זקן שהוא תינוק / שלום רוזנברג

החומר עשוי להתעייף אבל באדם כוח פנימי המסוגל לרענן אותו. על התחדשות וגבורה בעקבות ברכת 'הנותן ליעף כוח'

נקודת המוצא לרשימתי זאת נמצאת בחשוב בסיפורי רבי נחמן מברסלב, "שבעת הקבצנים", סיפורם של העיוור, החרש, כבד־הפה, בעל הצוואר העקום, הגיבן, הגידם והפיסח. הקבצן־נכה הוא דמות פרדוקסלית, אנטי־גיבור שהוא הגיבור האנושי האמיתי. כל אחד מהם מבטא ביקורת על ממד אחד של מצבו הקיומי של האדם ועל התופעות החברתיות והתרבותיות האחריות לטרגדיות שבעולם המודרני. הם לא עלובים וכושלים שנדחו מהחברה, אלא אנטי־גיבורים המוחים נגד מהות עולמנו.

 מחדש את חייו. עוף החול, פרידריך ברטוך

מחדש את חייו. עוף החול, פרידריך ברטוך

חידוש איברים

הקבצנים מציגים את עצמם תוך שהם מספרים סיפורים, בעצם סיפורים בתוך סיפורים. בראשון שבשרשרת סיפורי שבעת הקבצנים הגיבור הוא זקן עיוור, זקן שהוא תינוק. בסיפורו מופיעה דמותו של הנשר הגדול. כדי להבין את משמעותם של דברים אלה אזדקק לדבריו של רבי נתן, תלמידו וסופרו הגדול של רבי נחמן. בהלכות תפילין (סי' ה) שב"ליקוטי הלכות" שלו מספר לנו רבי נתן שמורו הגדול הזהיר אותנו "ואמר שאסור להיות זקן". הזקנה שעליה מדובר אינה הזקנה הביולוגית. קיימת הגדרה עמוקה יותר.  זקן הוא אדם שאינו מסוגל להתחיל שוב מבראשית. עתה מובנת דמותו של הנשר הגדול. דמות זאת, המצוירת במשל שבספר יחזקאל (יז, ג): "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה", מתפרשת על פי האמור בתהלים (קג ב־ה): "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'… תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי". נוצותיו של הנשר נושרות ומתחדשות: "יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" (ישע' מ, לא).

אכן, במקרא הנשר הוא סמל ההתחדשות. התחדשות זאת הייתה, לדעתי, מקור השראה ליצירת הדמות האגדית של הפניקס, ה'חול' שבאגדה, שעל פי נוסח אחד נשרף כל אלף שנים, וקם לאחר מכן מאפרו. הנשר הריאלי מחדש את נוצותיו. הנשר האגדי מחדש את איבריו. הנשר הקיומי מחדש את חייו על ידי כך שהוא מסוגל להתחיל מחדש אחרי נפילה, להתחיל במשהו חדש, ומעבר לכך, לחיות בצורה חדשה את אשר הוא חי יום יום. הזקן שהוא תינוק מסוגל לנצח את השגרה ותוך כדי כך להתקדם.

ושוב, נחזור אל הסידור, אל ברכות השחר: "הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ". יש כאן יותר מאשר תודה לקב"ה על הריענון שהשינה מעניקה לגופנו. הברכה מתייחסת במילותיה לנס ההתחדשות של היחיד ושל הכלל.  מהדהדות בה מילותיו של הנביא (ישעיהו מ כח־לא): מי ש"לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע" הוא "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ… וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

לפי ר' נחמן אנו מברכים ברכה על מתת א־להים נפלאה זו, אפשרות החידוש שבחיים. הוא הלוא אמר (ליקוטים בתרא, קיב): "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן". תמיד? ומה עם אותם שאינם יכולים לתקן את עצמם, שהגוף בגד בהם, שהעייפות ניצחה אותם, והם חסרי אונים וחסרי כוח? מעבר לאופטימיות של הזקן־התינוק, פירש הראי"ה קוק את "הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ" בצורה יותר "דרמטית" ועצובה (עולת ראיה, א, עה): "גם כשהחולשה גוברת, כשהכוחות הטבעיים, על פי תכונתם הגופנית, מגיעים לידי משבר", נתן לנו הקב"ה את הכוח האולטימטיבי הנפלא, "הכוח הנפשי, הנתון בתוכיותה של הנשמה".

כוח בשעת משבר

"נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה". חכמים שונים ניסו לעמוד על ההבחנה הקיימת לדעתם בין  שמות נרדפים. אף אם לא נסכים עם כל הנאמר על ידם, פעמים רבות הם חשפו "סודות" מעניינים שלהם לא שמנו לב כלל. כך למשל ניסה המלבי"ם להסביר את ההבדל בין 'כוח' לבין 'און'. הוא כתב על הפסוקים שאנו דנים בהם (מ, כו): "'כח יציין הכח הפנימי השורשי. ואון יציין התגלות הכח אל הפועל. הכח הפנימי יתעלף וייעף לפעמים, ועל זה אמר (כ"ט) נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ".

לפי הגישה הזו נבין גם את השורש 'אמץ', שהרי גם 'מאמץ' וגם 'אומץ' מבטאים את הניסיון שלנו להוציא את ה'כוח' לפועל, למציאות. אם נשתמש בגישת המלבי"ם נוכל לומר שעל פי הראי"ה כשכל הכוחות הגופניים חסרי אונים בגלל הסיבות השונות של המחלות הפוגעות בבני האדם, יכולים וחייבים אנו לנצל את הכוח הפנימי שהוא "זרם חיים רוחניים מהמקור העליון של הנשמה, המחדש רוח גבורה ונותן כח חדש לעמל החיים", לעמל ולסבל האנושי. "וזהו הכח הא־להי הנתון כמתנת ש־די מידי אדון כל הנשמות ליצוריו החוסים בצל כנפיו, לעמוד להם בעת כלות כחם". זה נכון בייחוד בזקנה! אנו מתפללים בעקבות המשורר המתחנן (תהילים עא, ט): "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי", ובהמשך (יח) מדגיש הוא את הבקשה: "וְגַם עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱ־לֹהִים אַל תַּעַזְבֵנִי!". הנביא עונה בשם ה' (ישעיהו מו, ד): "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל".

והראי"ה מסיים: "ועל פליאת המעיין הזה, המפכה ועולה להזרים חיים ועצמה, גם בעת אשר הכח החמרי כבר בא עד הגבול של החלישות והעייפות, אנו מברכים: הנותן ליעף כח".

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בדצמבר 2012, ב-גיליון וישב תשע"ג - 800, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: