שפה חדשה לחיים / חנוך בן־פזי

הגותו של משה מאיר, שחלקה נפרש מעל דפי מוסף זה, כונסה לספר המציע המשגה של זהות אישית כפולה – פילוסוף שהוא חסיד ודתי שהוא חילוני

 שניים יחדיו

פילוסופיה דתית חילונית חדשה

משה מאיר

מאגנס ומכון ון־ליר, תשע"ב 2012, 206 עמ'

 האם ניתן לבנות עולם יציב על יסודות רעועים? האם ניתן לבנות מחדש עולם דתי על השבר של החוויה הדתית? האם ניתן להגדיר מחדש את החברה הציונית הדתית על בסיס הסדקים שנסדקו בה, ועל בסיס הסערות הרוחניות והחברתיות המאיימות על עצם קיומה? שאלות אלו המוגשות כ"ראשית" לקורא, כבר עם הדפים הראשונים של הספר, עוברות כחוט השני לאורך חלקיו השונים, וממשיכות להדהד גם במוצא השער המסיים, "אסיף".

ייחודו של הספר בכך שהוא מבקש להתייחס לשאלות אלו במסגרת שיטה פילוסופית סדורה ומתוך התייחסות לשתי שאלות יסוד אחרות: מנין צומחת החוויה הדתית ומה תפקידה של הפילוסופיה בעולם הדתי. הוא מציע את החוויה הדתית כחוויית קיום יסודית, שאותה יש למדוד ולהבין בשיטתיות וביכולת ההמשגה של הפילוסופיה. הספר בנוי מארבעה חלקים המשקפים גישה זו, דהיינו תחילה יש לזהות את המקור הדתי ואחר יש להכניסו לתוך שיטה פילוסופית.

משה מאיר יוצא לחפש את הפתחים האפשריים ליצירה: מקורות התנ"ך וספרות חז"ל מחד גיסא, והתשתית הפילוסופית מאידך גיסא. כיוון שנכנסו בפתח היצירה, הרי הוא מבקש בחלקה השני ליצור שפה חדשה. את המילון החדש הוא כותב באמצעות משמעויות חדשות ההולכות ונוצקות לתוך המילון הישן. עתה, בעזרת אוצר המילים הדתי הזוכה למשמעות מושגית פילוסופית, ניגש הוא אל החלק השלישי, והעיקרי, שבו הוא מוצא את מה שביקש מתחילה – ליצור טיפוס יהודי חדש, הדתי־חילוני. החלק הרביעי של הספר מעוצב בהתאם למתודה המנחה, כ'מבט לאחור', שהרי מוטל על היוצר לבחון באופן שיטתי גם את השיטה שיצר.

המסע מתחיל בתודעת משבר עמוקה, משבר אישי, משבר חברתי ומשבר רעיוני. המשבר שנוצר מן הסדקים בתפיסת העולם הציונית הדתית או ליתר דיוק, ציונית דתית וחילונית. האומץ בגישתו של מאיר מצוי בבחירה שלא לנסות ולפתור את שאלת המשבר דרך השיח הפוליטי או הדתי הפופולרי, אלא להיזקק לשאלות עומק ולשיטתיות מחשבתית שתאפשר להבנות מחדש תפיסת עולם ומחשבה חברתית.

הכוונה המוצהרת, להקפיד על שיטתיות מחשבתית ומתודה נאו־קאנטיאנית, מוצאת את עצמה מתקהה מעט, משום הנטייה הקיומית של מחברה. הוא מבכר את הסיפור הקיומי האישי, שבו הוא מוצא את עצמו, ומקווה שהסיפור האישי הפילוסופי שלו יפגוש כמה שיותר קוראים. אך המסע הפילוסופי הזה לא נעשה לבד. משה מאיר לוקח איתו שלושה מורים ומדריכים – אלו שהכיר ומהם למד: הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל, אך לא פחות חשוב מהם הוא המורה שלא זכה להכיר ובכל זאת מצטרף למסע זה, הרמן כהן, הפילוסוף הניאו־קאנטיאני ממארבורג שבגרמניה.

הספר פונה כמדומה בראש ובראשונה אל הקורא הדתי של ימינו. או ליתר דיוק אל הקורא אשר העולם הדתי, על הצדדים המעשיים שלו – ההלכתיים והריטואליים – ועל הצדדים החווייתיים שלו, אינו זר לו. הספר מציע לקוראיו שיח בוגר, במובן המילולי של המילה. דהיינו זה שיתבגר לעולם דתי שלאחר המודרנה, לאחר ההשכלה והחילון, לאחר המהפכה הציונית והמהפכה התרבותית והאמנותית שעבר העם היהודי, ואפילו לאחר תגובות הריאקציה לכל אחד ואחד מן האתגרים הללו. את העולם הדתי של העת הזאת מציע משה מאיר לבסס על יסודות החוויה החסידית וההלכתית, אך תוך כדי מחויבות לעולם החילוני. המחויבות הנוספת הזו מאתגרת מבחינה חברתית ומבחינה אמונית ודורשת כנראה גם פשרות.

הציוני הדתי שרוי בשני העולמות: החילוני והדתי. שוק מחנה־יהודה בירושלים
צילום: פלאש 90

 שלוש נקודות מבט

הספר נכתב משלוש נקודות מבט שונות, המתלכדות בנקודה אחת מרכזית שכמעט איננה מוזכרת בגוף הספר. היבט אחד של הספר הוא כספר הגות עצמאי, הסולל דרך הגותית בעקבות משנתו של הרמן כהן. היבט נוסף של הספר הוא מצוקתו של הדתי המודרני בעת הזאת והמתח הרוחני שבו הוא מצוי בין עולמו החילוני ועולמו הדתי. נקודת מבט שלישית, אינטימית ואישית, היא עולמו של המחבר. שלוש נקודות המבט הללו מתחברות בשאלה מרכזית אחת – שאלת החינוך בעת הזאת. מן העמוד הפותח את הספר ועד לעמוד האחרון שבו, יכול הקורא להשתאות למול משמעותה של האחריות החינוכית שקיבל ומקבל עליו משה מאיר המחנך.

ושמא זה מה שיכול להפוך את הספר הזה גם לפרוגרמה לימודית, הנוקטת עמדה בבחירת מקורותיה ובבחירת אופני הלמידה והפירוש שלהם. כספר מחנך מוצעים בו המקורות המאפשרים דיאלוג בין הדורות: התנ"ך, האגדה התלמודית והסיפור החסידי. בחירה זו מתוך ארון הספרים היהודי היא בחירה שיש לתת עליה את הדעת. ייתכן שבחירה זו משקפת שינוי דתי שעברה ועוברת החברה הציונית דתית.

כאשר פרסם הרמן כהן את ספרו על 'תיאוריית הניסיון של עמנואל קאנט' בשנת 1871, היה זה מתוך מודעות עמוקה לצורך החשוב בהרמת קרנה של הפילוסופיה. את כל יכולותיו וכישוריו האינטלקטואליים וידיעותיו הרחבות בתחומים שונים הוא מגייס לטובת המעשה הפילוסופי שנועד להחזיר עטרה ליושנה, ולמקם מחדש את הפילוסופיה במחקר, במדע ובתרבות. התודעה העצמית שלו היא תודעה של משבר, זה שאליו צועדת החברה האנושית בעוד כחמישים שנה. על כן, יש לעשות את העבודה הפילוסופית בדחיפות ובבהילות, ובחרדת קודש של ממש, משום שתפקידה של הפילוסופיה הוא לתת את הכלים לחשיבה וליצירה, ליצור מתודה ושיטתיות שמאפשרות ושימשיכו לאפשר את החשיבה המדעית, המוסרית והאמנותית.

ייתכן מאוד שצורך דומה הוא זה שהוביל את מאיר בדרך הפילוסופית של חיבור זה. אני מציע להקשיב למעשה היצירה הזה גם כ'קול קורא' ליצירה פילוסופית יהודית ישראלית. מטעמים שונים של מסורת הלמידה והכתיבה הפילוסופית הישראלית, היצירה הישראלית המקורית בתחום הפילוסופיה עדיין בראשית דרכה. גם אם נוכל לציין כמה וכמה צעדים בכיוון זה מן העשור האחרון, עדיין נוכל לציין את חיבורו של משה מאיר כאחד מן הראשונים הנענים לקריאה הזו, וכמי שפותח שער נוסף למחשבה. את העבודה הפילוסופית שלו עושה מאיר בקפדנות ובשיטתיות. הוא מבקש לבחון את החוויות הדתיות, את המעשה הדתי ואת האמונה הדתית במשקפיים של פילוסוף, שהכלים שלו הם השפה ויכולת ההמשגה. עבודתו מבקשת להעניק משמעות פילוסופית שיטתית לחוויה הדתית החסידית. החיפוש הזה מאתגר את התמימות האפשרית של החסיד, והוא גם מאתגר את החוויה השכלתנית של הפילוסוף.

וי"ו החיבור

בנקודת המבט השנייה משה מאיר מציע לקוראיו לראות את הזהות הכפולה ואולי גם את הנאמנות הכפולה של הציונות הדתית לא כמקור חולשתה, אלא דווקא כיסוד עוצמתה הרוחנית המוסרית. מעניין שגם בנקודת המבט החברתית הזו נודעת להרמן כהן חשיבות, בשל חווית הזהות הכפולה שהייתה מנת חלקו – הזהות היהודית והזהות הגרמנית. הזהות הכפולה איננה זהות הנמתחת בין שני עולמות, אלא כזו שיש לה שני עולמות.

במהלך חמישים השנים האחרונות מעסיקה את הציונות הדתית שאלה דומה, בדבר וי"ו החיבור שבזהותה – הדתית מחד גיסא והציונית מאידך גיסא. מאיר חוזר לשאלה הזו, ומשיב 'גם וגם', ואת הכפילות בזהות הוא מתאר דרך הטיפוס החדש שהוא יוצר: החסיד הפילוסוף. הוא מרחיב וממשמע את הפן החסידי, ובאופן דומה נוהג גם במשמעות הפן הפילוסופי, כדי ליצור אישיות מורכבת. גם ציונות, גם דתיות וגם חילוניות, גם חסידות וגם פילוסופיה.

אני ממליץ להקשיב למילים שמאיר בחר כדי לתאר את היותו שרוי בשני עולמות בקפידה, ואת האפשרות המוצעת לציוני הדתי להיות שרוי בשני עולמות – העולם החילוני והעולם הדתי. הזהות הדתית ניצבת בפני אתגרים ומבחנים קשים, הבחירה בזהות חדה וברורה היא זהות מסוכנת, ואנו יכולים לפגוש את סכנותיה בהקשריה הפוליטיים, המוסריים והדתיים, תוך התבוננות במאורעות השנים האחרונות. הזיקה הפנימית העמוקה לשני עולמות רוחניים איננה רק תוצאה של סדק ומשבר, אלא יכולה להיות מוצעת גם כבחירה מודעת שהתועלות המוסריות התרבותיות שלה גדולות מאוד.

לעניות דעתי, בעניין זה מצליח ספרו של משה מאיר להגיע להישג ייחודי, באשר הוא נעזר בכללי השפה כדי לפרוץ את גבולותיה. הוא נעזר בשפה המתמטית כדי להציע מגוון אפשרויות לתיאור היחסים שבין שני העולמות. כאומר, אם נוכל לחשוב על שני העולמות לא כשתי תמונות עולם מלאות, אלא כשתי קבוצות בתורת הקבוצות, נוכל להתחיל ולבנות מגוון גדול של מערכות יחסים בין שתי הקבוצות, שיאפשרו לנו לבנות תמונת עולם מורכבת.

יחד עם זאת, התבוננות חוזרת במגוון המקורות היהודיים שאליהם פונה הספר, התנ"ך, האגדה והחסידות, מעוררת את השאלה מה משתקף בהם. האמנם היא מגלה משהו על אודות מה שמעסיק את הציונות הדתית היום? האם היא חושפת משהו רלוונטי לתת הקבוצה בתוך הציונות הדתית שאליה פונה הספר? ואולי מתגלה כאן ההעדפה של הציונות (אולי נוסח אחד העם) על פני הדתיות?!

הממד האישי, הכמעט אינטימי, של הספר, שמאיר פותח בו ומספר על תחושת הכאב והאובדן אשר מאפשרת את היציאה למסע הפילוסופי ואת היצירה שלו, ראוי להישמע גם באחרית:

הראשית היא תמונה של העולם ותמונה של האני, תמונות שנסדקות ונבקעות. מהסדק ומהבקע מתחילה הפילוסופיה, משם מתחילה הדת… הסדק והבקע הם פצעים מדממים וכואבים… הם כואבים את כאב הזיכרון. הזיכרון הוא זיכרון השלם שהיה, לא פצוע, לא סדוק, לא שבור ולא זב דם. אותן תמונות שאליהן הושלכנו עם לידתנו, תמונות שחיכו לנו שם משנים קדמוניות. בחיקן של התמונות הללו התכרבלנו, הן נתנו לנו ביטחון, חום ורגש. הסדקים יוצרים ניכור, קושי, כאב ובדידות… הספר הזה הוא ניסיון לבנות מחדש את התמונות הסדוקות… [אך] סדק שאוחה אינו כשלם שלא נסדק. צלקת בעור שהחלים אינה חלקה כעור שלא נפצע" (עמ' 1).

ספרו של ד"ר חנוך בן־פזי 'הפרשנות כמעשה מוסרי – ההרמנויטיקה של עמנואל לוינס' יצא כעת בהוצאת 'רסלינג'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישלח תשע"ג - 799, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: