עד שתגיע למקומו / ביני ברויאר

בדורנו עלינו לאמץ את אי־השיפוטיות והכלת האחר לא רק כמידה מוסרית אלא כעיקרון מנחה. מתוך כך תתגלה תורה חדשה של ממש

בדורותינו נתחדש דיבר חדש. לא שלא דיברו על אודותיו בדורות קודמים, אלא שלא ידעו כי יש לתת לו דגש ומקום מרכזי עד כי עיקרי חיים תלויים בו. כאשר אמרו למשל "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו" (מסכת אבות ב, ד), סברו כי זיקוק מידות יש כאן ותו לא, ולא סברו כי עיקר הוא שגופי תורה תלויים בו. אף לא ידעו כי זוקק הוא לימוד בפני עצמו כמקצוע ממש.

הגע בעצמך, רב תלמיד חכם המדקדק במצוות פוגש את חברו לאחר 20 שנה. שאלותיו הראשונות הן "מה מעשיך היום", "האם התחתנת", "כמה ילדים יש לך", "האם סיימת את הדוקטורט" וכיוצא באלו שאלות שרגילים אנו לדוש בעקבינו, שאלות המקטלגות את ידידנו ומדרגות את חשיבותו בהתאם. ייתכן כי בכך איבד חלק משכרו, שכן בכך הוכיח כי גם קיום מצוותיו ותורתו הינם חלק ממילוי הקטלוג החברתי והתורני. אישה באה להתקבל לעבודה. לאחר סדרת ראיונות מעלי רושם, מתברר כי היא רווקה או חד־הורית ומשום כך היא נפסלת לעבודה. בכך כבר עבר המראיין על הדיבר האחד עשר.

איור: גונן מעתוק

אבק לשון הרע

דיבר זה איננו על הרצף של עשרת קודמיו, אלא דומה כי ביכולתו לתת לתורה כולה כיוון ואוריינטציה. עוטף הוא את התורה בריח חדש שכמותו עוד לא נשמע, בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא" (ויקרא רבה יג, ג. ובתנא דבי אליהו זוטא פרק כ': "הקב"ה יושב ודורש תורה חדשה ועתיד ליתן על ידי משיח").

את יתדותינו שאבנו מאחד מגדולי הדורות האחרונים, מרן החפץ חיים. כאשר בא החפץ חיים לקבל הסכמותיו לספרו החדש "שמירת הלשון", צהבו פניהם של גדולי ישראל ופקפקו באמינותו, וטענותיהם עִמהם מכמה בחינות; ראשית, מדוע לחבר ספר שלם על נושא שהיה אמנם קיים לפנים אך באופן צדדי יחסית? שנית, מדוע לקחת נושא שולי ולהפוך אותו לעיקר ובכך לקטרג על יראים ושלמים שנכשלים בו תדיר? ושלישית, מנין לו היומרה ומי שמו? הסיפור מספר כי מרגלים שלחו אחריו לבדוק אם הוא מקיים את שכתב בספרו. רק משנוכחו אותם מרגלים, לאחר שניסו להטותו בכמה אופנים להשיח בלשון הרע, כי אכן מקיים הוא את אשר כתב, נתנו לו הסכמותיו וחיזקו את ספרו.

בייחוד צריכים להיזהר בדבר אנשי השכל, הן מצד התורה והן מצד האקדמיה, שכן שם שולטת השיפוטיות בכיפה. אך גם כלל בני אדם נכשלים בו תדיר ושוקלים את רעיהם במשקלי ההדרגה וההיררכיה. ואף זאת מענייני לשון הרע חזינו; "אמר רב יהודה אמר רב: רוב [נכשלים] בגזל ומיעוט בעריות והכול בלשון הרע" (בבא בתרא קסה, א). יכול שיהיה אדם ירא שמים הגון ונורמטיבי, אך בוחן את סביבתו תדיר במשקפי השיפוטיות, וההיפך מכך, יכול שיהיה אדם עובר עבירות אך מקבל אדם כפי שהוא ומכיל אותו על קרבו וכרעיו. יצא זה שכרו בהפסדו וזה הפסדו בשכרו, שהרי גם זאת בסוגיית לשון הרע למדנו; "דורו של דוד המלך שהיו בו צדיקי עולם היו יוצאים ונופלים במלחמה לפי שהיו בהם דילטורים, ודורו של אחאב שהיו עובדי עבודה זרה היו יוצאים ונוצחים לפי שלא היו בהם דילטורים". (ילקוט שמעוני מלכים א, יח רמז ריג).

באחד הגיוסים למילואים עמדנו במקביל פלוגה מול פלוגה, זו הבאה לחתום על ציוד וזו הבאה להזדכות. בשורה מולי שח אחד לרעהו; "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, והיות שאף פעם לא תגיע, אף פעם אל תדון". ואני את המילואים שלי הרווחתי.

תורת אי־השיפוטיות מחדשת אף פירושים חדשים למאמרי חז"ל שטעינו בהם. ניתן רק דוגמה אחת לשיבור האוזן; "אל תהי בז לכל אדם… שאין לך אדם שאין לו שעה…" (אבות ד, ג). לאורך הדורות פירשנו זאת כך: אפילו אדם הנראה ללא תועלת, תהיה לו פעם שעה אחת שתהיה בו תועלת ועל כן הוא קיים (עיין בפירוש המשניות לרמב"ם, ובאופן חריף יותר בהקדמה לפירוש המשנה חלק ב). אך עתה בדורנו נתחדש פירוש חדש, צבעוני ועשיר יותר מקודמיו; אל תהי בז לכל אדם, שכן כל אדם, אף הדוחה ביותר, יש לו שעה כל הזמן, ורק עתה בעיוורונך מפספס אותה. יבוא יום וייפקחו עיניך ותתגלה לך שעתו התמידית, ואז תבין את סיבת קיומו.

אך לא רק לגבי מאמרים בחז"ל. אי השיפוטיות מגלה לנו גם דברים על עצמנו. הנה למשל קטע אופייני בשיטת אימגו: "הדבר המרתק לגבי שיפוטיות הוא… שבבסיס של מה שאנו שיפוטיים לגביו יש תמיד השתקפות של אחד או כמה מהחלקים המוכחשים של עצמנו. איזו תגלית מדהימה והזדמנות אדירה לשינוי, תיקון וצמיחה. הרעיון הוא לא לחסל את השיפוטיות שלנו אלא לשמוע אותה, להקשיב לה ולהיות מופרדים/מובחנים ממנה. אז תהיה לנו הזדמנות לפגוש בתגליות מדהימות לגבי עצמנו".

או למשל: "נטייתו של האדם השיפוטי להעניק ציונים ותיוגים לבני אדם אחרים מונעת ממנו להגיע לקרבה אמיתית עם בני אדם אחרים ואף עם עצמו. כאשר הקרבה מותנית בתוצאות מסוימות, הכול מותנה; האהבה, החמלה, יכולת החיבוק וההתמסרות. הן ביחס לאחרים ואולי בעיקר ביחס לעצמו".

חינוך בהקשבה

לכאורה מעודדות התורה והמצוות השקפה שיפוטית ומקטלגת, שהרי התורה מונה מצוות עשה ואל תעשה, זה מותר וזה אסור, זה צדיק וזה רשע, זה ראוי לבוא בקהל וזה לא וכיוצא באלה. אשר על כן, חכמה גדולה היא למצוא דווקא בפנימיות התורה את מה שמעבר לכיסוי הראשוני וההכרחי של פני הדברים, ולדעת כי את העולם החיצון יש להנהיג לעתים בכלים קשיחים, ודרכם לחדור פנימה לעולם רך יותר, מקבל ומכיל.

תורת אי השיפוטיות מושתתת על העובדה הפשוטה שכל אדם הוא אין סופי וחידה בעיני רעיו. אפילו חבר החי עִמי לאורך שנים רבות, או אחים החיים יחד במשפחה, כולם חידה הם זה לזה. לעולם לא יכיר אדם את רעהו באמת. רק כך ניתן להסביר מדוע עלולים בני משפחה להימצא מופתעים לגמרי נוכח מעשה קיצוני שנעשה על ידי בן משפחתם. האשליה כי מכירים אנו זה את זה היא הנותנת כוח חיובי להתאגד ולהתחבר זה לזה, ועדיין – אשליה היא.

תורת אי השיפוטיות כבר קנתה לה אחיזה במקומות מסוימים ובסגנונות חינוך אחדים. כדוגמה נוכל לעמוד על המתרחש לעתים בחופי הכנרת בימות הקיץ. בשנים האחרונות נוטים חלק מבני הנוער להיאסף בימות הקיץ בחופי הכנרת, חלקם לבילוי בלבד וחלקם לעניינים אחרים שאין מן העניין לפרטם כאן. כמה מאנשי החינוך נחלצים להגיע לשם על מנת להיות לעזר ולאוזן קשבת. בניגוד לרווח לפני 30 ו־40 שנה, המאפיין של אנשי חינוך אלו איננו דווקא גדלות בתורה או יכולת כריזמטית להרצאת הרצאות מאלפות, אלא פשוט יכולתם המופלאה להקשיב. מסתבר שכיום בייחוד נפתח הנער למי שמסוגל לקבלו כפי שהוא ולחבקו אף בצורתו היחסית ירודה. שהרי להיות "בלתי שיפוטי" אין פירושו להמליץ לאחר להישאר כפי שהוא, אלא לקבוע כי אקבל את האחר גם אם יישאר כפי שהוא. מכאן קרוב הפתח לאפשרות של צמיחה אישית ועלייה. 

צמיחה אישית אמרנו, שהרי אם מחובק האדם כפי שהוא, אין צמיחתו באה כדי לרצות את החברה או את האחר, שהרי ממילא רצוי הוא. צמיחתו אם כן באה מתוך המעיין הטהור והאישי שטבע בו ריבונו של עולם, מתוך הישרות הטבעית הנטועה באדם עצמו, ובלבד שנותנים בה אמון, הן מצד הסובבים והן מצד האדם ביחס לעצמו.

לעוסקים במלאכות חינוך מעין אלו מתגלית אז עובדה נפלאה; בניגוד לנראה לעין ראשונית, כאילו בא האלים והמורד להתריס מול החברה שבה הוא חי, מתברר לאחר עבודה מועטה כי אמנם נכון הדבר בקליפה חיצונית , אך ברובד הפנימי יותר חסרה למורד אמונה בעצמו, עד כמה שיישמע מפתיע הדבר. או אז מתגלה כמה נואלת היא המחשבה כי בראייה שיפוטית היינו משיגים תוצאה כלשהי, מלבד העמקת חוסר האמון של האדם בעצמו. בכגון אלו כבר קבע מרן הרב קוק כי "כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות… באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית… והנה תבוא הגאולה… הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמוד על בסיסו העצמי, יזכור ימים מקדם שנות עולמים" (אורות הקודש ג' – מוסר הקודש צה).

ומכאן לתקווה המשמחת כי דווקא בחוסר התביעה, בחוסר הנחרצות, כביכול מתוך ייאוש לתוחלת, נגיע לתוצאות גבוהות ועמוקות יותר מדורות קודמים. בצמיחה של דורות קודמים היה תמיד ריח של לרַצות מישהו, חברה או יחיד, גם אם הביא הדבר לעיסוק בתורה ומצוות. אך בדור זה, כגודל הסיכון כך גודל הסיכוי (כך התבטא הרב שג"ר ז"ל גם ביחס לפוסט־מודרניזם בכלל). כגודל ההרפיה כך גודל הריפוי.

לא רק כוח

תורת אי־השיפוטיות כמעט המציאה מקצוע חדש בדורנו; הגע בעצמך, יכול אתה לשבת בקליניקה של רב שהוא גם פסיכולוג קליני. בכובע של הרב חייב הוא לפסוק עבורך ולקבוע, להחליט ולגדור, ובכובע של הפסיכולוג יכול אתה לגלות לו את צפונות לבך בלי שתהיה יומרה של שיפוט. מתוך אישיותך כפי שהיא ינסה המטפל להצמיח ולגדל, להתרומם ולנסוק. למעשה נחוצות שתי פניו של הרב־המטפל בעולמנו; להנהגת העולם זקוקים אנו לצד השופט והתוחם, שהרי לולא הוא ינועו אנסים ואסירי עולם באין מפריע, ולהנהגת הפנים של היחיד זקוקים אנו ליד אוהבת ומאמינה, מחבקת ומכילה, יהא היחיד אשר יהא.

ומכאן קריאה קדושה לגבאי בית הכנסת; בקהילות רבות נהוג לברך את העולה לתורה בין גברא לגברא בברכת "מי שבירך". גבאים רבים נוהגים לברך את העולה ואחר כך לתחקרו אם הוא נשוי, האם ישנם ילדים ונכדים וכדומה כדי לברכם אף הם, עובדה היוצרת אי נעימות רבה עבור מי שאיננו עומד בקריטריונים. אין בברכת "מי שבירך" שום הלכה מחייבת וניתן להשאירה ליוזמת העולה ולפנייתו הוא לגבאי. העובדה כי בדורות עברו לא נתנו דעתם לכגון אלו מעידה שוב כי הרגישות לשיפוטיות נתחדדה מאוד בדורנו והועמדה לאור השמש. ניתן היה אף להדגים זאת במיני "סגולות" למיניהן, דוגמת חלה ביום החתונה או 'קוואטר' בברית המילה, אשר לעתים מביישות יותר מסיוען הממשי.

ומכאן להבנה חדשה באופיו של משיח בן דוד המתדפק זה מכבר בשערינו. דורות רבים הבינו את דמותו לאור דברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות מלכים פרק יא: "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי… ". והלב מתקשה לעכל; וכי בכך מתמצית דמותו של משיח? העוסק הוא רק בענייני הכלל ולא באדם הפרטי? וכי דמותו כוחנית בעיקרה, נטולת רוך וקבלה? אוכל רק לצטט אחד מחבריי שלא זכה להינשא באומרו לי כך: "כאשר יעלו כל ישראל לרגל בימי המשיח לא אעלה עמהם, שהרי כולם יבואו על נשיהם וטפם ועגלותיהם, שמחים בדרכם לבית מקדשנו, ואני אעמוד אז מבויש מולם, והמשיח, הלא לא יחוש בי כלל".

וכי הרמב"ם טעה? ומנין יומרתנו? אלא שגדר הותיר לנו להתגדר בו בדורנו, ולעלות קומה נוספת בבניין אופיו של משיח, כפי שמתגדר כל דור בחידושיו המיוחדים לו. וסמך לדברינו נמצא בדברי המלבי"ם על פסוקי המשיח בישעיהו י"א: "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט" – "אבל המשיח לא ישפוט למראה עיניו, רק ידע האמת מצד רוחניותו".

בדברים אלו אין חידוש מיוחד, אלא קריאה לשינון הידוע ולהטמעתו בנפש. הלא כך כבר אמר הרמח"ל בספרו הנודע מסילת ישרים – "חיבור זה לא חיברתיו ללמד לבני אדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דבריי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה… והתועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה…". נתפלל כי נזכה ל'חפץ חיים' חדש, אשר ינסח את גדריה של תורת אי השיפוטיות, ויקדמנו בכך צעד נוסף לגאולתנו השלמה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בנובמבר 2012, ב-גיליון וישלח תשע"ג - 799 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דברים יפים !
    אני חושב כי השיפוטיות היא הכרח , אך יש לעשותה קודם כל על עצמינו.
    דהיינו "אל תשפוט את חברך עד שתגיע למקומו" מבחינתי זה ציווי להגיע למקומו – באמפתיה ובהקשבה , ואז לשפוט.
    הסנהדרין נקראים "עיני העדה". כי השפיטה היא הכרח – אדם שאיננו שופט כלל הרי הוא כעיוור. לפיכך יש לנו שתי עיניים – עין אחת לזכות , ועין אחת לחובה.
    אך כתוב "כי השוחד יעוור פקחים" – השקר מעוות את הראיה ומקלקל את העיניים (מובא גם בספר המידות לר"נ). כי כדי לשפוט כהוגן יש צורך קודם כל להיות אדם אמיתי. אדם ללא אינטרסים הנקראים "שוחד". אדם שכל מטרתו היא אך ורק לשם שמיים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: