הטרגדיה של אמארה ועמנואלה / ירון אביטוב

ילדה וילד חולקים אהבה קסומה בפירנצה שלפני המלחמה. עשור אחרי אושוויץ, היא יוצאת לגלות האם עודו בחיים. הערות על כתיבת ספרות שואה בזמננו

רכבת הלילה האחרון

דצ'ה מראיני

מאיטלקית: יורם מלצר

כנרת, זמורה־ביתן, 2012, 382 עמ'

באחד מפרקי הרומן של דצ'ה מראיני מטיח אחד הגיבורים בבת לווייתו "שום דבר אינו יכול להחליף את החוויה שחווית על בשרך" (עמ' 90). האם משמעות הדברים היא שרק ניצולי שואה יכולים לכתוב על מה שחוו ולא בני דור שני ושלישי, ועל אחת כמה וכמה לא מראיני עצמה, סופרת איטלקייה לא יהודייה?

הרומן של מראיני הוא למעשה הוכחה שגם לא יהודים יכולים לכתוב בהצלחה ובאמינות לא קטנה על השואה ומוראותיה. מראיני אינה יכולה, כמובן, להתחרות בבן ארצה היהודי, פרימו לוי, שידע לעבד את מה שחווה על בשרו לספרות מופת, אבל היא מצטרפת לשורה מכובדת של יוצרים לא יהודים ידועים כמו ארי דה לוקה, אף הוא איטלקי, אדולפו גרסיה אורטגה הספרדי, בואלם סנסל האלג'יראי ואחרים, הכותבים בשנים האחרונות מתוך הזדהות על השואה. ספרה של מראיני אולי אינו הטוב בסדרת הספרים האלה, אבל הוא ללא ספק אחד המעניינים שבהם.

העיתונאית הצעירה יוצאת למסע אחר חבר ילדותה היהודי
צילום: Thinkstock

עץ הדובדבנים

מראיני רקחה רומן הומני, המגולל כמה טרגדיות במקביל: טרגדיות לאומיות וטרגדיות אישיות. לא רק סיפור מלחמת העולם השנייה והשואה, אלא גם סיפור המרד ההונגרי שהסתיים בדיכוי אכזרי, אבל יותר מכול – הטרגדיות האישיות של קרבנות השואה. הרומן משלב בין סיפור אישי ובין סיפור התקופה. מראיני מיטיבה להציג את שטיפת המוח האנטישמית האיומה שעברו הגרמנים ועמים אירופיים אחרים בקשר ליהודים, שהואשמו ברעות החולות מכל סוג. הרומן מפגיש את הקורא עם אוסטרים שקנו בשמחה את הסחורה הרקובה של היטלר, וממשיכים גם הלאה להתכחש לסבל שעברו היהודים במלחמה וטוענים שלא ידעו דבר על גורלם.

הספר חוצה גבולות גיאוגרפיים ונפשיים, ונכתב כתערובת של רומן מסע וחיפוש עם כתב חידה בניסיון לפענח תעלומת היעלמות. גיבורת הרומן היא אמארה, עיתונאית איטלקייה צעירה, מוסרית ואמיצה, שלא נרתעת מן הקשיים והסכנות ויוצאת בשנת 56' למסע מאחורי מסך הברזל כדי לברר מה נותר מזכר השואה וסבלות מלחמת העולם השנייה, ובעיקר מה עלה בגורלו של חבר הילדות שלה, הילד היהודי עמנואלה אורנשטיין, שמאז 1943, דהיינו מזה 13 שנה, לא שמעה ממנו דבר. סיפור הטרגדיה של המלחמה בהחלט מעסיק אותה, אבל יותר ממנו הטרגדיה האישית של עמנואלה. אמארה, שנפרדה מבעלה ומקווה למצוא את החבר האהוב, חותרת בנחישות לגילוי האמת. הסיום מלמד שאולי עדיף לחיות עם הספקות ואי הוודאות מאשר לגלות בכל מחיר את האמת המרה.

אמארה, ילדה איטלקייה בת עניים, ועמנואלה, בן עשירים יהודי, התאהבו בפירנצה שבאיטליה, מתחת לעץ הדובדבנים בחצר הענקית של הווילה של משפחת עמנואלה, חצר שמתפקדת כאן כמעין הגן של פינצי קונטיני. האהבה הקסומה הזו נקטעה כשמשפחתו של עמנואלה נהגה בעיוורון מוחלט והחליטה לחזור לעיר הולדתה של האם, וינה שלאחר האנשלוס, מתוך מחשבה שההיסטוריה הוותיקה של המשפחה בעיר תגן עליה, דווקא כשהיה ידוע לכול שגורלם עלול להיחרץ. "אני לא רוצה לחשוב שההורים שלי היו טיפשים", כותב עמנואלה באחד ממכתביו האחרונים לאמארה, "אבל… הורגת אותי המחשבה הפטריוטית המטופשת לחזור לווינה הנאצית כשכולם ברחו ממנה" (58).

העלילה מסופרת בכמה רבדים, המתרוצצים בין עבר להווה. אמארה יוצאת למסע חיפוש, שבמהלכו היא מבקרת בווינה, בבודפשט, בקרקוב ובאושוויץ. כשהיא לא מוצאת את שמו של עמנואלה ברשימת הנספים באושוויץ, מתחזקת אמונתה שאולי היא מחפשת אדם שהצליח לשרוד ולא רוח רפאים. אמארה קוראת את ספרו של ג'וזף קונרד 'בלב המאפליה', שאיתו היא מזדהה מאוד, ועורכת השוואה בין החיפוש שלה אחרי הילד הנעלם ובין החיפוש של רב החובל מרלו אחר קורץ הנעלם ברומן המפורסם של קונרד. מצד שני, אם עמנואלה חי, שואלת אמארה את עצמה, מדוע הוא שכח את אהבתם הגדולה ולא ניסה ליצור עמה קשר לאחר המלחמה. אולי הוא כבר לא רוצה לפגוש אותה.

אמארה מצוידת בצרור המכתבים שכתב לה עמנואלה, ושאותם שלח במשך מספר שנים מווינה ומגטו לודז', ולאחר מכן ריכז גם במחברת שכתב בגטו ושאותה החביא רגע לפני שנשלח לאושוויץ. את המכתבים ואת המחברת הסודית, שהגיעה אליה בדרך לא דרך לאחר המלחמה, היא שומרת בתיקה "כדבר היקר ביותר שיש לה… היא לא נפרדת מהם לעולם" (39). הרומן נוגע ללב הרבה בזכות כך שמראיני מפברקת בהצלחה מכתבים או יומן של נער מגטו לודז'. נראה שהנער עמנואלה הוא תשובתה הבדיונית ליומנה של אנה פרנק.

במכתביו נזכר עמנואלה בימים שבהם טיפסו יחד על עץ הדובדבן, מספר לה על אהבתו ועל רצונו להינשא לה, מתאר את חייו בווינה, ובהמשך מספר על הפקעת ביתם ועל הטרנספר לגטו כשבמזוודה שלו שלושה ספרים, בהם "ייסורי ורתר הצעיר" לגתה. במכתביו הבאים הוא מתאר את סבלותיהם בגטו: "אני כבר לא אומר לך שהייתי רוצה שתהיי כאן איתי. זו תהיה קללה. מדי פעם, בלילה, אני חולם שאני בפירנצה, על העץ שלנו, ואנחנו ממלאים את הבטן בדובדבנים" (55). המכתבים מסייעים לאמארה הרומנטית לשמור לו אמונים ולחכות לו תמיד בתודעתה על עץ הדובדבנים. "היא גדלה, הייתה לנערה, לאחר מכן לאישה. אך היא לא חדלה לחכות לו. בכל עת שיכלה, היא טיפסה על עץ הדובדבן עם ספר בידה" (29).

זיכרונותיה של אמארה צפים ועולים במהלך הקריאה המחודשת במכתבים. בפרקים אלה, הרומן מתרחש בין מציאות לדמיון, בין ריאליה לתעתוע. אמארה רואה לנגד עיניה דמויות סהרוריות של אנשים שהם לכאורה מתים, בעיקר הילד עמנואלה המפציע שוב ושוב לנגד עיניה, והיא מנהלת דיאלוג איתו ועם מכתביו ושיחות עם דמויות הלוצינטיביות אחרות.

סיוט מתגשם

שקשוק הקרונות על הפסים מלווה את דפי הספר. אלו הן רכבות המוות של היהודים שנספו בשואה, וגם רכבות החיים היוצאות בעקבות המתים, המסיעות את אמארה אל לב המאפליה של מזרח אירופה ובתקווה גם אל לבו של עמנואלה. הרומן נפתח בנסיעה ברכבת, העושה את דרכה מעבר למסך הברזל, ותיאורי חציית הגבול ותיאורי הבירוקרטיה האיומה הכרוכה בכך מחזירים אותנו באמינות רבה לימים ההם, שבהם חציית הגבול למזרח הייתה מסובכת ואף מסוכנת. שלושה מהנוסעים פוצחים בשיחה ביניהם, וכל אחד מהם חושד שהאחר הוא מרגל. "בימינו כל אחד שחוצה את הגבול… חשוד. לא שמעת על המלחמה הקרה?", נשאלת אמארה, "יכול להיות שגם את מרגלת" (21).

בנסיעה ברכבת מתוודעת אמארה להנס וילקובסקי, בן לזוג מעורב, אב פולני־אוסטרי ואם יהודייה הונגרייה שנספתה בטרבלינקה, והוא מסייע לה להתחקות במבוכי וינה ובודפשט אחרי הנער שאהבה, ולבסוף מתאהב בה בעצמו. סיפורי מערכות היחסים של אמארה עם המחזר הנס ועם בעלה לשעבר השכיב מרע לא משיגים בהכרח את מטרתם לעבות את העלילה, ולעתים אף מעניקים תחושה של אילוץ. לעומתם, מערכות היחסים מן העבר מושכות וכתובות היטב. זו שבין אמארה לאהובה הקטן, אבל גם זו שבין הוריה של אמארה או הוריו של הנס, הזוג המעורב, היוצרים הקבלה לזוג המעורב אמארה ועמנואלה.

השניים ממשיכים במסע החיפוש האובססיבי שלהם, מגיעים לבודפשט ושם הם נלכדים בעיר הנצורה בימי המרד ההונגרי בלי יכולת להילחץ ממנה (ברקע גם פורצת מלחמת סיני, המוזכרת כאן בקצרה). בפרקים אלה עוסק הרומן במוראות הקומוניזם בברית המועצות ובהונגריה. בנאומו המפורסם, התנער לכאורה ניקיטה חרושצ'וב ממשטר הדיכוי הסטליניסטי האכזרי, אבל בעצמו הורה לדכא באכזריות את המרד ההונגרי, מרד קצר שהסתיים בפלישת הטנקים הרוסיים לבודפשט. כמה מפרקי הספר, המגוללים את סיפורם של הקרבות בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, מסופרים למעשה יותר כפרקי היסטוריה מאשר כפרקי פרוזה. לא ברור מדוע הם לא זכו לעיבוד ספרותי מגובש יותר.

רגע לפני שהרומן מתמסמס בלי פתרון, מגיעה אמארה לתשובה. אך היא לומדת שאי אפשר לחזור אחורה במכונת הזמן אל הימים הטובים ההם בצל עץ הדובדבן. העבר מת ונקבר ויחד איתו נקברו גם האהבה והאשליות שאפשר להפיח בה רוח חיים.

הפתרון משרה רוח רעה על סיום הספר. הסיום דרמטי מדי לטעמי, וסובל מוולגריות ומחסכים ספרותיים. הוא מחדד את גישת השחור־לבן של מראיני. אידאליזציה מוחלטת בכל הקשור לפרקי הילדות המסופרים באווירה מאוד רומנטית ונוגעת ללב, לעומת השחרת יתר של ההווה, שלא משיגה בהכרח את מטרתה ומקשה על הקורא לחוש אמפתיה לסבל האמיתי. האם מראיני רצתה שהקורא יזדהה רק עם אמארה, הסובלת כל כך למשמע הסבל של עמנואלה, ולא עם הסבל שעבר עמנואלה עצמו?

הסיום הזה אולי יעשה רושם עז על הקורא הזר, אבל קצת פחות על מי שקרא ספרי שואה רבים, ומצפה שסופרים בימינו יכתבו על השואה יותר כמו פרימו לוי ואהרון אפלפלד ופחות בבומבסטיות שאפיינה את ק. צטניק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 בנובמבר 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישלח תשע"ג - 799, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: