התקבלה בהתחלה בהתלהבות כ'תופעה' בהיותה גויה רוסייה שהצטרפה לעם היהודי וכתבה בשפה העברית. ואולם, הרומן המצוין "סמטאות" זכה למעט מאוד התייחסות וגם שירתה נותרה בשוליים.

גולדברג זכתה באהבת הקוראים ובתהילה גדולה, והפכה לאחת מאושיות התרבות בישראל – כמשוררת, כסופרת ילדים, כחוקרת דגולה של הספרות האירופית והעברית וכפרופסורית באוניברסיטה העברית. לעומת זאת, הסיפורת שלה לא הוערכה כראוי לה ואף נקטלה בזמנה, בשנות הארבעים, על ידי מבקרים חשובים, כסיפורת שאינה הולמת את ההוויה הציונית־חלוצית בארץ ישראל. המבקרים הללו לא קלטו את החידוש המקורי, את היופי הלירי ואת העומק הפסיכולוגי שבספריה. חריפות הביקורת כלפיה גרמה לסופרת להפנים את המסר השוללני הכרוך בתמונת עולם גברית.

בשנות האלפיים יצאו לאור ספריה בעריכה מחודשת, אבל עדיין "הסיפורת של גולדברג הייתה בגדר שדה בור שלא נחרש כמעט" (עמ' 80). הספר מביא אל הדיון ביצירות הררים של מידע בתחומים רבים: תיאוריות על אודות כתיבת נשים; הקונפליקטים הכרוכים בתהליך המימוש העצמי; האישה החדשה בתרבות המערב; מהות הליריקה; מהות הביוגרפיה; האישה בסיפורי הבריאה ובמיתוסים השונים.

אנו לומדים למשל שבתקופת ההשכלה, למרות שראשיה דגלו בשינוי המצב המסורתי של האישה, הם גם חששו מהתגברות כוחה ומערעור חיי המשפחה; ושבתקופת התחייה, ביצירת ביאליק וגנסין, שלטה הפרדיגמה ממעיטת הדמות של "חווה־לילית" שחלחלה גם לדורות הספרותיים הבאים. המפנה הגדול החל בכתיבתה של דבורה בארון, שאותה רואה אלינב כאם המכוננת של הסיפורת הנשית העברית, והיא מרחיבה את הדיבור על החידוש בכתיבתה מזווית ראייה מגדרית. מעניין שגם דבורה בארון וגם לאה גולדברג התכחשו לבעיית הכתיבה הנשית, ולא היו מוכנות להודות בקיומה.

ייחודו של הספר נעוץ במעגלי ההתייחסות הרבים שבו, כאשר נוצרות נקודות השקה מעניינות בין חיי הסופרות, הדמויות שלהן, המיתוסים, המקורות הפסיכולוגיים ועוד. ניתן לראות בו אוצר של ידע רב תחומי השומר על כוח החיים שבתובנות העיוניות. סגנונה העשיר, הקולח והאלוזיבי של הכותבת הופך את הקריאה לקלה ומהנה למרות הגודש הרעיוני. אני רוצה לציין גם את ההשקעה הניכרת בפן האסתטי והגרפי ואת עיצוב הכריכה המעניין. גם העריכה הלשונית של אדוה חן ראויה לכל שבח.

לא אינטלקטואליות

מוקד הספר הוא הדמות הספרותית של האישה האינטלקטואלית־יוצרת – "אישה חדשה" שכמותה לא הכרנו בסיפורת העברית, ושאף בספרות העולם הפציעה במאוחר ובנדיר. האישה הזאת בקעה מתוך החשכה ההיסטורית של דיכוי נשים, שבאה לידי ביטוי גם בספרות, ועיקרה שלילת האישה כסובייקט בעל הכרה, אומרת המחברת. האישה שגם בעת המודרנית חשה פיצול, פער וקרע בין הווייתה הנשית ובין מימושה כאינטלקטואלית־יוצרת, כמשתקף ביצירותיהן ובחייהן של לאה גולדברג ואלישבע ביחובסקי וכן במחקר הפסיכולוגי העוסק באישה.

וכאן אני רוצה להביע הסתייגות קלה מכותרת המשנה של הספר ומהעירוב שבין 'אינטלקטואלית' ו'יוצרת'. האם הדמויות של לאה גולדברג ואלישבע הן אכן אינטלקטואליות? המחברת פורשת תיאוריות שונות על מהות האינטלקטואל ומחילה אותן על הדמויות הנשיות, אך הדברים אינם משכנעים.

קשה לי לראות בנורה, גיבורת "והוא האור", דמות של אינטלקטואלית. נראה לי שהתואר הזה הוא תובעני מאוד, למרות התיאוריות השונות שאלינב מביאה, ואינו מתאים לסטודנטית צעירה ושוחרת דעת אלא לאישים כמו לייבוביץ', קורצווייל, רוטנשטרייך וכמובן לאה גולדברג עצמה, שנורה היא בבואה שלה בנעוריה. וכמובן שאין התואר הזה מתאים ללודמילה גיבורת "סימטאות", למרות היותה משוררת ואישה דעתנית בעלת השקפות נחרצות.

כמו כן, ההצמדה של האינטלקט לכוח היצירה שגויה לעניות דעתי, כי אינטלקט ויצירתיות אמנותית הם כמו שני קווים מקבילים השונים מהותית זה מזה. מקום בקיעתה של היצירה אינו השכל העיוני, כפי שמעידים סופרים, וכפי שמתואר באופן כה יפה ב"נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה שבו מעוצב האמן גולדמונד כהיפוכו המהותי של נרקיס האינטלקטואל. אמנם יוצרים רבים חוננו גם במתנת האינטלקט, ובין הידועים שבהם: גתה, שילר, תומאס מאן, ביאליק, שטיינברג, א"ב יהושע, עמוס עוז, שולמית הר אבן, נורית זרחי. אבל ישנם יוצרים שאינם אינטלקטואלים כלל, ואין כל סיבה למזג את שתי הישויות הללו.

אוסיף גם שבממד החווייתי של קריאת היצירה הדמות מתגלמת בעיקר בפן הרגשי שלה, דבר המודגש גם על ידי אלינב בתיאור האופי הלירי של "והוא האור". נראה לי אפוא שהביטוי "אישה רוחנית" מדויק יותר, ועשוי להלום את כוונותיה של רבקה אלינב לא פחות מ"אינטלקטואלית־יוצרת". אבל מעבר לענייני מינוח, שאפשר להתווכח עליהם, אין ספק שאלינב מצליחה לאשש את התזה המרכזית על אודות החידוש שבדמות האישה כאישה רוחנית ודעתנית שלראשונה הופיעה בסיפורת העברית.

דעתנית ומתבטלת

הגיבורה ביצירות הנדונות היא אישה שחיי הרוח מאכלסים את קיומה הנפשי ואינם בבחינת פרפראות לשם רושם. ב"מכתבים מנסיעה מדומה" מביעה רות סלידה מאיזו עלמה שיושבת בבית הקפה וכותבת שירים, בדומה לטוניו קרגר של מאן המביע סלידה מה"דילטנט", אותו חובבן שמתעטר בעיסוק הרוחני על מנת להרשים חברתית. תאוות הידע של נורה היא עמוקה ואמיתית, והדגם המופתי שלה הוא שלמה מיימון, אותו מלומד דגול מראשית תקופת ההשכלה, שנטש את העיירה ורכש השכלה פילוסופית בכוחות עצמו.

הדמות של האישה הרוחנית לפי תיאורה של אלינב מתמודדת בכמה חזיתות: החזית החברתית המאופיינת במוסכמות כובלות לגבי מהות האישה וייעודה בחיים; החזית הנפשית הרגשית המורכבת מאוד, ובה מלחמה מתמדת בין מוסכמות שהופנמו על יחסי גברים ונשים, בד בבד עם הרצון האותנטי למימוש אינטלקטואלי או אמנותי, ותחושת מיוחדות ויציאת דופן הכרוכה בתודעה מפותחת ובכישרונות רוחניים. אדגים מקצת מדבריה על פי נורה, גיבורת "והוא האור". שמה של נורה לקוח מ"בית הבובות" של איבסן, והוא רומז על מרד במוסכמות החברתיות. כמו מיימון, אומרת אלינב, אף נורה נטשה את העיירה ונדדה לרכוש דעת. אבל הדברים אינם פשוטים כלל, והספר מתאר את דרך הייסורים של נורה, שנסיבותיה המשפחתיות קשות במיוחד, והזיכרון ממלא תפקיד דומיננטי בחייה.

כגיבורות אחרות ביצירות הנדונות בספרה של אלינב, גם נורה חווה את הקונפליקט הכרוך בהיותה אישה חכמה ודעתנית היודעת את דרכה בחיים וחשה צורך עמוק במימוש אישי רוחני. עם זאת, היא מתבטלת בפני הגבר הבוגר והחכם שבו היא מתאהבת עד עומק נפשה, בד בבד עם פקפוק עמוק לגבי נשיותה הקשור גם לתחושת היותה "בלתי יפה" (תסביך שליווה את לאה גולדברג כל חייה).

"והוא האור" הוא רומן חניכה שבו ניצבת הגיבורה מול נסיבותיה האישיות הקשות ובוחרת את דרכה, מתוך ייסורים ומשבר, בהעמדת תשוקת החיים כתריס נגד הגורמים הפנימיים והחיצוניים העלולים למוטט אותה. אלינב עומדת על הסגולות הספרותיות של הרומן וחושפת את מורכבותו הרבה, תוך שהיא נעזרת במקורות התיאורטיים המגדריים והפסיכולוגיים. המחברת מפליאה לנתח את מוטיב האור ביצירה, הלקוח משיר של משה אבן עזרא. היא רואה באור מוטיב מוביל שיש בו יסוד חידתי וגם מיתמם, בהקשרו לשיר, והוא מופיע כתמרור בחיי נורה וכהשבעה סוגסטיבית המאפשרת לגיבורה לעקוף את התהומות הרובצים לפתחה, ולבחור בחיים על אף הכול. באותה רגישות עדינה מנתחת רבקה אלינב גם את "סמטאות", "מכתבים מנסיעה מדומה" ויצירות נוספות. חגיגה אמיתית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד כסלו תשע"ג, 7.12.2012