כשהציונות אינה אלא ניסוי חברתי / מרדכי מרמורשטיין

ימים ולילות העברתי בניסיונות נואשים להבין את פשר נקיפות המצפון הציוני של בנבנשתי ויזהר, ולפתע הבזיקה בי התובנה: השואה אינה נוכחת בכתיבתם. אינה נוכחת בנפשם. אוטוביוגרפיה של התנתקות

אודה ולא אבוש, ספרו של מירון בנבנשתי "חלום הצבר הלבן" שיצא לאחרונה לאור בהוצאת 'כתר' טלטלני טלטלה עזה, טלטלה שהייתה אצורה בקרבי מזה שנים אך נזקקה לגפרור בדמותו של ספר זה שיצית אותה. ולא שלא הייתי נכון לטלטלה זו; אדרבה, לא נזקקתי אף לא לקריאה של שורה אחת בחומר הנפץ שהוא מכיל. די היה לי להניח את עיניי על שמו של הספר ולהבין את הכול.

הצבר הלבן, הלא הוא מירון בנבנשתי, הוא מי שנחשב למייצג האותנטי ביותר של ה"ישראליות", מי שנולד לתוך הסטריאוטיפ של "הזהות הישראלית", שנטוע בלב לבו של האתוס הישראלי, שנמנה כמובן עם האליטה הישראלית. בראש ובראשונה הוא בן של איש העלייה השנייה ואשת עלייה השלישית, וככזה הוא בא מבית שייסד את האתוס הישראלי: ערכי אהבת המולדת, ערכי תנועת העבודה, תנועת הנוער, החולצה הכחולה, הקיבוץ, המסעות וידיעת הארץ.

מות החלום 
של הצבר הלבן 
צילום: פלאש 90

מות החלום 
של הצבר הלבן 
צילום: פלאש 90

חץ אל הבאר

בנבנשתי מגדיר עצמו "בן הדור הראשון לגאולה" וקובע את הנוסחה התפורה בדיוק לפי מידותיו: "מי שנולד בארץ ישראל והיה לפחות בכיתה א' בשנת 1948" (עמ' 8). בני הקבוצה הזאת היו "הראשונים שצמחו מהאדמה הזו", הם ראשוני "הילידים" בארץ הזאת. בנבנשתי מסתייע בספרו של יהודה שנהב "במלכודת הקו הירוק" כדי להגדיר במדויק את הצבר הלבן: "חילוני, סוציאליסטי, לא גלותי, לא אספסוף, זקוף קומה" (עמ' 10). הוא רואה עצמו כאיש "קבוצת המייסדים ובניהם", ומעניק להם את התואר: "ישראלים אותנטיים, כמעט קנוניים", תואר הממלא את לבו גאווה. אלה שנותרו מחוץ לקבוצה, כמוני, כשיבחנו את מרכיבי זהותם יגלו "כמה הם חבים לנו. בלי תרומתנו המבוזה, לא נותר מהזהות הישראלית אלא בליל של תרבויות" (עמ' 11).

ואני הקורא הנפעם שכה משתוקק להימנות עם האליטה, שכה משתוקק לזכות בתואר הנפלא "ישראלי אותנטי", המשקיע את כל חייו בטיפוס על הקיר שמעברו השני נמצא השער אל לבו של האתוס הישראלי, ונופל, ונופל, ושוב נופל, שואל את עצמי: מה לעשות ועוד לא עשיתי? ככלות הכול אני ממלא את דרישות הקבלה לקבוצה: לידה על אוניית מעפילים, אהבת מולדת, תורה ועבודה, בני עקיבא, חולצה כחולה, קיבוץ, מסעות, ידיעת הארץ, קצין צנחנים, ששת הימים, יום כיפור, התשה, של"ג, לא גלותי, לא אספסוף, זקוף קומה. האין בכך כדי להקנות לי את כרטיס הביקור הנכסף של "הצבר הלבן"?

ומה עם חלוצי הפועל המזרחי שייסדו את שדה יעקב, כפר פינס, כפר יעבץ, כפר אברהם וכפר הרא"ה, האם יכולים הם להיכנס בשערי האליטה? האם מייסדי הקבוצות טירת צבי, בארות יצחק, כפר דרום, משואות יצחק, עין צורים וכפר עציון עונים על ה"סטריאוטיפ הישראלי"? האם לוחמי הפלוגות הדתיות בפלמ"ח ראויים לתואר "ישראלים"? התשובה היא כמובן שלילית, כיוון שהמרכיב המרכזי של הזהות הציונית האותנטית הוא "החילוניות" ובאבחת הגדרה זו הוצאו האחרונים אל מחוץ לגדרות האליטה.

"טרומפלדורים רבים היו לנו בכפר עציון, בבארות יצחק ובכפר דרום", זעק הרב נריה בדם לבו, וגם הם ממשיכים להידפק לשווא על שערי האתוס.

אין ספק שבנבנשתי שרוי בתוכו של דיסוננס קוגנטיבי, למרות שהוא דוחה טענה זו. מחד גיסא בנבנשתי גאה להימנות עם האתוס הציוני שעוצב על ידי אבות הציונות, אבל מאידך גיסא אתוס זה הוא היעד המרכזי שאליו מכוונים החיצים הנורים ממקלדתו של בנבנשתי.

"חלום הצבר הלבן" שאיננו אלא "מות החלום של הצבר הלבן" הוא למעשה סיפור התנתקותו של בנבנשתי מהאתוס הציוני המקורי כפי שנתכוונו לו אבותיו. הנער הציוני־סוציאליסטי התנער מהזהות הקולקטיבית הישראלי ומגדיר עתה ישות זו כ"חברת מתנחלים מנשלת". האיש שצמח מלב הממסד נטש את "תרבות המהגרים הציונית השלטת" והתעטף בתחושת ילידות "ניאו כנענית". מאחר שהוא מסרב להיפרד מ"הציונות" שהיא תבנית נוף ילדותו הוא בסך הכול מעניק לה פרשנות חדשה שלפיה הזהות הילידית שלו היא היא ביטויה המזוקק של הציונות.

עוולות 48'

אביו של בנבנשתי, דוד, נמנה עם אבותיה של הציונות והוא זה שהקנה לו את ערכיה הבסיסיים, ערכי אהבת המולדת וידיעת הארץ, ערכים שאותם הקנה לבני דור המייסדים כולם, בראותו בכך את "ייעוד חייו", ואף זכה על כך בפרס ישראל. בכך, שלא בטובתו, הציב עצמו אביו בחזית האויב שאליו מכוונת אִשו של בנו והוא סופג חלק ניכר ממנה. את השפעתו של אביו עליו מסכם בנבנשתי במידה לא מועטה של סרקזם: "ייעוד חייו של אבי השפיע כמובן על תמונת עולמי ועל תפיסותיי, אבל בצורה שונה, ואולי מנוגדת, לזו שהתכוון" (עמ' 51).

במה חטא אביו? הוא הנחיל לו את מורשת ידיעת הארץ, הוא כבש את הארץ יחד עם בנו במו רגליו, הוא האהיב עליו את נופיה של הארץ. דא עקא, נופי ילדותו היו בעיקר הכפרים הערביים, שדותיהם ופרדסיהם, וגם כמובן האנשים שחיו בהם. במלחמת העצמאות נעקרו 750,000 (כך על פי בנבנשתי) ערבים מבתיהם, מאות כפרים נחרבו, ובחלקם יושבו מחדש על ידי יהודים. אביו נתן לכך ביטוי בספריו ובמפותיו שמהן נעלמו הכפרים הערביים. אביו אפוא נטל חלק גם בהריסת נופי ילדותו. כיבוש שטחי יהודה ושומרון החזיר אותו אל הנופים הפיזיים והאנושיים, החזיר אותו לארץ ישראל של ילדותו, זו שהייתה בדמיונו "הארץ האותנטית היפה". ניתן לומר שאביו הצליח בחינוכו של בנו בהעניקו לו את אהבת הארץ, אם כי לא לילד הזה (תרתי משמע) התפלל.

אין ספק, אל מול השמאל הישראלי הרואה את חזות כל הרעה אשר באה עלינו בכיבוש שטחי יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים ובהתנחלות בהם, מגלה בנבנשתי יושרה אינטלקטואלית הנדירה כל כך במקומותינו, ומאשים את השמאל שעיסוקו האובססיבי בעוולות הכיבוש של 1967 לא נועד אלא לנקות את מצפונו מעוולות 1948 ולהתעלם מהן כליל. בנבנשתי אינו סבור כשמאל שהשנים 1948־1967 היו תור הזהב של מדינת ישראל. הוא זוכר היטב את נישול ערביי ישראל מאדמותיהם, את אפלייתם, את הממשל הצבאי ובעיקר את "הנכבה" הפלשתינית, כשלטובת אלה שאינם בקיאים בשפה הערבית הוא טורח לתרגם אותה למילה העברית שאחריה אין צורך להוסיף עוד דבר, "השואה" (עמ' 95).

בנבנשתי אינו מניח לשמאל לברוח אל עוולות הכיבוש ביהודה ושומרון ומכריח אותו שוב ושוב להתייצב אל מול הכיבוש והעוולות בתוככי הקו הירוק. ואכן, נקיפות המצפון של בנבנשתי על עוללות הציונות בתקופת מלחמת השחרור והקמת המדינה ממלאות את מרבית דפיו של ספרו, והן שעומדות ביסוד משנתו הנפרסת לאורכו. בנבנשתי מרבה לצטט משוררים ואינטלקטואלים פלשתינים ואי אפשר שלא לחוש בהזדהותו עם כאבם של הפלשתינים, עם צדקתם.

במהלך מלחמת העצמאות ואחריה נעשו לפלשתינים עוולות שאינני מציע להתעלם מהן, בחלקן עוולות חמורות ובלתי מוסריות בעליל, שיש להתייצב מולן באומץ ולהגיד חטאנו ובבוא יום השלום אף להתנצל עליהן. ואולם זר כי יקרא את הספר יכול בקלות רבה לייחסו לאינטלקטואל ערבי־פלשתיני. בתיאוריו המפליגים את העוולות שנעשו לפלשתינים מתיישר בנבנשתי לחלוטין עם הנרטיב הפלשתיני. אותו זר יתרשם כי עם אחד, העם הישראלי, התנפל לפתע ביום בהיר אחד על העם האחר, העם הפלשתיני, שבסך הכול ביקש לעבד את אדמתו בשלום, גירש, עקר, הרס, טבח וירש את אדמתו. בחוסר יושרה אינטלקטואלית מתעלם הספר לחלוטין מאי קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם על ידי הערבים, ומהתנפלותם הרצחנית של מדינות ערב על המדינה הצעירה שהעמידה בספק רב את יכולת הישרדותה וקיומה.

למעשה, בנבנשתי אינו מתעלם מהנרטיב הישראלי, הוא דוחה אותו. לדידו "היהודים לא היו נתונים בסכנה קיומית" (עמ' 126. "היהודים", בגוף שלישי, משל היה בנבנשתי מהאו"ם). בנבנשתי מאדיר את טבח דיר יאסין, שהיישוב היהודי הוקיע מקיר לקיר, ומתעלם מרצחנותם ומאכזריותם של הכפריים הפלשתינים והלוחמים הערבים, מהעדפתם של לוחמים ישראלים שנותרו בשטח אויב לפוצץ עצמם ברימון ובלבד שלא ליפול חי בידי הערבים, מהעובדה שהלוחמים הערבים נשאו עמם סכיני גילוח בתרמילם כדי להתעלל בגופות, ממעשי הטבח שערכו הערבים, הנוראי שבהם בכפר עציון.

הנרטיב הערבי מדבר אליו יותר. מירון בנבנשתי צילום: ויקיפדיה

הנרטיב הערבי מדבר אליו יותר. מירון בנבנשתי
צילום: ויקיפדיה

ביקורת החלוציות

משנתו הניאו־כנענית של בנבנשתי, המשתיתה את זכותו לשבת בארץ הזו על "ילידיותו", מתרפקת בנוסטלגיה על גן העדן האבוד של כפריה, אנשיה וריחותיה של הארץ לפני קו השבר של הקמת המדינה. "ארץ ישראל בלי ערבים היא ארץ מעוקרת" (עמ' 100), אומר בנבנשתי וזוכה למחמאות המזהות בדבריו את השראתו של ס' יזהר.

אכן, יזהר הוא אילן גדול שבו יכול להיתלות בנבנשתי בבואו לפרוס את משנתו, אך אין בו אומץ ללכת עם יזהר עד הסוף המר של השקפתו, אם כי מפעם לפעם הוא משמיע קולות שמהם עולה כי "הרעיון הציוני היה פגום מראש. הוא לא הביא בחשבון שיש פה קבוצה לאומית אחרת" (עמ' 299). יזהר, שספרו "חירבת חיזעה" עוסק בעוולות מלחמת השחרור, הרחיק לכת מאז וחתרנותו נגד המפעל הציוני לא עצרה ב־1948 אלא המשיכה לאחור עד לימי הבראשית של הציונות. אף את הוריו של בנבנשתי, חלוצי העלייה השנייה והשלישית, היא לא השאירה נקיים מלהט החרב המתהפכת. הנופים והריחות של יזהר לא הותירו כאן מקום לילידים מסוגו של בנבנשתי. הנוף הכפרי הבראשיתי הוא ערבי בלבד. הציוני הראשון שכף רגלו דרכה כאן הפר באחת את שלוות הנוף ופצע אותו אנושות.

בספרו "מקדמות" שיצא לאור בשנת 1992, לאחר 29 שנות שתיקה, כתב יזהר:

שאולי, הארץ הזאת לא רוצה בנו כלל, לא באמת. מפני שאנחנו באנו לשנות בה ולעשות לה דברים שאינה רוצה. והיא לא רוצה בשום יער הרצל. ולא רוצה בשום פרדסים על גבעת החול־חמרה, ולא רוצה שהחול־חמרה ישתנה בכלום, ושיניחו לו ושיישאר כמו שהוא… ומה שנוצר כאן באלף שנים ואולי אלפיים הוא חכם יותר ונכון יותר ואמיתי יותר וגם יפה יותר מכל מה שעולה על דעתם קצרת הרוח של כל אלה הבאים לשנות כאן הכול, רק מפני שיש להם כוח, הרבה כוח, ודעת קצרה או חסרי כל דעת… ושחכמת היום הקצר אינה יודעת אלא רק להרוס את חכמת אלף השנים האיטיות, ושגם כיכר המישור שמאחור צריכה להישאר גדולה וריקה ובלי שיהיה עליה כלום… ורק אולי כמה עדרים נטושים של כבשים… או אולי גם איזה כפר ערבי נמוך…

מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי, אומר המקום מישעיהו. עזות פנים של זרים לבוא להפר כאן מה שיש כאן כבר אלף שנים או אלפיים או שלושת אלפים, אדמה אחת גדולה ושלמה ופנויה מכול, יפה כזאת בריקותה השווה והשלמה… וכשמתחילים להפר את שווי המשקל שמאז ומעולם, שנשמר תמים אלפי שנים, לעולם לא יודעים לאן מגיעים, ושקודם כול הורסים… ביתוק השלם בידי הוללים קצרי רוח ויהירים… וגרירת כל מיני דברים שאינם שייכים, וכפייתם באונס… ושיכריחו את המקום להסתיים וללכת או להיכנע… ובלי שים לב לאף אחד מסימני המחאה… בכל מיני התנגדויות לזרים שבאו לשנות, ביוהרה כזו ובעזות פנים, ובעקיצה הכרחית של כל מי שמנסה להידחף אל מה שאין לו רשות להידחף אליו כאן… (עמ' 49).

הוי הוריי היקרים קצרי הרוח, הוי אמי שיצאה בעור שיניה ממחנה ההשמדה באושוויץ, ללא הורים וללא שלושה אחים, הוי אבי ששרד את מחנה הפרך כדי לשוב לביתו ולא למצוא שם נפש חיה ממשפחתו, לא את הוריו ולא את שש אחיותיו, מה לכם כי נזעקתם לצאת לארץ ישראל, לעלות על אוניית מעפילים, ללדת שם את בנכם ולהגיע לארץ ישראל? כלום לא ידעתם כי הארץ אינה חפצה בכם? כלום לא ידעתם כי אדמת ארץ ישראל "צריכה להישאר גדולה וריקה בלי שיהיה עליה כלום… רק היא לבדה ענקית פתוחה וריקה"? מנין שאבתם את "עזות הפנים לבוא להפר מה שיש כאן כבר אלף שנים…"? האם עשיתם זאת בגלל "דעת קצרה" או שמא הייתם "חסרי כל דעת"? האם עשיתם זאת "רק מפני שיש לכם כוח, הרבה כוח"? שמא עשיתם זאת "ביהירותכם וחירשותכם"?

פתרון של מקלט

ימים ולילות ביליתי בניסיונות נואשים לחדור למוחותיהם של יזהר ובנבנשתי בניסיון להבין את פשר נקיפות המצפון הציוני שלהם ולפתע הבזיקה בי התובנה: השואה אינה נוכחת בכתיבתם, אינה נוכחת בנפשם. לא הרי הציונות שלהם כהרי הציונות שלי. האתוס הציוני של יזהר ובנבנשתי הוא האתוס החלוצי שעוצב על ידי בני העלייה השנייה והשלישית. אתוס זה נישא על כתפי חזון חברתי משיחי שביקש לברוא בארץ יהודי חדש, אדם חדש. יותר משחיפשו בארץ ישראל מקלט לעם היהודי הנרדף, הם תרו אחרי מפלט מהיהדות. יותר משמרדו בגויים הם מרדו ביהודים. יותר משביקשו לחולל מהפכה לאומית הם ביקשו לחולל מהפכה חברתית סוציאליסטית.

ואם הרעיון הציוני אינו אלא ניסוי חברתי, כי אז אין תימה שהארץ בעלת המסורת המדברית רואה בו מעשה קולוניאלי ודוחה אותו. ומה הפלא "שהיא לא רוצה בשום יער הרצל ולא רוצה בשום פרדסים" ומה הפלא ש"המקום צועק לכו מפה".

ואולם מרכזיותו של הרעיון הציוני אינה טמונה באתוס החלוצי, אלא בהענקת מקלט לעם היהודי, במציאת מנוח לכף רגלו, בחזרתו לארצו, בהשבת גורלו לידו. האם אפשר אחרי השואה להעמיד בספק כלשהו את צדקת הרעיון הציוני, גם אם בתהליך הגשמתו, הכולל מלחמת קיום שכפו עלינו הערבים, נגרמו פה ושם עוולות שאין להתכחש להן ויש לעשות הכול כדי לתקנן? מהי התרפקות רומנטית על ארץ מדברית גדולה וריקה אל מול כבשני אושוויץ? מהי היא האלטרנטיבה של הוריי? של העם היהודי?

בנבנשתי מקונן על העקורים הפלשתינים המוצאים עצמם לאחר שישים שנה "מצטופפים במחנות הפליטים שלהם, בלא תוחלת וללא פתרון". עד לאיזה דור עוברת ירושת הפליטות? כותב השורות הללו נולד על אוניית פליטים המכונה בכינוי ההרואי "אוניית מעפילים". על סיפונה של אונייה זו הצטופפו 4,000 פליטים שרידי שואה. הם יכלו להצטופף במחנות פליטים עד עצם היום הזה ועד אין סוף. מדינת היהודים היא מדינת פליטים, אלא שפליטים אלה נטלו את גורלם בידם, והחלו כאן חיים חדשים שהצמיחו את מדינת ישראל והפכוה לגן פורח. יושבי מחנות הפליטים בעזה, ביהודה ושומרון, בירדן, בסוריה ובלבנון בחרו בחיי פליטות או שאחיהם הערבים בחרו עבורם בחיי פליטות. עד מתי סבור בנבנשתי שעליו ליטול על עצמו את האחריות לפליטותם?

נרטיב ערבי

בנבנשתי נודע זה עשרות שנים בתיאוריית אי ההפיכות של המציאות ביהודה ושומרון. בין הים לירדן יש 6 מיליון יהודים ו־4 מיליון ערבים, ולמעשה, לפי חישוביו, נותרו למדינה הפלשתינית המתוכננת רק 10% מהשטח שבין הים לירדן, ואין בה תשובה ראויה לדרישת "השיבה" של הפלשתינים. לא תיתכן עוד כל חלוקה שוויונית של הארץ בין שני העמים. המשתמע מכך הוא שסדר היום המדיני אינו כולל עוד את פתרון שתי המדינות לשני העמים. בכך קומם עליו את השמאל הישראלי אשר תיאוריה זו מציבה אותו בסמטה חשוכה ללא מוצא.

הפתרון לסכסוך הישראלי פלשתיני שהוא מציע הוא מדינה דו־לאומית. "המציאות שאנו חיים בה כבר עכשיו היא מציאות דו־לאומית" (עמ' 298). הרפובליקה הישראלית השנייה, זו שקמה עם תום מלחמת ששת הימים ושולטת בכל השטח שבין הים לירדן, היא מדינה דו־לאומית. בני הלאום היהודי מחזיקים במונופול מוחלט על משאבי השלטון והכלכלה. "זוהי דמוקרטיה של עם אדונים" (עמ' 296). את רעיון המדינה הדו־לאומית מתרגם בנבנשתי ל"שוויון של כבוד", ואידך זיל גמור. בנבנשתי ער לעובדה שברעיון המדינה הדו־לאומית טמונה הכרה בכישלון הרעיון הציוני והוא אכן מודה בכך אך רואה בכל דרך אחרת השלמה עם איבת נצח בין היהודים ובין הפלשתינים. למען ערכים ליברליים, דמוקרטיה של אמת ושוויון של כבוד הוא נכון להיפרד מהחזון הציוני.

אפשר שאכן אבות הציונות לא נתנו די את לבם לשאלה הערבית האורבת לפתחו של הרעיון הציוני, ואפשר שאכן יום אחד תיכפה עלינו המדינה הדו־לאומית. לא יהיה זה יום חג לישראל. יהיה זה יום אבל. כישלונו של הרעיון הציוני הוא טרגדיה איומה לעם היהודי. התחושה הטראגית הזו נעדרת מספרו של בנבנשתי. בנבנשתי מודה כי בהעלאת האופציה הדו־לאומית הוא נוקט עמדה אידיאולוגית־ערכית. ואמנם האווירה שבה מתקיים הדיון בספר מאמצת בחום רב את המדינה הדו־לאומית, מוצאת בה ערכים חיוביים, מאמינה באמונה שלמה במוסריותה ובצדקתה. בנבנשתי היליד מתחבר היטב ליליד הערבי, אינו פוחד ממנו. בניגוד לנו שהבאנו את פחד הגוי מהגלות, הוא אף מאוהב בתרבותם. הוא בסך הכול רומנטיקן אסקפיסטי שהרי ככלות הכול "הרעיון הציוני היה מתחילתו רומנטיקה אסקפיסטית" (עמ' 336).

אין ספק. הנרטיב הערבי מדבר אל בנבנשתי יותר מן הנרטיב הישראלי, הטרגדיות של העם הערבי מדברות אל לבו יותר מן הטרגדיות של העם היהודי. "חלום הצבר הלבן" אינו "אוטוביוגרפיה של התפכחות" אלא אוטוביוגרפיה של התנתקות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד כסלו תשע"ג, 7.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בדצמבר 2012, ב-גיליון וישב תשע"ג - 800 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. חבל שלא פורסם בהארץ

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: