פשוטו של אדם / ראובן הכהן אוריה

עיון בכתובים מלמד כי בניגוד לתפיסה המקובלת, עשו היה איש חיובי שביקש אחווה וקרבה, אלא שיעקב לא ראה אותו כך. מכאן התחילה ההיסטוריה היהודית

בסופה של פרשת וישלח מובאות תולדות עשו. לאחר מכן, בפרשת 'וישב', מובאות תולדות יעקב – יוסף. תחילה החדשות הפשוטות, לאחר מכן השערוריות והטרגדיות. ארבעים ושלושה פסוקים של מי מנוחות, על אלופים ועל מלכים. כולם נקובים בשמות. ארבעים ושלושה פסוקי גניאולוגיה של הבכור הביולוגי במשפחת יצחק. זאת לפני סאת הייסורים בת מאות השנים של משפחת הבחור לבית יצחק.

הרשימה הארוכה והמפתיעה הזו בתורתנו הקדושה קפוצת המילים אומרת דרשני. ולא עוד אלא שההנגדה ליעקב המיוסר טעונה הסבר – כיצד עשו הרשע, אבי אדום האדומה מדם, זוכה לבנים ובני בנים העוסקים בילודה, בשלטון ובמלוכה? הכיצד הוא זה שזוכה למנוחה?

ועוד, רש"י דורש את תחילת פרשת וישב:

"וישב" – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה.

ואני תוהה: יותר מדי ביקש יעקב לעצמו?! אחר התקוטטותו עם עשו ובריחתו מאימת המוות, גלותו  מהוריו ומשכונת ילדותו, תלאותיו בדרכים וסבלו כמרומה אצל לבן, עבודתו הקשה במפעל ההונאות הלבני, נפתולי משפחתו הסבוכה והמסוכסכת, בריחתו המסוכנת מחמיו ומאבקו עם עשו ושרו, צליעתו,  אונס בתו, מלחמת שכם, מות אשתו האהובה בלידתה והאסון המיני באשתו מבנו־בכורו. האם אחר כל אלה "רב" הוא לבקש "וישב יעקב"? שמא יזכה סוף סוף במעט מברכת אביו גם בהווה?

עשו סעד וכלכל את הוריו לבדו.
'פגישת יעקב את עשו', רוני גרינברג
ronni@caliber.co.il

הנהגת הצדק

על פי ביאור הזוהר (ח"ג קכח) והרמח"ל (אדיר במרום, ח"א עמ' שיג) הופך העניין התפל והצדדי הנוטה להישכח בסוף פרשת וישלח לעיקר שורשי בסוד אמונתנו – שאלת הצדק הא־לוהי. לניגוד הזה שבין הצלחת עשו לשפלות יעקב יש "הנהגה נאמנת" מדודה ושקולה שמטרתה "להשיב כל דבר על בוריו". רוצה לומר – דקדק בקריאה ותבין במעט את סוד ההשגחה והגמול. ואם כך, שמא זכה עשו בכל הגדולה לא בשל רשעותו אלא דווקא בשל גדלותו?

שמא כל ציורנו את עשו כרשע־כול הוא מדרש היסטורי אנכרוניסטי שלא 'כפשוטו של אדם' ושלא כפי שהתורה והמקרא מציירים אותו? שמא כל נבואות הבוז ומדרשי השנאה, ההאשמה והרשעות שהטלנו על עשו האיש הן בשל שרו, השר שהנו גם שר ההיסטוריה שייחסנו לו?

ההלכה 'בידוע שעשו שונא ליעקב', גם אם היא משחר הבריאה – "הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" – עדיין היא כפי שנתגלמה בדמות העם אדום בזמן מן הזמנים. אבל אפשר שיש זמן ומצב שאין להחיל בהם את הקטגוריה העשווית־אדומית על המזוהים על ידינו כצאצאיו של האיש עשו. למשל, רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס קיסר אליבא דהגמרא במסכת עבודה זרה:

אמר (אנטונינוס): מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא. אתינא לעלמא דאתי?

אמר ליה (רבי): אִין!

אמר ליה (אנטונינוס): והכתיב: " לא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א, יח)?

(ענה לו רבי): בעושה מעשה עשו!

 תניא נמי הכי: "לא יהיה שריד לבית עשו", יכול לכל? תלמוד לומר: לבית עשו – בעושה מעשה עשו.

לפנינו מפגש בין ניצוץ מיעקב לניצוץ מעשו, בין מלכות מישראל למלך מאדום. ולמדנו כי היה לאנטונינוס הווה – בעולם הזה, וגם עתיד – עולם הבא. ומי הבטיחו? רבי! ולמה? מפני שהאיש אנטונינוס אינו "עשו" הגם שהוא מצאצאיו. מעשיו יוצרים ידידות נפש עם רבי ולכן אינו עושה את מה שאנו מייחסים לעשו. ללמדך, "עשו" אינו תורשה ביולוגית אלא סגנון תרבותי־התנהגותי.

ושמא אף עשו האיש לא עשה "מעשה עשו", ובשל כך כל הגדולה והכבוד הזה? הנה כי כן, ראו מה קדם לרשימת האצולה ושמא גם הוא סיבה לה (לו, ו־ז): "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם“.

עשו אינו מחכה לריב בין רועי יעקב לרועי עשו. למרות כל ההון שעשה לביתו בארץ כנען, עקר הלה מכאן מפני יעקב אחיו. עשו היה כאן קודם. הוא ותיק יותר. הוא מקיים “לך לך מארצך“ ומוותר על ארצו ומולדתו, שכונת ילדותו ונוף עלומיו, על קרקע מחייתו וסביבת עסקיו. הוא מוותר על ברכתו העולה מארץ ישראל. על פניו, מעשה אצילי של אח בוגר ואחראי המאפשר לאח הצעיר להתפתח תוך פינוי מקום, ויתור וקבלה עמוקה.

מבקש אחווה

גדלותו של עשו ניכרת גם מפרשיות קודמות. כך מתוארת מיתתו של יצחק (לה, כז): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו… וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו". יעקב בא זה עתה אחר התמהמהות רבה אל הוריו. הדבר מתמיה ביותר – מדוע לא בא תכף להגעתו ארצה אל הוריו הזקנים? מדוע ישב בשכם, בבית אל, ונמנע מבוא לפייס את אביו יצחק על המעשה ההוא שבשלו התחייב גלות? אך מה שקשה על יעקב, קל וזכות הוא לעשו. הלה לבדו תמך וכלכל וסעד את הוריו בשיבתם. ואם נפטר יצחק שבע ימים – שבע מעשו, ממעשיו הסיעודיים להוריו הזקנים.

ועוד גדלות: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים… וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". לענייננו אין זה משנה מה מטרת המשלחת – האם להסביר מפני מה נתעכב עד עתה מלהצטרף לחוג המשפחה, או שמא לפייסו בדברים על הרמייה ההיא. כך או כך, עשו יוצא לקראת יעקב וארבע מאות איש עמו. ממעשיו של עשו בהמשך ניתן ללמוד על מניעיו עתה. עשו יוצא בראש 400 לוחמיו כדי להגן על יעקב וללוותו אל הוריו. אך יעקב מפרש זאת אחרת. עבורו הגעת גדוד הפרשים היא יציאה למלחמה.

יעקב חושד בעשו שנותר בשנאתו. מאבקו עם האיש פירשוהו כמניעת הבריחה מהתמודדות, ושמא מטרתו הייתה להוציא מלבו את חשד השווא שייחס לעשו? למקום המאבק קורא יעקב "פניאל", ועיקרו כי ראה את פני הא־ל וניצל ממנו. במפגש עם עשו יזהה יעקב את הפנים הללו ואז ייאלץ להוציא מפיו את הקריאה רבת ההוד והרושם שמעטות כמוה יש במקרא: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני א־להים ותרצני". להביט ישר אל פני הא־ל ולראות שם את פני אחיו. הייתכן לומר זאת על פני "רשע" כעשו?!

"וישקהו" – האח שאיים לנשוך את אחיו כחמור נושק לו עתה בכל לבו. רגע הרה גורל! ואנו בחרנו לראות את הניקוד יוצר הניגוד, את "וישכהו". בחרנו לא להאמין, לראות בכול זיוף. איך נחפשו נבעו מצפוניו… גם אם מלכתחילה בא עשו לסוג של מלחמה הרי אפשר שעתה נכמרו רחמיו והתפייס. כאן נשתנה. כאן שב לאחוותו – לאחיו.

דורשים חז"ל: מפני מה נענש יעקב ששכם בן חמור אנס את דינה בתו? כי דינה לא נפגשה עם עשו. יעקב החביאה מפניו. ולמה? מפני החשד היעקבי שעשו ייקח אותה לאישה. ומה דעתם על כך? לא נכון נהג! שמא הייתה מחזירה אותו למוטב והיו יחד משפחה אחת. הסברים רבים ניתן להציע להתנהלות המתבדלת של יעקב וצידוקים שונים של התגוננות יש לה. כללו של דבר – הייתה כאן דחייה, והביקורת בעינה עומדת.

יעקב דחה את עשו מהבכורה, הן על ידי קנייתה והן על ידי הטעיית אביו והטיית ברכת הבכורה אליו. הייתה בידו ההזדמנות לשוב ולאחות את הקרע, לממש את חזון יצחק ולשקם את בית אביו. אך הוא נמנע מכך. גם אם נאמר כי עשו היה איש גס רוח ובריון, שובב, איש טבע אנרגטי, רומנטיקן ויצרי, חם מזג וסוער, האם הייתה זו סיבה לציירו כרוצח אלים, אנס, גנב, שקרן פתולוגי המתעל את אביו באורח קבע? מה התיאור הזה אומר עלינו כשאנו מייחסים זאת לעשו?

פסיכיקה שורשית

ושוב אנו שבים להנהגת הצדק הא־לוהי: "אמר רבי חנין… תדע שהרי זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב: 'ויצעק צעקה גדולה ומרה'. והיכן נפרע לו? בשושן, שנאמר: 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'" (אסתר רבה ח). לא בשל ההטעיה ההיא שהביאה צער על עשו גרם הדבר שהקב"ה פקד עוון על בנים לריבעים ולאלף דור. יש משהו בפסיכיקה הישראלית שנתעצבה כאן בפרשת יעקב והמשיכה הלאה עד לשם, והיא זו שיצרה ויוצרת עבורנו את תמונת הראי השנאתית. אם כאן דחינו את האחווה כפרשנות שלנו את עצמנו ואת ייחודנו, אזי ביום מן הימים יהיה מי שיכיר בדחייה ויחזור וידחה אותנו. כמו למשל בימי המן. על כך באמת ראוי לזעוק!

מעשה אבות מעצב הדורות. יעקב אבינו מעצב את ההיסטוריה ההווית והעתידית שלו באמצעות הפרשנות היעקבית למציאות שכנגדו, ובעיקר לאחיו תאומו. יעקב דוחה בעוד עשו מבקש את קרבתו. וגלגולו ההיסטורי הוא תוצר אימננטי של היחס הזה. ליתר דיוק, הפרשנות ההיסטורית, הייחוסים  והדימויים שלנו בעקבות פרשנות יעקב את המציאות חוזרים וקובעים את המציאות ההיסטורית עבור בניו.

היו בחז"ל שלא הסתפקו בכך. לשיטתם, המן זה שגרם לזעקה מצאצאי עשו היה, ובמיוחד מאליפז ובמיוחד מתמנע פילגשו (סנהדרין צט, ב): "'אחות לוטן תמנע' מאי היא? תמנע בת מלכים הואי… בעיא לאיגיורי (רצתה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל. מאי טעמא – דלא איבעי להו לרחקה (שלא היה עליהם להרחיקה)".

הדברים מבהילים! יש לנו אחריות על השנאה של אחרים כלפינו. ותחילת האחריות הוא בימי תולדות יעקב שבהן נדחה האיש עשו מאנושיותו והפך לעושה "מעשה עשו". נדחה מפני כלתו הפוטנציאלית, ונדחתה כלת בנו.

האם הסכימה השכינה עם ניפוץ חלום האחווה שלו? כמדומה שתולדות יעקב־יוסף יוכיחו. ימי יעקב אבינו היו "מעט ורעים". ועמדו רבים על כך שיש בדבר נימה של מידה כנד מידה. וניכרים הדברים בסגנון הופעת המקרים הרעים, ובמונחי תיאוריהם.

שמא זהו הסוד: "צדיקים מבקשים לישב בשלווה… קפץ עליו רוגזו של יוסף". עוד נותר פצע עשו פתוח וכבר אוהב יעקב את יוסף מכל בניו ועוד עושה לו כתונת פסים. שוב דחיית האחווה. האם קביעת "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" – העדפת בכור האהובה על פני בן השנואה – לא העמיקה את הקרע עד כדי פילוג הממלכה היעקבית לישראל ויהודה – ועד לחורבנן של שתי אלה והמקדש עִמן?

שמא זהו סוד שלוותו של עשו האיש ושל מלכיו ושל אלופיו. כי לא עשה עשו האיש "מעשה עשו". כך גם נבין מפני מה יעקב אחיו שכנגדו לא זכה לשלווה.

מחיר הרגישות

פרשה זו הטמינה הקב"ה בתורתו ללמדנו כי זה לעומת זה עשה הא־לוהים. כדי שנבין לעומקם את גלגולי בית יעקב־יוסף המסובכים והלא מתוגמלים בעולם הזה. כדי שמראת שושלת עשו תוצב למול השתלשלות יעקב וממנה נלמד חלק מסוד גאולתנו. יותר נכון – נבין מה תוקע אותנו בגלותנו.

א־לוהים בחר ביעקב ולא היה הכרח לדחות את עשו. אדרבה, ראוי היה להביא את בשורת ההתגלות גם לו ולזרעו. מתוקף ההתגלות הזו אסור לנו להפקיע את אנושיותו של מי שאינו עושה "מעשה עשו". אדרבה, ראוי לנהוג בו אחווה.

נבחרנו להיות רגישים, ועל הרגישות הזו אנו משלמים. אנו בעיקר משלמים אם אין רגישותנו מופנית החוצה. וכשהיא אינה מופנית כלפי חוץ היא גם מקרינה פנימה. היא דוחה אחווה פנימית. האם יש הסבר אחר למלחמת האחים בבית יעקב? למלחמת האחים של בית יהודה ובית ישראל? למלחמת האחים ולשנאת החינם בבית שני? האם יש הסבר אחר טוב יותר לעובדת אי בניית בית המקדש השלישי בשל נבצרות אהבת החינם הנדרשת לבנייתו? האם אפשר להוסיף גם את אי ניקיון כפינו כלפי שנאת ישראל לדורותיה?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בנובמבר 2012, ב-גיליון וישלח תשע"ג - 799 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. וואו. מאמר מרגש עד דמעות. ישר כח!

  2. עשיו - הפגם ותיקונו

    בס"ד י"ו בשבט ע"ה

    דברי הכותב מופרכים, שהרי התורה מעידה: 'ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי' (כז,מא). גם אחרי עשרים שנה לא נרגע עשיו והולך לקראת אחיו עם ארבע מאות איש. מחנה כזה מעיד על עצמו שמגמתו למלחמה.

    נכון הדבר, שיעקב הצליח במחוות ההכנעה שלו לפייס את אחיו ולהרגיעו ולהביאו לתובנה: 'יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך'. יעקב ממשיך לתת לעשיו את הכבוד כאח בכור גם אחרי מות האב ככתוב: 'ויקברו אותו עשו ויעקב בניו' (לה,כט), והפיוס מחזיק מעמד גם בהמשך, כאמור: 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו… ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדו…' (לו,ו-ז).

    בעוד שיעקב הוא עקבי – עשו הולך אחר רגשותיו לטוב ולמוטב. הוא יכול לבוז לבכורה ולמכרה בנזיד עדשים והוא יכול לזעוק זעקה גדולה ומרה בהבינו מה הפסיד. הוא יכול לשטום את אחיו עד כדי רצון להרגו והוא יכול לנשקו באהבה כשהוא מתפייס. הוא צייד באופיו – חוטף את ההרפתקה הנופלת לידיו.

    יעקב הוא רועה רועה את צאנו ורועה את בניו, תפקיד המחייב התמדה בשגרה אפורה, ביום ובלילה, בחום ובקור, שנים על שנים. אף תיקונו של עשיו בא על ידי המחנך המסור, רב שמואל בר שילת 'מבני בניו של המן' (סנהדרין צו, ע"פ גירסת ר' אהרן הימן, בעל 'תולדות תנאים ואמוראים'), שאינו שוכח את תלמידיו ודעתו נתונה להם שנים רבות אחרי ש'יצא לגימלאות'.

    במסירות, בעקביות ובהתמדה – בא עשיו לתיקונו!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • נסיונו של יצחק להעמיד את עשיו 'על הקרקע'

      אף בברכה שביקש יצחק לתת לעשיו, יש נסיון להשפיע עליו לנטוש את חיי ההרפתקנות של הצייד ולכתת את חרבו לאת. כאשר יביא עשיו את צידו ליצחק, מצפה לו ברכה לא להצליח בציד, אלא להפנות את מרצו לעבודת האדמה ולהוציא ממנה 'רב דגן ותירוש'. לא בחרב יגבר עשיו, אלא בהצלחתו הכלכלית יהא לכוח מוביל בעולם. ביקש יצחק שעשיו ימשיך את דרכו ושאיפתו להיאחז באדמה, לעבדה ולשמרה.

      הרב אלחנן סמט (במאמרו ב'הקהל – תתקכט' לבראשית כז) מביא את פירושו של ד"ר מנחם נאור ש'תריד' פירושו: 'תלך', 'תעבור למקום אחר'. יצחק אומר לעשיו, כאן בארץ תצטרך להיות כפוף ליעקב, אך אם 'תריד', תעבור לארץ אחרת, תזכה לעצמאות. ואכן עשיו קלט בסופו של דבר את המסר 'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו'.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: