פרויקט 'המאגר' פותח את שעריו לכל יוצר בניסיון לבטל את ההיררכיות הקובעות מיהו אמן. הבעיה היא שהצופה הולך לאיבוד

ברחוב סלמה 60 בתל־אביב, באזור של בתי מלאכה וסדנאות אמן, ממוקמת גלרית BAAD. הכניסה התעשייתית לבניין הישן מובילה דרך גרם המדרגות הרחב אל מתחם הפרויקט הייחודי שנפתח במקום. לפני כמעט חצי שנה השיקה הגלריה, בשיתוף עם האקדמיה לאמנות בצלאל, את ה‘מאגר‘ (Reservoir), ארכיב עבודות של אמנים ישראלים, המכיל 400 עבודות מושאלות של אמנים מכל התחומים.

המיוחד במאגר הזה הוא האופן שבו התגבש. כמה חודשים בטרם נפתח נשלח קול קורא פתוח לאמנים מתחילים ומבוססים בבקשה לשלוח עבודות – ציורים, צילומים, פסלים ועבודות וידאו. כל אמן שהיה מעוניין בכך הצטרף למאגר ללא כל סינון. העבודות שנאספו צולמו, נארזו ואוחסנו בארונות ברזל פתוחי מדפים, העומדים זה לצד זה בגלריה ומייצרים במתכוון אסתטיקה תעשייתית. זהו חלל שהוא משהו בין מחסן אמנות מעוצב לספרייה עירונית. באתר האינטרנט של הגלריה יש דף לכל אמן משתתף, ובו צילום של העבודה הנמצאת במאגר לצד צילומי עבודות נוספות שאינן שם, פרטים על אודותיו ופרטי התקשרות עמו.

להחזיר את האמן לקהילה. פרויקט 'המאגר'
צילום: יעל פראנק
ציור: אולף קונמן, 
'פורטרט עצמי עם כלב', 1994

אוסף ללא אספן

העבודות, המושאלות לשנתיים, מהוות יחד מעין אסופה המשמשת חומר גלם לתערוכות בגלריה, וגם אוסף הפתוח למחקר ולהשאלה לאמנים, חוקרים ואוצרים. ההסתובבות במתחם הגלריה ההולכת ומתמלאת מעניינת כשלעצמה. כמו שיטוט ביער של צורות מוזרות בגדלים שונים, משאירות העבודות, העטופות נייר חום וניילון מתפצפץ, רק את קווי המתאר של עצמן. התבוננות קרובה יותר מגלה כי לכל עבודה מוצמדת כרטיסייה קטנה החושפת את תוכנה – צילום העבודה ופרטיה (שם האמן, שם העבודה, גודל וחומר). התרחבות שטחי האחסון על חשבון חללי התצוגה מעלה שאלות של נראות וייצוג מול איסוף ואגירה.

"כל תאווה גובלת בתוהו, ואילו תאוות האספנות – בתוהו הזכרונות", כתב ולטר בנימין. האספנות כדחף אנושי לתעד, לשמור ולהותיר חותם, ימיה מן הסתם כימי הקיום האנושי. זהו אותו הדחף עצמו שהוליד בחלוף הזמנים את גופי הידע והזיכרון של התרבות. כך ספריות, ארכיונים ומוזיאונים למיניהם מכילים אובייקטים שונים ומשונים, ומתגבשים יחד לאנציקלופדיית הכשפים של הקיום האנושי.

מעניין בהקשר הזה להתחקות אחר אבות אבותיו של מוסד המוזיאון – 'חדר הפלאות', מסורת אספנות אירופית של אצילים ובעלי ממון במאות ה־16 עד ה־18. החדרים בביתם של האצילים היו עמוסים בשלל חפצים מוזרים ומדהימים, ומכאן שמם – חדרי פלאות. בעלי חיים מפוחלצים, קרנות, ניבים, גולגלות, מינרלים, וגם פסלים עתיקים, בובות, מכשירים וכלים – מגוון סוגים מרתקים של חפצים מעשי ידי אדם, ועוד ועוד פריטים אחרים. מלבד היותם עדות לעושרו ועוצמתו של האספן האציל, שיקפו חדרי הפלאות את רוח התקופה, את הצימאון הגדול לידע ואת הרצון להתבונן במוזרויותיהן של התופעות, עוד בטרם נוצרו הבחנות ברורות בין תחומי הידע השונים. האובייקטים שימשו בחדרי הפלאות בערבוביה, נטולי קטגוריה ברורה, ממש כמו בעולם רק בזעיר אנפין, או כמו שכתבה פרנצ'סקה פיורני: "חדר הפלאות נחשב כמיקרוקוסמוס או כתיאטרון של העולם, תיאטרון זיכרון".

האוספים הראשונים הללו מלמדים רבות על דמותו של האוסף המסורתי, שמהווה נגזרת ישירה של דמות האספן. טעמו, תשוקותיו, גילוייו, המקומות שבהם עבר; כל אלו מרכיבים את אופיו המסוים של האוסף ומהווים את סימני ההיכר שלו. אוסף הוא דבר שנוצר אם כן בדמות תאוותו של האספן. אך המאגר הנוכחי של בצלאל הוא אוסף ללא אספן – אוסף שנוצר פשוטו כמשמעו מתוך התאספות מרכיביו זה לזה. מאגר עבודות נטול מיון אידיאולוגי כזה או אחר.

פרויקט המאגר הוא סוג של ניסוי אמנות חברתי בתוך מגמה הולכת וגדלה בעולם האמנות של השנים האחרונות. פעולות רבות בשדה האמנות נעשות על מנת 'להחזיר את האמן לקהילה', כלומר להפוך את האמנות, באמצעות האמן, לתחום מעורב ומשפיע על החיים החברתיים והפוליטיים. דמותו המסורתית של האמן כאדם מיוסר ואפוף מוזרות המסתגר בסטודיו ומצייר נדחקת הצידה. האמנים מעוניינים לרדת ממגדל השן ולקיים חיבור חדש ומרענן בין האמנות לתחומי החיים. כפרויקט חברתי, המאגר פותח את שעריו לכל המעוניין, מסיר את תנאי הכניסה, ויחד איתם מנסה לבטל את ההיררכיות הנוקשות של עולם האמנות הקובעות "מיהו אמן". בכך הוא מבקש לפתוח את שדה השיח ולעמוד כנגד עולם האמנות שהולך ומצר את מקומו של האמן בין שיקולים מסחריים ומוסדיים.

במובן העמוק, מעבר למגמות החברתיות, ומכיוון שמדובר בניסיון בנייה של גוף ידע חדש, פרויקט זה משקף גם אפשרות להתייחסות אחרת למקורות הידע שלנו. הארכיון המסורתי הוא גוף הידע המאורגן, הממוסד והמקוטלג שמהווה את לב לבו של הזיכרון ההיסטורי. הניסיון לבנות ארכיון נטול מיון וקטגוריות משקף הלך רוח של מעבר מחשיבה בעלת אמת אחת, במושגים כוללים ותזות רחבות, לחשיבה של שיטוט. ההתייחסות לידע היא כמו לשדה רחב זרוע שאריות, עקבות, שרידים וממצאים אנושיים. החוקר המודרני, ויהא זה הפילוסוף, ההיסטוריון, האנתרופולוג או מבקר התרבות, אמור לפעול בדומה לאספן. הוא משוטט בשדה הידע, מלקט את השאריות ומנסה ליצור מהן תמונה כללית, ביודעו שגם תמונה זו תישאר ככל הנראה סדוקה.

צילום: מתן מית ווך

העלאה בזיכרון

האספן־הפילוסוף הנחשב לאחד ממבשרי פרקטיקת החשיבה הזאת הוא ולטר בנימין. בנימין היה הוגה דעות יהודי שחי בגרמניה בזמן עליית הנאצים לשלטון. הוא נולד ב־1892 בברלין למשפחה יהודית עשירה ומתבוללת, ותפס את מקומו החשוב על דפי ההיסטוריה דווקא לאחר מותו. כוחו האינטלקטואלי והרגע הקריטי בהיסטוריה שבו חי חשפו למול עיניו בבהירות אכזרית כמעט את שקיעתה של המודרניות. בחושיו האינטלקטואליים החדים הוא צפה את הקריסה הכוללת של אחרי מלחמת העולם, ואת תנועתו המהירה של העולם הישן אל עבר קץ קיומו.

דמותו של 'המשוטט' הפכה לדמות מרכזית בכתיבתו. כפילוסוף של ההיסטוריה, חוקר תרבות, מבקר ספרות ותיאולוג חילוני, משוטט בנימין בערים שונות ברחבי אירופה, באותו הילוך שאחד ממכריו תיאר אותו כהילוך מתקדם ומשתהה בעת ובעונה אחת. אות הבדידות והתלישות של הגולה טבוע במצחו, והוא כותב את הפילוסופיה מלאת הניגודים שלו בקטעים מהורהרים ומסות קצרות, ספרותיות כמעט. במבטו מצליח המשוטט לחשוף את מה שנמצא מתחת לפני השטח, את הלא מודע של העיר. באמצעות המבט המשוחרר, הלא מחויב, יכול כל רחוב, ולו הצדדי והנטוש ביותר, להפוך לקסום ואפוף מסתורין. כך כותב עליו יורגן ניראד, העורך של כתביו בעברית, באחרית הדבר של ספרו 'המשוטט':

בנימין מרכז את רשמיו מן השיטוטים האלה ל"תמונות מחשבות" – אותו מיזוג אמיתי של סיטואציה ומחשבה המייחד את כתיבתו – שבהן נעשים מרפסות, רחבות בפתחם של בניינים, חלונות, שערים, מדרגות, אכסדראות, חצרות ורחובות – למגרשי משחקים של חברה, שכל מה ששייך לרשות היחיד מוצא בה לרשות הרבים. בנימין הוא המשוטט בין הספרים, נוטל לו מובאה מפה ומשם, ומשתמש לצרכיו בכוחה של הציטטה. בנימין הוא העובר בין ההשקפות והתורות של זמנו ושל בני זמנו, משתהה אך אינו נעצר,  מסתייג מתאוריות שאינן מנסות לאמוד בהכרה מלאה את חוסר הישע של הקיום האנושי ואת הסבך שנקלע אליו.

באותו אופן שבו בנימין משוטט פיזית בעיר, כך הוא משוטט בין מקורות הידע השונים. את ההיסטוריה ראה כעיי חורבות, קודם כול מכיוון שהיסטוריה בהגדרתה היא כל מה שהיה ונחרב. התופעות ההיסטוריות חדלות להיות תופעות קבועות ועומדות: העבר נהיה גמיש וניתן לעיצוב, ומעתה מתבססת ההיסטוריה על כוחה של 'העלאה בזיכרון', שהיא כוח הפועל לאחור, כלומר מטביע את רישומו על העבר. העלאה בזיכרון מולידה תמונות, ותמונה היא מקום שבו העבר מתחבר עם ההווה לאחד.

כף רגלו של בנימין דרכה בברלין בפעם האחרונה ב‑17 במארס 1933, כחודש וחצי לאחר מינוי היטלר לקנצלר גרמניה. הוא עזב בחופזה לצרפת, חי בה שבע שנים, ועם כניעתה לגרמניה נמלט לגבול עם ספרד מתוך תקווה להגיע לארה"ב. שילוב של גורל יהודי קלאסי וביש מזל של אדם רוחני מדי, שראשו נעוץ אי שם בשמים, הביא אותו לשלוח יד בנפשו. ולטר בנימין התאבד בגיל 48 (ב־27 לספטמבר 1940), רגע לפני חציית הגבול המיוחלת, כשהוא חולה ותשוש. אל המסע הארוך שממנו לא שב נשא עִמו בנימין מזוודה מלאה בכתבים היקרים ביותר ללבו. גם המזוודה נעלמה, והכתבים אבדו לבלי שוב.

חלל שהוא בין מחסן מעוצב לספרייה עירונית
צילום: הדס סט
עבודת וידאו: דנה גושן

ממשיכים לפרק

יוזם פרויקט המאגר והעומד בראשו הוא יונתן טואיטו, אמן בן 38, בוגר תואר ראשון ושני בבצלאל. את השם 'מאגר' השאיל מן המילה הצרפתית  Reservoir, והוא ניתן, כך הוא מסביר, כדימוי לסכר: “סכר מווסת את עוצמתם של המים ומאפשר אגירה והוצאה מפוקחת שלהם מתוך המאגר. כרגע המאגר שלנו מכיל מסה, מידע. התערוכות שאנו מקיימים בגלריה מבקשות להוציא את המסה מתוך האנונימיות שלה, ליצור דרכים שונות אל תוכה, ובכך להעניק לה צורה. למעשה אנחנו לא מבקשים דווקא להגדיר את המסה, אלא לפרק אותה, ולהמשיך עד כמה שניתן את תהליך הפירוק. הפירוק מתרחש בשני רגעים משמעותיים: בראשון אין אוצר שבוחר אילו עבודות ייכנסו לארכיב ואילו לא. אינדיבידואלים הביאו עבודה והיא נכנסה ללא כל סינון; פירוק שני הוא של אופן התצוגה המקובל. הניסיון שלנו הוא לנסות להימלט מעוד סמכות שתאמר מה חשוב ומה לא ולתת למאגר לדבר בעד עצמו“.

ב־15 בנובמבר נפתחה בגלריה תערוכה ראשונה בסדרה של שלוש תערוכות, המבקשות לחשוף את המאגר לציבור. התערוכה הראשונה נקראת ‘רנדום‘, והיא מבוססת על תוכנה פשוטה שתכנן האמן ניר הראל, הבוחרת באופן אקראי עבודות מתוך האוסף ומארגנת אותן בחלל באופן אקראי גם כן. בעקבות הבחירות של התוכנה ייתלו העבודות בחלל. טואיטו מדבר על התערוכה כעל ניסיון להזיז את מרכז הכוח מבעלי הסמכות חזרה אל האמן ואל הצופה. התוכן מוכתב על ידי העבודות ומהודק על ידי הצופה, שהופך להיות זה שרוקם את הסיפור. הוא מציע את השיטוט של הצופה במרחב התערוכה כתחליף לתֵּימה המוכתבת באופן בסיסי במבנה התערוכה.ואולי מנסה, ברוח ולטר בנימין, להציע את הצופה כאספן המסתובב בשדה, מלקט את ה'ממצאים' ומנסה ליצור מהן תמונה כללית.

'המאגר' המציג את עצמו כסוג של אוסף וכארכיב איננו למעשה לא זה ולא זה. הוא איננו בדיוק אוסף משום שהוא חסר את האספן שעיצב אותו בדמותו, ובאופן שבו הוא בנוי היום הוא מתרחק גם ממושג הארכיון. הארכיון כמוסד של זיכרון מטשטש את הפער שבין האישי לציבורי – בין אוסף תמונות זיכרון רחוקות לבין מאגר נתונים המשרטטים קווי מתאר של תקופה. החלל שנוצר בין שני המרחבים הללו (הפרטי והציבורי) מאפשר שיטוט, נבירה בנבכי הזיכרון והיזכרות מחדש.

אך ארכיון הופך לנגיש באמצעות מילות המפתח – הקטגוריות שהוא מציע לחיפוש. פרויקט המאגר מסרב להגדיר בשלב זה מילות מפתח לחיפוש: "הקטגוריות העומדות לרשותנו הן קונסרבטיביות, ואם נכניס את הכול תחתיהן לא עשינו כלום. זה דורש להגדיר באופן קטגוריאלי ואנחנו רוצים להימנע מלהגדיר. להמשיך לפרק ועוד לפרק", אומר יונתן.

בינתיים, בהיעדר קטגוריות חדשות, נותרת הגישה למאגר סתומה. הצופה אמנם נשאר עם אהדה וסקרנות כלפי הרעיון הכללי, אך לא פחות מכך עם שאלה גדולה ביחס לאופן שבו הוא מתפקד ופועל. האם מידע נטול כל מיון לא חותר תחת עצמו וחוסם את האפשרות להוות מקור ידע חדש ואלטרנטיבי? נראה לי כי לא ניתנת כאן אפשרות אמיתית לצופה לשוטט ברחבי המאגר וללקט לעצמו שאריות וממצאים שיוכלו להפוך לתמונת עולם חדשה, ולהפוך לרגע לדמות המרתקת של הצופה המשוטט.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12