אמפתיה צלולה במימי הסחנה / ניר מן

סיפוריהם של מרואיינים על רקע גן השלושה הופכים בסרט 'גן עדן' ליצירת אמנות עם אמירה אישית, חברתית וישראלית. הרהורים על המיקום הלא־טריוויאלי

בסרטו החדש 'גן עדן' מפגין הקולנוען רן טל את כישרונו הווירטואוזי להפוך יצירה תיעודית לאמירה אמנותית בעלת ערך סגולי משלה. טל בחר בסחנה (גן השלושה) שלמרגלות הגלבוע כסיסמוגרף רגיש לבחינת פניה של החברה הישראלית, באמצעות שנים עשר דוברים שונים החושפים את צפונות כאבם. לכאורה הסחנה משמש רק תפאורת רקע ארכיטיפית עד לשד עצמותיה למצעד שנים עשר 'שבטי ישראל' פרי בחירתו; ולא היא. בעורמת מספר מנתב טל את הצופה אל הסטריאוטיפיוּת הכל־ישראלית, או שמא בדוּתיוּתה של זו, לא רק באחדות מקום ההתרחשות הפסטורלי, אלא גם באחדותו הכפולה של ממד הזמן.

עלילת הסרט נפרסת על פני שנה תמימה, מיום העצמאות דרך מחזור שלם של ארבע עונות עד יום העצמאות שאחריו; כשהמנגל, סמלם המסחרי של יום העצמאות ושל הסחנה, הוא בחזקת נפקד מוחלט מהזירה המתבקשת לכאורה. כאילו לצאת ידי חובה 'משחרר' טל פריימים ספורים של עשן מתאבך משיפודי הקבב, תוך שגם ברפליקה הקצרצרה הזאת הוא מפליא לתמרן את גיבוריה בהיפוך יוצרות מקורי (כשהמיסיונר החב"דניק נטפל ביום העצמאות לחבורת צעירים ערבים שיניחו תפילין).

טל הוא מתעד בחסד עליון שניחן בכישרון הקשבה נדיר. בזכות טביעת עין יוצאת דופן ובעבודה מפרכת הוא מצליח לדלות התבטאויות נוקבות מחייהם האישיים של מרואייניו. הוא לא מחטט ברכלנות וולגרית בעברם אלא בונה רמת אמון המכבדת את השמעת מצוקותיהם הפנימיות. האמירה הגלויה והמייסרת היא היוצרת את האמפתיה, ובחלק מהמקרים את ההזדהות, של הצופה ביחס לדמויות ולצִלם הרודף של כתמי עברם.

מתוך הסרט

שעטנז להכעיס

מאליה מתעוררת השאלה מה עניין הסחנה על רפלקס דימוייו האוטומטיים (מנגל וערבים) לספת וידויים קורעי לב? יתר על כן, העמדת המצוקות הפרטיות הכל כך אינטימיות בלבה של הילולת ה'עשייה על האש' נתפסת על פניה כשעטנז להכעיס. אפשר שהבחירה בסחנה, דווקא בגלל תדמיתו ה'כיפית', היא שיוצרת את ההנגדה שבאמצעותה מביע טל את השקפתו הפילוסופית על החיים.

האווירה הפסימית־מלנכולית עם הנגיעות המורבידיות, כביכול, השורה על הסרט (אל חשש, יש גם כמה הבלחות הומור מדליקות) הלא עומדת בסתירה גמורה להווייתו ההדוניסטית של הסחנה. כשם ש'בן צבי 67' (סרטו התיעודי של טל על המכון הפתולוגי באבו־כביר) היה שיר הלל אופטימי לחיים, כך 'גן עדן' מציג את המתחולל בנבכי פנימיותה של החברה הישראלית והולך איתה באשר תלך. גם בלב לִבּה של שעת הבליינוּת במרחצאות הסחנה משוקעות תחושות האובדן, ההחמצה והכישלון ביֵשוּתו של היחיד.

הסרט רווי ביטויי הסמלה ישירה ומרומזת ברבדיו התוכניים ובשפתו הקולנועית – החשיפה הפיזית והנפשית, ההתכנסוּת ליום העצמאות (הן כחג כל־ישראלי "חילוני", והן כהתכתבוּת עם מהותו של המושג "עצמאות"), השימוש במזג האוויר ובעונות השנה, עבודת המצלמה נטולת ההנחות (דניאל קדם), הדבקת המונולוגים המוקלטים בעריכה מוקפדת לדמותו הדוממת של הדובר (נילי פלר), פס המוזיקה המופלאה (אבי בללי) ועוד. לא לחינם ולא במקרה זכה טל בפרס הבימוי הדוקומנטרי על סרטו זה בפסטיבל הקולנוע בירושלים. הוא נותן לגיבוריו לספר את סִבלם וזרוּתם ללא התערבות, ומשרטט באמצעותם את הפרופיל הישראלי שבחר להציג – האישה המוכה, הבעל שבגד ומכה על חטא, הצעיר הערבי שלא יכול לברוח, האב השכול, העולה הצעירה מרוסיה שמנוכּרת לסביבתה, הקיבוצניק הזקן שברח מגרמניה והקיבוץ קורס מול עיניו.

האם זהו פרצופה של החברה הישראלית? האם קשיי המציאות האישית מקדירים את יְפי הסחנה? האם תריסר המתייסרים נמלטים מעצמם ובורחים אל גן העדן המדומיין והבלתי אפשרי? האם עיוותה עדשת המסרטה את ההשתקפות במימי הסחנה בהקצנה מופרכת, או שמא הציע טל לצופה עוד נקודות התבוננוּת על חייו שלו? הסרט מעורר שאלות ומציע כיווני חשיבה. אין בו 'פתרונות בית־ספר' והוא אינו מתיימר לנופף בסיסמאות 'אף על פי כניות'. אדרבה, כל כולו עומד בסימן ה"כן, אבל" – זה המצב, אלו ההזדמנויות שהוחמצו לבלי שוב, אלה הכישלונות שאין עליהם כפרה, וזאת נשמתי המצולקת שלעולם לא תגליד; אבל… לכל דובר 'אבל' משלו – בין בהשלמה של צידוק הדין, בין בתקווה שאולי בכל זאת, ובין בלקיחת אחריות נחושה לשינוי ולתיקון.

מציג את המתחולל בנבכי פנימיותה של החברה הישראלית. מתוך הסרט 'גן עדן'

חטא היהירות

וכאן עולה השאלה: מה הרבותא בבחירת במת הסחנה? לכאורה ניתן היה לשמוע קולות דומים בכל מקום שרירותי שבו יוצב מיקרופון רגיש דיו לקליטת כאבן של הבריות. האם נודעת לגורם המקום משמעות ייחודית המַקנָה לדברים הנאמרים דווקא בסחנה חשיבות או תוקף בשונה מאתרי נופש אחרים? האם מצוקותיהם של 'הקבועים' בחוגי המתנ"סים ברחבי הארץ, בבית קפה פלוני או אלמוני, בחוף הים או בספארי שונות מאלו של 'הגרעין הקשה' בסחנה? או שמא זיכרונות נעוריו וזיקתו הביוגרפית של טל, בן קיבוץ בית־השיטה השכן, הם המעניקים לסחנה משמעות מיוחדת עבורו משהוא פורס על האתר את יריעתו השמימית של גן העדן?

הסרט אינו נוגע בתולדות הסחנה (חוץ מאִזכור מובלע שמשמיע ראשון הדוברים על העברת אבני הבזלת מבתי הערבים בבית־שאן לבניית האתר בשנות ה־50). חברי גרעין השומר הצעיר שייסדו את קיבוץ תל־עמל (ניר־דוד), ראשון יישובי 'חומה ומגדל' בשנות מאורעות הדמים תרצ"ו–תרצ"ט, התיישבו בדצמבר 1936 על גדת הסחנה. שלמה גור, מחברי הגרעין, הוא שהגה את ה'פטנט' הטקטי שכעבור ארבעה חודשים, ערב פרסום 'תוכנית פיל' לחלוקת הארץ, הפך לסמל התפיסה האסטרטגית שלפיה ההתיישבות קובעת את הגבולות.

בשנות המערכה לעצמאות נחשב הסחנה שלמרגלות הגלבוע לִמעֵין אזור מפורז בין ערביי בית־שאן, שבטי הבדואים מעבר הירדן וקיבוצי עמק חרוד ובקעת בית־שאן ששכנו אז בִּסְפר היישוב העברי. שכיית חמדה יפהפייה השבויה בארץ שוממה וחרבה. ברכה טבעית צלולה של מי טורקיז חמים וטחנת קמח מאבני בזלת המוּנעת מזרימת המים. בשנות 'המדינה שבדרך' היה הסחנה נחלתם הפרטית של קיבוצי האזור, מחלקות הפלמ"ח וסיירי ידיעת הארץ ששִמעה של פנינת הנוף הגיע לידיעתם.

בשנת העשור למדינה (1958) נחנך האתר המבוּנֶה מחדש בעיצובם של אדריכלי הנוף דן צור וליפא יהלום, ונקרא – גן השלושה (לזכר שלושת חללי 'ההגנה' שנהרגו כשיצאו ב־1938 לבחירת נקודת ההתיישבות לקיבוץ מעוז־חיים). השם 'גן השלושה' מעולם לא התנחל בלבבות, ולא היה שום סיכוי שיתפוס את מקומו של השם העממי, הסחנה, לגן המטופח הטובל במדשאות רחבות ידיים ומוקף בעצי תמר, זית וחרוב. מפל המים הפך לאבן שואבת לילדי ימי התום בעידן שלפני האטרקציות והמגלשות הספירליות.

ואז גנבו לאליטה הקיבוצית את הסחנה "שלה".

בתחילה היו אלה הבית־שאנים המרוקאים (במימונה ובסהרנה), שכמו הקיבוצניקים נהנו מכניסה חופשית לאתר. בעקבותיהם הגיעו המשפחות מעפולה־עִלית ומגדל־העמק עם החאפלות, הדרבוקות והנרגילות שלהם. בזמן ההוא עוד לא קראו להם צ'חצ'חים וערסים רק מפני שכינויים אלה טרם באו לעולם. מרום עשרים אלף רגל של יהירות מתנשאת הכוונה הייתה זהה. אחר כך הגיע כל עם ישראל ("בשבת ניסע לסחנה" שרה להקת הנח"ל) ואז הגיעו הערבים. תחילה החמולות מנצרת ואום אל־פחם, ולאחר ששת הימים משכם וירושלים המזרחית – והסחנה קיבל את גושפנקת המיתוג שממנה הוא לא מצליח להתנער.

בישיבת הנהלת אתר התיירות המתועדת בסרט נדונה סוגיית טיהור השרץ – איך להיפטר מהתדמית ה"ערבית" של הסחנה. "רק 15 אחוזים ממבקרי הסחנה הם ערבים", מתבכיינים הגזענים העלובים בהתרסה כנגד ההשמצה המכפישה, כביכול. בסרט מופיעים אמנם כמה קיבוצניקים אותנטיים מאושיות הסחנה, שאינם מייצגים את ציבורם; אבל גם כשאיש לא אומר זאת בגלוי, מורגשת תחושת הקיפוח של בני האצולה שגורשו מהסחנה "שלהם". הלו, מי בדיוק גירש אתכם, סנובים יחסנים? ואתם יודעים מה – לא מתאים לכם, אל תבואו.

השם גורם

כאמור, בסרט מתעלם טל משורשי עברו הקרוב של הסחנה, אך עם זאת נדבך מהותי מאוד מההיסטוריה הקדומה של האזור מרחף בחללו. הבחירה בשם הסרט – גן עדן – טוענת את היצירה בהקשרים קמאיים מחייבים ולא יכולה שלא להשליך עליו ממשמעותם. על פניה נתלית הבחירה באִמרתו של האמורא ריש לקיש ממסכת עירובין: "אם גן עדן בארץ ישראל הוא – בקעת בית שאן פתחוֹ". רבי אשתורי הפרחי, חוקר ארץ ישראל מימי הביניים ומחבר הספר כפתור ופרח שהתגורר בבית־שאן במאה ה־14, נסמך על אמרה זו וכתב: "בית שאן […] יושבת על מים רבים, מי מנוחות, ארץ חמדה ומבורכת ושבעת שמחות. כגן השם תוציא צמחה ולגן עדן פתחה".

למותר לציין שהביטוי 'גן עדן' מתייחס בשתי האמרות לכל ארץ ישראל, אבל גם בית־שאן נשכרת מהן בבונוס מכובד. קרוב לוודאי שהבחירה בשם 'גן עדן' נובעת מיופיו המהפנט של האתר. הטיים מגזין, שאין לו דבר וחצי דבר בענייני ריש לקיש ואשתורי הפרחי, בחר בו כאחד מעשרת האתרים היפים ביותר על פני תבל כולה. אלא שגן העדן צמוד תודעתית לענישה על חטא, ולצופה בסרט לא ברור במה חטאו דוברי הסרט. וגם אם חטאו (הבעל שבגד באשתו, לדוגמה), הרי שהעונש היה גירוש מגן העדן ולא כניסה בשעריו.

תמיהה זו יכולה להתגבר מהאִזכור של ריש לקיש – ראש ליסטים, חוזר בתשובה ועוקר הרים שכוחו לתורה, הנכרך בעל־כורחו לחיבורו עם רבי יוחנן, שיופיו לנשים. גדוּלת דמויותיהם ועוצמת זוגיוּתם יוצאת הדופן יכולות להעניק מבט פרשני מרחיק לכת למסכת יחסיהם – החל מסצנת המפגש ברחצה בירדן וכלה בקרע הטרגי שהמיט את פטירתו האנושה על זה ואת מיתתו של זה בטירוף הדעת מהאובדן עד שנחה [נסתלקה] נפשו. לא בטוח שהדי סיפור פרשת חייהם ומותם אכן מנשבים ברוח הסרט על הסחנה; אולם ציטוט האִמרה על גן העדן טוענת את היצירה התיעודית במצלול יסודותיו – החטא, הגירוש, העונש והגעגוע התהומי שאין לו תִכלָה ותוחלת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

פורסמה ב-30 בנובמבר 2012, ב-גיליון וישלח תשע"ג - 799 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: