אביהן של גלויות / זאב ויטמן

יעקב ובניו מייצגים במעשיהם גישות הפוכות – התרפסות לעומת גאווה. זיהוי הפרשה כ'עידן של גלות' מיישב ביניהן

'והָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה – התקין עצמו לשלושה דברים – לדורון, לתפלה ולמלחמה'. האמנם יעקב הכין עצמו למלחמה בעשו?

הדורון והתפילה מפורשים ומפורטים, מה שאין כן המלחמה. המקור לדברי חז"ל הוא אמירתו של יעקב: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה", ומסביר רש"י כי מחנה אחד יישאר לפליטה היות שאם עשו יכה את המחנה האחד יעקב יילחם עמו ויציל את המחנה השני.

לא כך מסביר הרמב"ן, ולדעתו פשטות הדברים היא שיעקב מפצל את מחנהו כדי שאם עשו יכה את המחנה האחד המחנה השני יברח מפניו וכך יינצל. ה"מלחמה" שיעקב מתכונן לקראתה איננה אפוא אלא בריחה. בעקבות כך, הרמב"ן שרואה בפרשתנו רמז והדרכה לדורות כותב כי "כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה – לברוח ולהינצל".

איור: מנחם הלברשטט

דרך של התפייסות

דברי הרמב"ן נראים כמתאימים לאופיו של יעקב. יעקב בורח מפני עשו אחיו לחרן, לאחר מכן בורח מפני לבן וכעת ירא עד מאוד מהתמודדות מול עשו. בהמשך הפרשה הוא גם ירא מפני עימות עם יושבי הארץ, כשהוא מאשים את שמעון ולוי "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי".

חשוב לציין כי מדיניות זו של הימנעות ממאבק ישיר איננה נובעת מחולשה. אמנם יעקב לא היה כעשו אחיו איש ציד איש שדה, אך נראה שהוא גם לא היה תלמיד ישיבה ענוג וחלוש. מספר דוגמאות מוכיחות זאת: מיד עם הגעתו לחרן גולל יעקב לבדו את האבן הגדולה מעל פי הבאר – אבן שכדי לגלול אותה היה צורך בשיתוף פעולה של כל הרועים. כאשר רבקה מביעה את חששה מנקמת עשו ביעקב היא צופה שלא רק יעקב ייפגע מכך אלא גם עשו – "למה אשכל גם שניכם יום אחד". ולבסוף, במהלך ההכנות לפגישה עם עשו אנו שומעים על מאבקו של יעקב במלאך, מאבק המסתיים בניצחונו של יעקב – "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ… וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ־לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

פעולותיו של יעקב נובעות אם כן מהעדפתו את דרך ההתפייסות, גם כאשר הדבר דורש ממנו להתרפס, להתבטל ולהחניף לעשו אחיו. הדבר בא לידי ביטוי בולט במהלך מפגשו עם עשו:

א. יעקב מצווה את המלאכים הנשלחים אל עשו שיציגו אותו כעבד בפני אדונו: "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".

ב. כשהמלאכים חוזרים ומספרים על כך שעשו בא לקראתו עם ארבע מאות איש יעקב ירא עד מאוד: “וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ“.

ג. יעקב פונה לקב“ה מתוך חשש גדול: “הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים".

ד. יעקב שולח מנחה לעשו אחיו ומלווה אותה בלשון התרפסות: “וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא אַחֲרֵינוּ". וכל זאת בנימוק "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי"

ה. בעת המפגש עם עשו יעקב משתחווה לאחיו שבע פעמים: “וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו".

ו. כאשר יעקב מפציר בעשו לקבל את המנחה הוא מחניף לו: “אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱ־לֹהִים וַתִּרְצֵנִי".

פעולות אלו נראות מנוגדות למעשי יעקב בפרשת תולדות ואולי כמתקנות אותן. שם הוא סירב לתת לעשו מהנזיד אלא תמורת מכירת הבכורה, ואילו כאן הוא מרעיף על עשו מתנות באופן מוגזם. שם הוא פועל לקבלת ברכתו של יצחק שהועידה אותו להיות אדון לעשו – "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" – ואילו כעת יעקב כביכול מחזיר את הגלגל אחורנית ורואה את עצמו כעבד לאחיו, אדונו עשו.

זמנים של גלות

מדיניות זו של יעקב מביאה למחלוקת בינו ובין בניו הנוטים לקיצוניות הפוכה. במעשיהם הם מייצגים אב טיפוס של יהודי גאה ולוחם. הם לא מוכנים להחריש בעקבות חילול כבודה של אחותם, והורגים את אנשי שכם. יעקב מגנה את שמעון ולוי על כך באומרו: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ", וביתר תוקף הוא אומר בשעה שהוא מברך את בניו לפני מותו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

גם מרדכי היהודי שאיננו מוכן להשתחוות להמן איננו הולך בדרכו של יעקב. הוא איננו משתחווה להמן ובכך מסכן את העם היהודי כולו.

באיזו דרך עלינו לאחוז, בדרכו של יעקב או בדרכם של בניו ושל מרדכי היהודי?

מצד אחד אנו מוצאים במדרש תנחומא (ובמקורות נוספים) ביקורת על דרכו של מרדכי והצדקה למעשה יעקב:

אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לכם שתהיו מטמינין עצמכם ותתנו מקום לשעה (הרכינו ראש בפני מי שהשעה משחקת לו ויש לו עוצמה זמנית – ז"ו)… מרדכי עמד כנגד השעה והיה לו להחניף לרשע ולפי שעמד כנגד המן הרשע קמעא כבר היו ישראל כלים מן העולם… וכן יעקב ברח מפני עשו שנאמר ויברח יעקב שדה ארם ואף אבות העולם נתנו מקום לשעה והחניפו למי שהשעה בידו. 

מצד שני, אנו מוצאים מדרשים המבקרים את יעקב: "וכבר תפסוהו החכמים על זה (על ששלח מלאכים לעשו – ז"ו). אמרו 'מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר – מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ', אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'" (רמב"ן). דברי ביקורת נוספים נמצאים במדרש על הפסוק "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל". תורף הדברים הוא שעשו זכה למלכים אלו כנגד שמונה פעמים שאמר לו יעקב לעשו "אדני" בתחילת הפרשה.

פתרון למבוכה נמצא אולי בדברי הרמב"ן המציין שהייתה קבלה בידי חכמים שפרשתנו פרשת גלות היא. ייתכן שיעקב מתווה בפנינו את הדרך הראויה לנהוג בגלות, תחת שלטון זר, אך אין זו בהכרח הדרך הראויה לעם ישראל כאשר הוא זוכה לחרות, לעצמאות שלטונית ולעוצמה צבאית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג, 30.11.12

פורסמה ב-30 בנובמבר 2012, ב-גיליון וישלח תשע"ג - 799 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 38 תגובות.

  1. ר' זאב ידידי, צמרמורת אחזה בגופי למקרא דבריך ששמעון ולוי "מייצגים אב טיפוס של יהודי גאה ולוחם". האמנם? בפשע המלחמה הנורא שעשו, שעליו הוקיע אותם אביהם במילים הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת? לא "יהודי גאה ולוחם" יש כאן אלא יהודו-עמלקי מוג לב, הבא בערמה על אנשי שכם "בהיותם כואבים", בדיוק כמעשה עמלק הבא על ישראל בעודו "עייף ויגע"!

    היטב חרה לי על דבריך, ולא נחה דעתי עד שהגעתי לעמוד העוקב בגליון ומאמרו של הרב ראובן הכהן אוריה. היטב מתאר הרב אוריה את "היהודי הגאה והלוחם" שאינו אלא היהודי המסתגר, המתנשא ומעורר המדנים.

    https://musaf-shabbat.com/2012/11/30/%D7%A4%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%91%D7%9F-%D7%94%D7%9B%D7%94%D7%9F-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/

  2. תנוח דעתך, שכן לא מדובר ב'טיפוס של יהודי גאה ולוחם', אלא בנקמת דם על רקע חילול כבוד המשפחה ותו לא!
    כל הדרושים המוציאים זאת מפשוטו ורואים כאן אב-טיפוס למלחמה נגד אויבים/פלסטינים וכו', לא קראו ולא שנו, שארבע (!) פעמים מודגש כי הסיבה לכך היתה רק בגלל שטימאו את אחותם:
    וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב
    וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם
    בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם
    וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ

    ואגב, נראה שהתורה שופטת אותם לחיוב ולא לשלילה שכן להם היתה את זכות המילה האחרונה, וכידוע יעקב עצמו מעיד על שכם "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (וכמובן שמבקרי המקרא יאמרו: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו…)

    • אבי,
      דוקא את המילים האחרונות והדי חריפות ("כלי חמס מכורותיהם…אפיצם ביעקב ואחלקם בישראל") בענין אומר יעקב בפרשת ויחי. ואדרבה זה שיעקב תולה את לקיחת שכם בו עצמו ולא בשמעון ולוי , גם אומר דרשני.
      לגבי זה שהדבר היה נקמה על רקע של כבוד המשפחה , ערך שהתורה נותנת לו משקל (למשל בדין אונס , מפתה ומוציא שם רע, ועל פניו לא רק שם) אתה ודאי צודק.

      • כדאי לזכור שלא היה שם שום אונס אלא מקרה מובהק של יחסים בהסכמה (לגבי "ויעניה" עיין רש"י על אתר ואכמ"ל).

        לגבי ערכים שהתורה נותנת להם משקל, כבר דובר רבות על החובה הקדושה להימנע מאנכרוניזם בעניין.

      • צבי,
        לא ברור לי על בסיס מה אתה קובע שאלו היו יחסים בהסכמה.

        לגבי אנכרוניזם, בעיני יש צדדים לכאן ולכאן, כאשר החילוק בין הליבה העקרונית-רעיונות לפריפריה המעשית הוא הפתרון להם, וכבר דנו בזה לא אחת, כך שמעבר לזה אין לי מה להוסיף.
        המשך יום נעים.

      • קודם כל מי אמר שהיא התאהבה בו ? לא התורה. (אני יודע שאחת הפרשנויות בחז"ל מדברת על זה, זו פרשנות אפשרית אבל כפי שטענתי למעלה לא הכרחית)

        וחוץ מזה , לא שמעת על תסמונת סטוקהולם ? בימים עברו זה היה נפוץ הרבה יותר בפרט ביחסים שבין גברים לנשים. (חז"ל מדברים על "יצר אלבשה" ותחילתו באונס וסופו ברצון, יותר מאלף שוחמש מאות שנים מאוחר יותר, כך שאין סיבה להניח שזה לא תסריט אפשרי גם במקרה הזה.)

      • לי פחות,
        כי הניסוח "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ." נשמע חד צדדי לגמרי.

      • בטח,
        רבקה : "התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך"
        מיכל בת שאול שכתוב שאהבה את דוד.
        וכן (כמעט ? ) כל שאר הזיווגים שמתוארים במקרא (כמו משה וציפורה, יעקב ורחל ולאה) בהם ברור שהדבר היה על דעתה ולרצונה של האשה. (במקרה לאה שלא על דעת האיש דוקא…)

      • זה שהוא התחנף אח"כ לא אומר שגם היא אהבה אותו בטח שלא בשלב הראשון.
        בכל מקרה לא אני ולא אתה יודעים בדיוק מה קרה שם, מה שברור הוא שהוא קודם בעל אותה בלי לשאת אותה לאשה, ורק אז אחרי שהיא היתה "פגומה" (במושגים של אז) רצה למסד את הקשר.

      • אין מושג איך זה היה אצלה, ונראה לי שגם לך לא, בכל מקרה נראה לי שפמינסטיות היו מעלות אותך על מוקד בהקשר הזה. ("שאת אומרת לא" זה סדין אדום…)
        שמור על עצמך… 😉

      • לצבי –

        שמחתי לראותך יוצא 'לראות בבני הארץ' ומתחבר מחדש לחבורתנו.

        עתה זכיתי להבין איך הנערה האנוסה נאלצה בזמנן המקרא למצוא מנוח לכף רגלה בבית האונס. כנראה שכבר אז היו נאורים כמוך שדרשו את מעשיה לגנאי וטענו למרות הכל, ולמרות שהאנס הולקה וגם נקנס, ולמרות שמקרא צווח ואומר: 'כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה' – למקביליך הקדומים לא עזר כלום והמשיכו לטעון שהכל היה ברצונה ובהסכמתה.

        אז לאן תלך הנערה – למבטיכם הנעוצים? ללחשושיכם מאחורי הגב? לאיזה 'צבי ליפשיץ' קדמון שהיה מספיק כנה להטיח לה את הדברים בפרצוף?

        אצל האנס המוכה ש39 המלקות כבר הפכוהו לשבר כלי, היה מצב שחרטתו על מעשהו הביאתו להתייחס אליה כמלכה כדי לפצותה. בה ואך בה היה תלוי אם תיתן בו אמון ותינשא לו, או שתאמר לו: 'שלום ולא להתראות'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ולגבי שמעון ולוי –

        קנאותם מצאה את תיקונה, בהפנותם את הלהט לחינוך – לוי: 'יורו משפטיך ליעקב' ושמעון – כמלמדי תינוקות. חוסר היכולת לעצמאות כלכלית, תלותם בתורמים ובהורי התלמידים, יצרה בהם מיזוג עדין של להט עם סבלנות.

        הרצי"ה הדריך את תלמידיו שהלכו לחינוך, שצריך להט – רק תנור חם יכול לחמם – ובמקביל אהבה אין קץ לתלמידים, והרבה סבלנות והקשבה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • צבי,
        אם כבר אנכרוניזם, אז להתייחס למעשה שמעון ולוי במשקפיים של המקובל בתרבות הנוכחית נכנס לקטגוריה הזו בשופי.

        • זה נכון מאוד, ואני במודע ובראש צלול מתייחס לסיפורי התנ"ך במשקפיים של התרבות הנוכחית. לא הסיפור התנכ"י המיתולוגי מעניין אותי, אלא כיצד אני אמור לשפוט אותו כאן ועכשיו.

          (וזאת גם תשובתי לידידינו הרש"צ, אנכרוניסט ידוע וגאה).

          לכן התרעמתי על הרב וויטמן. ללמוד מסיפור שמעון ולוי על "עמידה יהודית גאה" בימינו, זה לא רק אנכרוניסטי אלא גם נפשע.

      • לצ"ל – עד מתי תטיל צלך על הפסוקים?! מאיפה הוצאת שהיא התאהבה בו? מ'האוהל האדום'?…

        ולגבי שמעון ולוי – הם עשו בדיוק מה שאתה היית עושה, אם היית יכול, לו הבת שלך היתה נאנסת באכזריות ברחבת בי"ס לעיני התלמידים הנהנים – לא 'רצח מתועב' ולא נעליים.
        לגבי ביזת שכם – ברור שהכוונה היתה להצהיר ברבים ששבט בני יעקב/ישראל לא מתכוון להיטמע בכנענים, ושלא ינסו לפעול באלימות (=אונס) כדי להשיג את בנותיהם וע"י כך להטמיע אותם בעל כרחם (כמו שניסה לעשות שכם).
        לשיטתך גם את גלעד שליט היינו צריכים להשאיר בעזה (במקום לחסל את ראשי החמאס ולהחריב את עזה, דבר שגם לא עשינו) הרי סה"כ הוא די נהנה שם…

        אגב, ראיתי היכנשהו הקבלה מעניינת בין סיפור דינה לסיפור טרויה – בשניהם נחרבה עיר בגלל חטיפת אשה, ובשניהם היו שני אחים מעורבים בעניין: שמעון ולוי, אגממנון ומנלאוס.

      • אני לא מחסידי האנכרוניזם, וכנראה גם הרב וייטמן לא, לכן כנראה לא נסכים איתך.
        בענין הזה אני מקבל את עמדתו של יעקב אבינו בה נוקט גם המספר המקראי , שזה היה מעשה לא ראוי ולא שייך, שקו ישר מתוח בינו לבין המעשה הנוראי של מכירת יוסף (מעשה שדוקא די מקובל בימינו, גם אם בעידון מסוים) אבל לא איזה אסון שאין לו כפרה. (לעומת מכירת יוסף שהוא עצמו קשה כפל כפליים)

        • את העובדה שזה פשע שאין לו כפרה, ודווקא בגישה הלא אנכרוניסטית (על פיה לא שופטים את הגיבורים התנכיים אלא את החיים כאן ועכשיו השואבים צידוק למעשיהם מן הגיבורים התנכיים), מדגים יפה אברהם העברי. אליבא דהוא אם כדי לשחרר את גלעד שליט היה צה"ל פושט על רצועה עזה, שוחט את כל תושביה גברים, נשים וטף ומחרים את כל רכושם לטובת אוצר המדינה, היה זה "מעשה מוסרי" לעילא.

      • אבי,
        תמהני עליך שאתה סובר שבני יעקב לא נשאו כנעניות , גם בגלל האנכרוניזם (באשר משמע שבעבר האשה היתה נטמעת אצל החמולה של האיש ולא להפך) וגם בגלל שלפחות על יהודה מפורש שהוא נשא אשה כנענית, כמובן אתה יכול לפרש את הפירוש שהכוונה שם לסוחר, אבל אני מניח שאתה מבין שעל פניו קשה להתייחס לזה כפשט.

      • לאשר – ודאי שנשאו כנעניות, ואפילו שמעון עצמו כידוע (וּבְנֵי שִׁמְעוֹן… וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית – מו י) – אחרת עם מי יתחתנו? עם האחיות שלהם?…
        אבל מה זה שייך להיטמעות?! ברור שהאשה הנלקחת היא הנטמעת ולא הגבר הלוקח.
        יהודה הוא חריג בכך שאולי ניסה להיטמע, וע"ז נרמז "וירד יהודה מאת אחיו", אבל לא הצליח לו, וזה אולי המסר של הפרשיה העלומה הזו – וגם בה יש מה לדון על מעמד האשה.

      • אבי,
        אוקיי, אם לזה כוונתך יש בכך הגיון.
        אגב לפי אחת הפרשנויות בחז"ל הם אכן נשאו את אחיותיהן (להזכירך זה היה מותר אצל בני נח) לכל שבט היה אחות תאומה אותה הוא נשא. (לבנימין היו שתי תאומות אגב לפי המדרש הזה)
        אני כמובן לא סבור שהם התכוונו לומר כך כפשט, אבל זה כבר נושא אחר, שהובא לכאן כאנקדוטה אגבית בעלמא.

      • צבי,
        מוסרי זה אולי לא היה , אבל צודק במובן מה כן.
        עם שמגדל מתוכו בעקביות חלאות אנושיות ובוחר בהם ברוב עצום לשלוט בו, ראוי להיענש בחומרה על מעשיו.
        כך שגם כאן אני מאמץ את עמדתו של יעקב , זה מעשה לא חכם ולכן גם לא ראוי, אבל א"א לומר שהוא גם לחלוטין לא צודק.
        ואידך פרושיה הוא.

      • לאשר
        "אגב לפי אחת הפרשנויות בחז"ל הם אכן נשאו את אחיותיהן" – ידעתי, בני, ידעתי, לכן כתבתי את זה + 3 נקודות לרמז…
        בכל מקרה, ככל הנראה אחרי מה שהם עשו לחיווים בשכם, אף אחד לא התעסק איתם יותר, והם יכלו לרעות את צאנם בדותן בשקט… וככל הנראה בזכות כך כל איזור שכם 'חיכה' לבנ"י כשעלו ממצרים ויהושע כלל לא הוצרך להילחם בו (ולשיטת משיחנו דב"ג, הרי היו שם העברים כל הזמן – והנה אנחנו סוגרים מעגל עם דיון אחר שהתנהל פה ויחי אדוננו המלך דוד לעולם!)

      • אבי,
        איני יודע על איזה דיון אתה מדבר , ובכל מקרה דב"ג אינו משיחנו חלילה.
        בושה לעמינו ולתורתו שיקראו לבריון המושחת הזה משיחנו, ואני מוחה על כך נחרצות. (למרות שברור שהוא לא גרע מריקנים שבישראל וברור שהיו לו גם זכויות)

      • לאשר – הדיון המרתק אודות בן גוריון הינו כאן:
        https://musaf-shabbat.com/2011/06/05/דרך-של-נאמנות-לתורה-יואב-שורק/#comment-5406

        ועל דבריך הקשים כלפיו אין לי אלא לצטט: "מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ ה' עַל מִי נִגְלָתָה… לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ… וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ"

        ואם תאמר שחטא, אין לי אלא לצטט: "אמר אברם מעבר הנהר: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. אלא מה אני מקיים 'ואותם הרגת בחרב בני סזון'? שהיה לו לימלך בבית-דין, אבל הם מורדים במלכות היו. וכי מעיינת ביה בדוד לא משכחת אלא עוון אלטלנה, ואף שם מוצל אותו צדיק מאותו עוון, שהיה על מנחם להינחם ולא ניחם…"

      • אבי,
        את הוורט של הרב שרקי אני מכיר , ואף אני חשבתי עליו בעצמי (כתבתי לך את זה פעם באכסניה אחרת), בכל מקרה המרחק בינו לבין משיח עצום.
        ועצם השוואתו לדוד מלכינו מעציבה אותי, עד שאיני רואה מקום לדיון כלשהוא בענין,
        בפרט לא אחרי שהבעתי כבר את מחאתי הנחרצת.

  3. מעניין בהקשר לדיון זה ספר של ג'ון גרישם שעל בסיסו גם בוים סרט בשם "עת להרוג".
    העלילה היא על גבר שחור בשם קרל לי היילי במיסיסיפי-אחת ממעוזי ה"קלאן" בעבר ומדינת "דרום עמוק" בארה"ב שעד היום בדגלה כלול דגל הקונפדרציה ממלחמת האזרחים ושעד היום שרים בה לפני משחקי פוטבול את ה"דיקסי" המנון הדרום מהמלחמה-ששני בחורים לבנים אנסו את בתו באכזריות והיילי שחושב שהאנסים הללו יצאו זכאים בדין או יצאו יחסית עם עונש קל לוקח את החוק לידיו והוא יורה למוות באולם כניסה לבית המשפט בשני הבחורים. לאחר מכן המשפט מתנהל כאשר התביעה טוענת שלמרות ההבנה הברורה לרגשותיו אסור בתכלית האיסור לקחת את החוק לידיים והעושה זאת יענש במלוא החומרה למרות כל הסנטימנטים כלפיו
    ואילו הפרקליט של היילי טוען שהמעשה שלו מוצדק וכך כל אחד היה עושה עם לבת שלו היו עושים כזה מעשה נבלה.

    לא אספר את הסוף כדי לא לקלקל למתעניינים לקרוא את הספר או לצפות בסרט

    אבל מה דעתכם בנידון?

    ראיתי פה את דעותיהם של אברם ואשר באשר למקרים דומים ואת דעתו של צבי ועניין אותי בסיפור מעין זה מה יש לכם לומר?

    • לדעתי
      לא כל אחד היה עושה כך, והוא ודאי צריך להיענש, אבל בהחלט יש מקום לנסיבות מקילות.

      בספרים מהסוג הזה בטח קורה משהו לשופט וכד',וכמובן היה בלגן שלם על רקע הגזענות האמריקאית וכו' ,אבל זה כבר פחות מעניין אותי.

  4. העבירו לכאן את המסיבה ולא אמרו לי ? 😦

    • א. שמעון ולוי כאן, פחדנו שימכרו אותך!

      ב. פחדנו שתמצא היתר נבואי לחיסולים קולקטיביים.

      ג. סמכנו על העידכון למטה על התגובות החדשות.

  5. אפשר לסכם את הדברים כך:

    הוויכוח על מה שהיה הוא לעולם אנכרונסיטי. הוויכוח על מה שקורה הוא לעולם מיותר. הוויכוח על מה שיהיה הוא לעולם נלעג. הוויכוח היחיד בעל המשמעות הוא הוויכוח על מה שראוי להיות, ובזה נחלקו גדולי המאמינים מאז ומתמיד.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: