הלחישה כזעקה / הרצל חקק

שואת העם הארמני המושכחת מקבלת את מלוא ביטויה הפיוטי והזוועתי ביצירתו של ווסגניאן. העדות, הסיפורים, התמונות ופרקי החורבן הופכים אותה למקודשת

ספר הלחישות

וָרוּז'אן ווֹסגַניאן

מרומנית: אנני שילון

ספריית פועלים, הקיבוץ המאוחד, תשע"ב 2012, 459 עמ'

לספרות יש כוח, ספרות במיטבה יכולה לשאת על כתפיה זמן ומקום, דורות ומרחבים. מי שקורא בספרו הממגנט של ורוז'אן ווסגניאן, 'ספר הלחישות', חש שהוא מיטלטל על גלים שוצפים, עד להתרחשויות היסטוריות בעין הסערה, נחשף לחידת הקיום, לסיפורו הטרגי של העם הארמני.

ווסגניאן פוקח את אוזנינו לאותם קולות שכמו נשכחו, שכמו נדחקו אל מתחת לעור התוף של העולם, והלחישות הנסתרות האלה לובשות חיים. ספר הלחישות הוא צעקה שלא תיעלם לעולם.

ווסגניאן הפך את השואה הארמנית לעדות חיה, וספר הלחישות שכתב יישאר כאנדרטה נושמת. במגילת הכאב הזו הפיח המחבר רוח חיים בכל הזיכרונות, בכל אותם רגעים שותתי־דם, בכל התקוות שהתנפצו לרסיסים. העבר שהיה דומֵם קם מן החורבות.

קודם כול זהו סיפור התלאות של העם הארמני, ודפי הספר מציירים בעט אמן זוויות שונות לתיאור צעדת המוות, לשרטוט השיירות שהלכו בדרך אל מותן, לתיעוד אותן שנים של אימה ובלהות. חלום הביעותים הנורא פורץ מתוך שנה של סיוט, שנת  1915. כאן מתחילה תקופה של אופל מצמרר. טבח של מיליון וחצי נפשות. עולם שסב על צירו.

לאחר שקראנו את ספר הלחישות השואה הארמנית היא שואה אחרת, היא לחישה שהפכה לצעקה שתהדהד מקצה לקצה, לא תניח לעולם להישאר כמות שהוא.

התצלומים ממלאים את מקום החיים. אישה ארמנית בורחת עם ילדיה, 1899צילום: ויקיפדיה

התצלומים ממלאים את מקום החיים. אישה ארמנית בורחת עם ילדיה, 1899
צילום: ויקיפדיה

מַחבּרת סתרים

השם 'ספר הלחישות' מופיע בספר כצופן למַחברת סודית, מַחברת שבה מסופרת השואה הארמנית מבפנים, מתוך עולמם של הסובלים. קרעי הרמזים על אותה מחברת סתרים מאירים בפנינו את נשמתה: זה ספר קודש, שבו להיסטוריה יש לא רק תאריכים ושמות ומנצחים ומנוצחים, אלא גם משמעות, ומעמד מיוחד לתמונות.

"בספר הלחישות ממלאות התמונות מדי פעם את מקום החיים". וכמה שורות לאחר קביעה זו  מגלה לנו ווסגניאן עוד סוד מאותו ספר לחישות מסתורי: "הארמנים ישובים במעגל שלהם, שהיה מצטמצם והולך, נהגו להניח בכל פעם שבה היה מי מהם נעלם תמונה שלו במקומו, מטעמי שמירת רצף המעגל ושלמותו… בשביל הארמנים של אותם זמנים, היו התמונות כעין צוואה או ביטוח חיים" (150־151). לאורך כל הספר יש לתצלומים כוח חיים, אלה מהווים נרות נשמה, נרות לעדות.

אין מוקדם ומאוחר בספר, והעלילה אינה קו ליניארי אלא עלילה נפשית. הדפים סוחפים אותנו לסיפור המשפחתי של המחבר, לסיפור פרשיות מעולמו של העם הארמני, לאירועים היסטוריים עולמיים שמציירים את הפילוסופיה שמעבר לעובדות, את החיים האמיתיים שמעבר לכרוניקה היבשה.

סיפורו של מינאס העיוור הולם את הקו המוביל של הספר – לתת כבוד לפשר האפל שמעבר לאור, למציאות הנסתרת. מה פלא שאותו עיוור הוא זה שרואה יותר מכולם. לרגעים נדמה לנו שזה גלגול של אותו טרזיאס מן הטרגדיה היוונית. את סיפור חייו של העיוור משרטט המחבר בכמה מילים: "בראשית היה האור. פעם נפלה תרדמה על האור. הוא חלם, וכך, מתוך חלומו, נולד לו הצל". "כשהייתי בן גילך", אמר מינאס, "חלמתי שאני עיוור. זה  היה יפה, בחלום. עכשיו אני חולם שאני רואה" (79). העיוורון והסוד והחלום מובילים את העלילה, וכורח החיים הוא להמשיך לחפש, להמשיך בחקר כדי להגיע לנשמת הדברים, לאותו צופן שמעבר ליקום.

מעבר לרומן שאנו קוראים, יש עולם בבואה. שם מקנן ספר הלחישות, עולם שכל הווייתו היא סיפור בתוך סיפור, זיכרון בתוך זיכרון, דמות שמצטלבת בדמות אחרת. מעבר לכל זה יש רובד תת קרקעי, שכולו נשמות וחלומות וצופן גנוז, ושם נחבא הרובד האמיתי. לכן חשוב למחבר להבהיר לנו שלא תיעוד ההיסטוריה הוא עיקר הספר: "הספר אף שלרוב הוא דן בעיקר בעבר, אינו ספר היסטוריה. ספרי היסטוריה דנים בדרך כלל במנצחים. ספר הלחישות מזכיר יחד אוסף של מזמורי תהלים, והוא מוקדש בעיקר למנוצחים" (291).

הילד הזקן

הספר הוא כעין פרק בכתבי הקודש, מגילה של נביא חורבן שצופה בפרקי הקינה של עמו, שמנסה להבין את סוד הקיום של אבותיו. פרקי הטבח שטבחו התורכים, פרקי הזוועות שמתרחשים בשיירות המגורשים, כל אלה כתובים בשפה עצורה, בכאב נשבר. המחבר מנסה להבהיר את משמעות הדברים ומדוע טבח וגירוש מקבלים ביטוי בלחישה ולא בצעקה: "הסיפור הזה, שאנו מכנים בשם ספר הלחישות, הוא לא הסיפור שלי. הוא החל עוד זמן רב לפני תקופת ילדותי, עת נהגו לדבר בלחש. הוא החל עוד זמן רב לפני שהפך והיה לספר. הוא לא התחיל בפוקשאני של ילדותי".

הלחישה של ההיסטוריה הארמנית נשמעת מיוסרת, זכה ואצילית. תיאור הטבח שורט את נימי הנפש, מצמרר. "בטרבזון הועלו כמה מאות נשים עם ילדיהם ועם הקשישים שכבר לא היו מסוגלים ללכת על אסדות והושטו ללב ים. בתוך כל אותה אומללות, שמחו הנשים כשנאמר להן שהן יעשו חלק מהדרך על המים, וכך יימנע מהם מאמץ נוסף. אלא שלמחרת היום חזרו האסדות ריקות אל החוף".

ובקטע אחר: "הילדים הארמנים מבית היתומים הגרמני הוטבעו באגם בקרבת מקום. הנשים ממֵסנֵה, שכבר יצאו לדרכן אל עבר אוּרפָה, נרצחו בדרך וגופותיהן הושלכו אל הנהר. לאורך הגדה המזרחית של נהר הפרת… נותרו גופות הנשים השחוטות והמבותרות מוטלות בשולי הדרכים, או בתעלות שלצדן… עד למחצית שנת 1916 ניתן היה עוד לראות את השלדים שלהן".

הסב, גאראבט, מנחיל לילד־המחבר כיוון חיים. הוא מאמין שלכל דבר יש משמעות ומנחיל תובנה זו לנכדו המספר את הסיפור. את כובד החיים הזה הוא מטמיע בילד הכותב, וכך מתאר המספר כיצד היה מתלווה לזקן מינאס העיוור ובהמשך מתוודה במילים אלה: "כמעט כל האנשים שבחברתם ביליתי את ילדותי היו זקנים. 'מה מחפש בינינו הילד הזה?', היה שואל בצחוק ארשאג, מצלצל הפעמונים. 'עזוב אותו', ענה סבא גאראבט, 'זה לא ילד רגיל, זה ילד זקן, בא בימים'" (77).

כשאנו קוראים בצימאון את פרקי הספר, אנו חשים שאותו 'ילד זקן' היטיב להבין את ילדותו האבודה ואת זקנתם של סביו. היטיב לספוג את הסודות שהנחיל לו סבו, וכך היטיב להטמיע בקרבו את רוח העם הארמני, ובעיקר – השכיל לצייר לנו דיוקן של הוויה שחיה בין סבל לבין זיכרון, סיפור שהוא עדות, סיפור שהוא לקח לדורות.

כאשר מתואר מות הסב בעמודים האחרונים, אנו שבים אל אותו נהי, אל אותו בכי, שמלווה את דפי הספר: מעבר לדלת נשמע קולו של הסב הגוסס, והשורות אומרות הכול: "עמדנו כולנו מול הדלת, שסבא אמנם לא נעל, אך הרגשנו נבוכים לפתוח, כשמעברה השני נשמע מין מזמור קינה בלתי פוסק, בהמיית נהי העקורים במחנות… כלחישה של אדם שלא עוצר עוד לשאוף לחזהו אוויר, כמו היה מבקש להתרוקן מן החיים שבקרבו… מין מזמור הלל שנבע מתהומות נשמתו, מזמור שהזמין את המוות" (448).

שלוש הסיפורי־על

שלוש פלנטות, שלושה סיפורי־על, מאירים את הסיפור המרכזי המתואר בעלילת הספר. אחד הסיפורים הוא סיפור סוס העץ, וכאן מעניק המחבר פירוש מיוחד לילדות של ילד שלא זכה להיות ילד. אפילו צעצוע הילדות זוכה לכמה אגדות בהמשכים, אגדות על סוסי עץ. אותו צעצוע ילדות עובר מטמורפוזה, ויש בו לשקף את החלום ושברו לאורך העלילה.

  פלנטה נוספת להבנת רוח הדמויות מופיעה בדמות סיפור אגדי נוסף, סיפור של הלוויה וארון קודש. בתיאור הלוויה זה מופיעות באופן סמלי כל הדמויות, ואנו עדים למפגש נשמות. אנו נשאבים לפרק, שנראה כפרק מתוך ספרי הנביאים, פרק שנושב רוח מקדש, פרק שבו מתכנסות כל דמויות הספר, החיים והמתים. "וכך הוּכח עם קבורת הארון שגם התשובות מתות, בדיוק כבני האדם, ומְפנות מקום לחיים, שיוכלו להמשיך הלאה" (עמ' 430).

סיפור־על נוסף מצייר מעגלים קונצנטריים – מעמ' 314 ואילך – זרקור לסיפורם של אנשי השיירות, סיפור אנושי שמזכך את הבכי ואת ההשלמה עם הסבל.

במצֵבה החיה לשואה הנוראה של העם הארמני הצליח המחבר לתאר את נפש הפורענות, את עומק הכישלון של האנושות, כדי שנלמד לזכור, כדי שהעולם יֵדע להתאבל על המתים וידע גם לא לשכוח את חרפת הרוצחים. תיאורים המוכרים לנו מסיפורי שואה אחרים:

תולדות בני האדם הינם תולדות המעשים, המילים הבלתי נשכחות, אך בעיקר הם תולדות המבטים. קשים לתיאור, קשים לפענוח, אך עזים ומציאותיים יותר מכול… תמונותיהם של המתים הדקיקים פעורי המבט מטלטלות ומטרידות אף יותר, משום שככל שהיה גופם הולך ומתמעט ברעב, בתשישות או במחלות, היו עיניהם נותרות שלמות, ונראות על פניהם המצומקות, ענקיות ותאֵוות חיים (221).

החיים והזיכרון, המוות והעדות – זו נשמת הספר, ובכך יש המשך ללבו של הפסוק מתהילים קיח יז: "לא אמות, כי אחיה ואסַפֵּר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד כסלו תשע"ג, 7.12.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בדצמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישב תשע"ג - 800, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: