נשמת שלהבת התחייה / הלל ויס

שירתו האישית של הרב נריה מתאפיינת בביטוי עמוק, כמו מיסטי, המוקדש למשימה אחת: להאיר פני הדור. מבט על הרב המשורר

הספרון "והיה כנגן המנגן" – פרקים מעולם הניגון של הרב משה צבי נריה [תשנ"ו; תש"ס], בעריכת חנן פורת, מהווה מפתח לעולם השירה, הנגינה והריקוד של הרב נריה. עיקרו של מאמר זה: לסמן את חשיבות שירתו הלירית של הרב נריה, השירה האישית החותרת פנימה, ולא את שירי הזמר החשובים שקנו את עולמם בפיות מאות אלפי בני נוער לדורותיהם, שירי בני עקיבא, לרבות המנון התנועה – “יד אחים“, שיש להם חשיבות מופלגת כמפעילי הנוער ומדובביו.

עם זאת, לא ניתן להפריד בין כל צורות מבעי הנפש השיריים, הז‘אנריים. בדרך כלל הרב נריה עצמו ערבב ומהל את הז‘אנרים השונים המתלכדים בין מנגינה, הלחנה, צליל, מילה ותנועה. כך גם הפתגמים והמכתמים של הרב נריה שחלקם לוקט לספר “מן הפנקס הפתוח“, פרי עמלה של הבת המסורה לאין קץ, צלה בר־אלי. בחלק מהאמירות נוכח שיר קצר. ודחוס.

בתחנות שונות של חיי הרב נריה נחשף שיר נדיר, ביטוי, ריקוד. השיר אצלו הוא גם טקס. כמו ריקודו של הרב נריה – תחיית המתים במירון, המתועד בעדות חנן פורת בספרון הנזכר והממחיש את שליחותו של הרב נריה כיודע סוד תחיית המתים, הוא המת המתחַיה, הנס החי. מסר שהעביר לנעורים הנצחיים ואותו הספיג בשירתו.

פשט את מעילו ויצא לרקוד תחיית המתים. המנגינה החלה בטון חרישי צובט לב, עקב בצד אגודל, מתון מתון ועיניו עצומות, כל תנועה הייתה מדויקת ומחושבת. עוצרת הר געש לבל יתפרץ החוצה. הר געש […] זה לא שטיק. אז התחיל הקלרניט להתייפח ברעדה והרב נריה כופף עצמו קמעה קמעה. [תיאור הריקוד] נפרדה הנשמה מהגוף ושב העפר לארץ כשהיה.

הרב פורת מעיד על חיבתו של הרב קוק ל"ישאלוני רעיוניי" של ריה"ל ולהדגמת הרעיון בריקוד: "ויתייחד העובד עם המלך במסיבו".

במירון התוודענו לשירת היחיד של הרב נריה… בני הישיבה התלכדו בלהט קודש.

גם שיר הזמר, המנון לחטיבה שבע שחיבר הרב נריה, מכיל את מוטיב רבי שמעון במירון. "ממירון רבי שמעון צועד לפני בר יוחאי". כמו בפיוט: בר יוחאי אשריך.

מעבירי הלפיד

בספר הראשון והמרכזי שפרסמה, שחר אורוהרב משה צבי נריה זצ"ל (תשס"ד), העוסק במשה צבי נריה הצעיר עד גיל עשרים ושמונה, מעמידה צלה בר־אלי במרכז את הזיקה המלאה והעמוקה שבין הרב קוק, הראי"ה זצ"ל, מורה כל דורות התחייה הלאומית, לבין הרב נריה הצעיר. הראי"ה קלט את ייחודו של הרב נריה הבחור המורם מעם גם מתוך קריאה במאמריו שנתפרסמו בבמות שונות, וביטא זאת כשביקש מהרב נריה בשעות לחץ לכתוב מכתבים בשמו. "אתה מכיר את סגנוני" (שם, 167), אמר. לראי"ה הקדיש הרב נריה שנות חיים, מחקרים שעלו בספרים רבים, פרי עבודה פולחנית.

הרב קוק האב, הרב נריה וחנן פורת הם שלושה אבות היונקים זה מזה כמו סב, בן ונכד, מעבירי הלפיד מדור לדור. שלושתם היו משוררים למרות ששירתם הפורמלית, שירים ממש, שנכתבו כשירים, נמצאת בשולי מפעלם (שירת הרב קוק אמנם רק הולכת ומתגלה). עם זאת, כל מפעלם היה שירה. שלושתם היו מחוברים היטב לספרות היפה של הדור, זו הציונית־חילונית למחצה, כמו שירת ביאליק, כששירתם מתכתבת עם שירתם המקצועית, וזאת מחמת חוויות הדור ועולם ערכים ומטרות משותפים  שעלה מתוך מרידה והתבוללות, פוגרומים ומלחמה, עלייה והתיישבות ובעיקר מתוך הרקע החסידי.

הרב נריה מספר שאצל אביו, הרב פתחיה מנקין, "על המדף העליון היו ספרי מחקר וספרות" (שחר אורו, 4). בעלייתו לארץ פגש הרב נריה בספינה את דניאל סיאס שהיה מנהל בית הספר העברי בסלוניקי, בוגר סמינר 'בית הכרם' בירושלים, שהיו בידיו חוברות של כתב העת 'מאזניים', עיתון אגודת הסופרים בארץ ישראל, ואלו הרשימו אותו מאוד. "קראתי ביאליק, טשרניחובסקי, והכרתי את שמעונוביץ, שניאור, יעקב כהן. פתאום גיליתי שם חדש. אורי צבי גרינברג".

בקשת הקודש לצד המאבקים הציבוריים נגד הקודש ליבו את מקור השיח הפנימי שמחבר את שירת הרב נריה לשירה של קבוצת משוררים נוספים, בני הדור, שגם הם תרו אחר משמעות החיים באמצעות הקודש האובד. משוררים שהיו קשורים לשושלות חסידים או לחצרות של חסידים, כשהמילון הפואטי והדמיון לשירים הנשגבים שלהם ולשירים המועטים של הרב נריה שהיו שירים ליריים פנימיים ניכר.

הכוונה בעיקר לשירים אחדים של ש' שלום כמו "מסביב למדורה", מלבד שירי ביאליק, אצ"ג, שלונסקי ויצחק עוגן. כולם, כאמור, קשורים ללב השושלות החסידיות המרכזיות. קשורים לכך גם היסודות הדתיים של שירת אלתרמן כפי שהראתה שושנה צימרמן. בהזדמנות זאת אספר שהרב נריה ביקש ממני להשאיל לו את כתבי ברנר שגם הוא החביא את תאוות הקודש העמוקה שלו במסכת החילון.

כישרונותיו המגוונים של הרב נריה בכתיבה, בנאום ובהנהגת ציבור זכו להערה ביקורתית מהגרי"ל  חסמן, המשגיח הרוחני של ישיבת חברון. כשהוצג בפניו היונגער מאן הוא חשש להתמדתו של הרב נריה בתורה. בעקבות הביקורת נתן הרב נריה אל לבו וקבע עתים נוספות לתורה שהיו עתים ממושכות ויסודיות. הוא לא גרע ממחויבותו האישית לקדושה ולתורה, הן במובן המעמיק הלמדני והליטאי שלה – המשמעות ההלכתית, והן במה שמקובל כביטוי חסידי או פוסט־חסידי בזמננו, ביטוי היסוד הנפשי האישי.

מורשת של מרד

הרב נריה הציל את דורו ואת דור הנוער, דור הכיפות הסרוגות, מהיטמעות. ואם יקומו עוד חנן פורתים, נאמני תורה ועבודה אמיתיים, הלפיד ינדוד מדור לדור על אף כל התהליכים הבורגניים  והנאורים המאיימים לכלות את השלהבת הזאת. כפי שעולה בשיר האחד שיבוא כאן ממנו, שושלת שירת חייו של הרב נריה לא נפסקה באמצע. הרב נריה זכה, שלא כחרדות הפנימיות שלו אלא כציפיותיו הכמוסות, לבטא ולממש עצמו ואת דורו בכל מסכת חייו: יחיד וכלל.

כדי לרדת למשמעות השירים, הטקס והריקוד מול בני הנעורים כשבט, עדה ומשפחה, נזכיר את הזרם האקדמי העוסק בויקטור טרנר ובספרו ‘התהליך הטקסי‘, הדן בחבורה, בעדה, בקבוצה, כמו תנועת הנוער. הקומונה הרוויה טקסי התבגרות כטקסי מעבר המציינים את החברה האנושית בכללה משבטים נידחים של אוכלי אדם ועד לתנועות נוער של בני עקיבא של קודש, כאשר מנהיגים־שמאנים, מכשפי השבט, חשים עצמם כביטוי קצה של העולם המטאפיזי ומתחברים לכוחות אדמתיים ושמימיים ומנחילים את מורשתם לעדה. ביטוי לחוויות התגלותיות של הרב נריה ימצא הקורא בווידוי בעמ‘ 169: “הייתה עלי רוח ה“.

טרנר פיאר ופירש טקסי התבגרות כטקסי מעבר ופיתח את מושג הלימינליות, סיפיות. הרב נריה היה בעל אישיות לימינלית מובהקת. הוא ביצע טרנספר מחול לקודש לדורות הבאים.

תרגום עולמו לאורגנים אנתרופולוגיים יכול אכן להסביר כמה סודות של השירה ושל הדור. מ“מאמר הדור“ ועד המאבקים בגבעות, כולל שירי המרד הקדוש, שירת דור הגבעות של כפר הרואה כישות חקלאית אנטי בורגנית. השירים שלו היו רוויים מרד. הדבר בא בין  השאר מן המאבק ברוסיה הסובייטית, מגידולו כילד המעריץ את הוריו ובפרט את אביו הרב פתחיה מנקין המזוהה בעיניו עם המאבק למען שמירת התורה בתנאים הקשים ביותר תחת רדיפות היבסקציה בברית המועצות. הרב נריה הפנים והנחיל את המאבק הזה כאן בארץ ישראל.

התלמיד חנן פורת מספר כיצד בשעת השכמה בישיבה יצא פעם הרב נריה מגדרו ועורר את התלמידים במילים “ישראל עם קדושים קומו לקראת המהפכה“, כשהוא שר זאת במנגינת לה מארסייז, המנון המהפכה הצרפתית. חנן פורת טען שחלק מהתלמידים חשבו שנכנסה ברב נריה רוח שטות, אבל הוא הבין שזו עצם שיטתו. מה שלא הבין הרב חנן פורת הוא שלרב נריה היו גבולות יותר קצרים משלו ביחס לאמון בממסד החילוני. מושג המדינה הריאלית של חנן פורת כמדינה קדושה בכל תנאי לא היה המושג החופף של הרב נריה והדברים עלו כמה פעמים בפרשת גירוש סיני, בעיר ימית ובפרשת אוסלו.

מבט מיסטי

נפנה עתה לדבר בשיר המבטא את המיתוס האישי העמוק של הרב נריה כתפיסתו של הפילוסוף הרוסי אלכסיי לוסב שאת דבריו הביא החוקר רומן כצמן. "מיתוס הוא היסטוריה אישיותית ניסית, שניתנת במילה, כשהנס מוגדר כמימוש תכליתה הנצחית של האישיות הקונקרטית בהיסטוריה האמפירית שלה".

בשירים העמוקים של הרב נריה יש מהות מיסטית. הרב נריה היה ברובד מסוים של אישיותו מיסטיקן. יוסף דן בספרו "על הקדושה" מגדיר מחדש את מושג המיסטיקן בשונה מהמושג המקובל: "מיסטיקנים אלה מעמידים עצמם בהכרח בעמדת ניגוד כלפי חבריהם לדת ולאמונה שאינם מיסטיקנים". המיסטיקן מתבונן בהוויה בדרך אחרת ומשתמש בלשון בדרך שונה ממי שאינו מיסטיקן.

שני הבתים המרכזיים המודגשים (בשיר העליון מימין) מופיעים בכתב ידו של הרב נריה בעמוד הראשון של הספר "שחר אורו" ומהווים מוטו לכל הספר. שאר הפרקים בספר מעוטרים בפתיחתם בשירים נוספים.

הדובר, נשמת הרב נריה, מזדהה עם המשואה או המשואות שהיו מאירות ומדליקות את כל הגולה, כמובא במשנה, "עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש". את עצמו הוא רואה כניצוץ מבעיר תבערה וכאדם שמוכן למסור את נפשו בשריפתו העצמית ואולי גם מייחל מלכתחילה ששלהבתו לפחות תמרוד לשביב בחושך ותיפול שדודה ובמותה תחַיה בשריפתה. בלהב הקרבן כבמעמד סיני!

גם זו צורה של גלגול, של תחיית המתים.

המוטיבים של שאיפת האבדן במחיר המשך החיים, ההקרבה העצמית, ידועים לנו ממנהיגים המסורים עד כלות לשליחותם כמו המשורר יאיר אברהם שטרן הי"ד, מפקד הלח"י, הנמשכים כפרפר אל להב כיליונם. השיר פותח בביטוי של תסכול הקשור גם הוא באש.

"אם כסנה חורב לא זכיתי להיות", עדיין יש דרך לחימה ולא השלמה עם תחושת אבדון חסר משמעות. גם לצורת האש הממוזערת הטמונה "כקוץ כסוח" יש יכולת הצתה ותחייה פלאית לחזור ולעלות בלהב ולהחיות נושאי משואות בדורות הבאים. מכאן ואילך עולים שני הבתים המרכזיים הבוקעים בדימוי נישא ורם המצית את כל הגולה, המרחב והזמן.  

הדובר מדמה עצמו למשואה חגיגית הצופה פני מרחק במלכות אופל. אלו דימויים מיסטיים. המאבק במלכות האופל, בנחש הקדמוני, עולה גם בשיר נוסף מן הארכיון של הרב נריה – "כי תראה שלשלת הרים ברכס" (שיר על סיני), שלא יידון כאן והוא חשוב לא פחות מן השיר הנוכחי.

מאבק על השבת

הרב נריה נלחם את מלחמת השבת ושמח והופתע כאשר בני עקיבא, ילידי רוחו מעשי ידיו, שהיה למען האמת די מאוכזב מהם, הצטרפו למאבקו. בדומה נהגו ביאליק וברל כצנלסון שהתנגדו לכדורגל בשבת אבל לא לחילול שבת פרטי. הביטוי הנועז בשיר (התחתון מימין), הפוטוריסטי, בלוק אדום ככינוי להסתדרות ולמפעל נשר, הוא מטפורה להתנגשות העמוקה שבין המאבק בקודש והמאבק למען הקודש. בשיר הזה במוטיב העיוורון וניקור עין השבת יש הדהוד  של "אמי זיכרונה לברכה" של ביאליק.

יהל אורו של הרב נריה כאור שבעת הימים, ימשיך להצית את מדורות הדור ויקרב קץ משיחיה במהפכתו המתמדת.

————-

אם כסנה

אם כסנה חורב לא זכיתי להיות

גם כאוד עשן אל אהי נא

כפת חמץ נחרכת בערבי פסחים!

                כקוץ כסוח אשרף

                ויזנק דמי כברק בליל

                וכמגע קצה משענת מלאכו של גדעון

                במגע רוחך א־להים, אעלה בלהב..

כבמשואות קידוש חודש

על ראש הר נשפה

צופה פני מרחק במלכות האופל

תעלה שלהבתי, ברק דמי היוקד,

תמרוד רגע בחושך ותיפול שדודה…

    

                אך אדע: בצאת נשמת אור אחרון שביבי

                הרחק שם הועלתה משואה יורשתי

                בין הררי נשף כמוני פרצה

                קוראת לבוקר לשמש לאור…

 

סביבי ימש חושך, אפרי נשא רוח

דשן מזבחי בעמק וגיא

אך רוחי כשכבת טל ישקוט לו ינוח:

שם במרחקים עולים אורותי…

מעל כל בית־עברי, עלייה, ראש גג

אבוקות אור קוראות: עלה רש!

מחר חודש, קודש, מחר יום של חג

כל הגולה כמדורת אש

מוצאי ראש השנה. צ"ה

———–

לאמאשבת

ארכיון בית נריה / ימים ראשונים / שירים

נשר טורף, מיונת השבת

נוצה רק אחת יצליח למרוט […]

ואם בפיח־מלט עוורו את עיניה

וייקחו ממנו לבנות מבצרים דעו: שבעתיים יקרנו פניה

במשגבי עוזה חלמיש צורים.

בלוקי האש בלוקי השבת

אין בית אשר אין שם בלוק אדום.

תקע "הנשר" את צפורניו בכל בתי ישראל

[…]

השבת שורפת את שורפיה!

שאלי שרופה באש לשלום מגיניך

המזכירים את שמך, תמיד לא יחשו.

שאלי ודעי צער נשם על גלות

השכינה ושבי המלכה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

פורסמה ב-30 בנובמבר 2012, ב-גיליון וישלח תשע"ג - 799 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: