בניגוד לדימוי האנטי־דתי של העלייה מברית המועצות, השטח מעיד דווקא על התקרבות רבה אל היהדות, הנתפסת כביטוי לזהות הלאומית. על השינוי ועל הארגונים המחוללים אותו

המראה מהמם: בשעת לילה מאוחרת, כמעט לפנות בוקר, מתאספים מאות אנשים בבניין תעשייתי אפרורי, אי־שם בפתח תקווה. הם מתכנסים כך מדי לילה, נכנסים לתוך אולם גדול, ושומעים שיעור כבד־ראש בקבלה מפי הרב ד"ר מיכאל לייטמן, ראש תנועת "קבלה לעם" (התנועה המפעילה את ערוץ הקבלה בטלוויזיה). רבים מאוד ביניהם הם יוצאי ברית המועצות – כמו הרב לייטמן עצמו, יליד בלארוס. ואכן, בכל פעילות התנועה (בטלוויזיה, באינטרנט ובפרסומים שבדפוס) ניתן דגש ניכר לפנייה אל ציבור העולים.

השחקן ישראל (סשה) דמידוב, בעצמו אחד הבולטים והמתמידים שבין חסידי לייטמן, אומר שהחיבור בין העולים, דווקא מהזן האינטלקטואלי ואפילו עם רקע מדעי, ללימודי קבלה טבעי למדי: "יש בקבלה חלק מאוד רציני, שלומדים אותו כמו מדע. במיוחד כך אצל בעל 'הסולם' (פירוש לספר הזוהר שכתב הרב יהודה אשלג, ששיטתו היא זו שנלמדת אצל לייטמן. י"ש). ובאמת, אפשר לראות את זה כמדע, בתור לימוד של הפיזיקה הפנימית של היקום".

החיבור בין העולים ללימודי קבלה טבעי למדי. סשה דמידוב
צילום: עמי סייג

לייטמן אמנם העיד בעבר על עצמו שגם הגעתו שלו לקבלה נבעה מהמסלול שהתחיל בלימודי ביולוגיה, ומניסיון להעתיק את חקר התאים, שבו עסק, להבנת היקום כולו. דמידוב, מצידו, מספר שהגעתו ליהדות נובעת מחיפוש רוחני כללי, שהחל עוד במוסקבה: "שם התחלתי בחיפוש כללי. למדתי כל מיני דתות ופילוסופיות. כשהגעתי לפה ונפגשתי ביהדות, ראיתי דיוק שלא ראיתי כמותו באף מקום. ומה שיפה, שזה לא משהו מופשט, אלא עובר דרכי. אני המכשיר שבודק את המציאות הזו". ברוח זו, הוא מעיד על עצמו שלמרות חזותו החילונית הוא "שומר מצוות באופן מלא".

האירופאי והאסיאתי

הסיפור של דמידוב, וחסידי לייטמן בכלל, שונה מאוד מהדימוי המקובל של "העלייה הרוסית": דימוי חילוני מאוד, אפילו אנטי־דתי. רק לאחרונה התמקדה חלק מהביקורת נגד הברית הפוליטית בין הליכוד ו'ישראל ביתנו' בטענה שעולי בריה"מ, המהווים מרכיב משמעותי בין בוחריו של ליברמן, מזוהים עם 'הבשר הלבן', השנוא כל־כך על בוחריו המסורתיים של הליכוד. ואכן, העלייה מבריה"מ אמנם הביאה איתה גם לא מעט מעדניות ומקומות ממכר של בשר טרף. גם הנתונים המספריים מצדיקים, לפחות חלקית, את הדימוי החילוני: לא רק שכשליש מהעולים בגל העלייה אינם נחשבים כלל כיהודים לפי ההלכה, אלא שבסקרים של 'מרכז גוטמן', שבחן כמה פעמים בשני העשורים האחרונים את מידת זיקתם של כלל היהודים בישראל ליהדות, התברר שאכן ישנו פער גדול בין מידת זיקתם של כלל היהודים לזו של עולי בריה"מ.

כך, למשל, בסקר גוטמן האחרון, שנערך ב־2009, 79% מהעולים הגדירו עצמם חילונים (אך רובם המכריע, 75%, הדגישו שמדובר בחילוניות שאינה אנטי־דתית), 17% מסורתיים, 3% דתיים ו־2% חרדים. זאת, לעומת שאר האוכלוסייה היהודית, שבקרבה רק 43% הגדירו עצמם חילונים (מתוכם 3% "אנטי־דתיים"), 34% מסורתיים, 16% דתיים ו־6% חרדים. גם כשנבחנה בסקר מידת השמירה בפועל על המסורת, אובחן הבדל ניכר בין העולים לשאר היהודים בישראל: בקרב העולים 26% תיארו את עצמם כמי שאינם שומרי מסורת כלל, 57% שומרים במקצת, 15% שומרים במידה רבה ו־3% "שומרים על כל דקדוקיה", כאשר בקרב שאר היהודים רק 15% "אינם שומרים כלל", 44% "שומרים במקצת", 27% "שומרים במידה רבה", ו־13% "שומרים על כל דקדוקיה".

הפער בין הדימוי והמספרים לבין נוכחות העולים בקרב חסידי לייטמן הוא רק דוגמה לצורך במבט יותר מורכב בתמונת היחסים שבין עולי בריה"מ ליהדות.

קודם כול, חשוב להבחין בין עולי החלק האירופי של בריה"מ לחלק האסיאתי (ארצות הקווקז ורפובליקות אסלאמיות), שמונה, לפי ההערכה, כ־20% מכלל העולים. אצל עולי החלק האסיאתי הזיקה ליהדות הרבה יותר מסורתית וקרובה ברוחה לזו המקובלת אצל שאר יוצאי ארצות האסלאם. ד"ר זאב חנין, המדען הראשי של המשרד לקליטת העלייה, הנחשב לאחד החוקרים החשובים של עולי בריה"מ, מעריך שרוב העולים המגדירים עצמם מסורתיים או דתיים באים מהרפובליקות האסיאתיות של מה שהייתה בריה"מ, ורק מיעוטם באים מהחלק האירופי (ברוב המקרים האלה מדובר במי שלא גדלו ברקע דתי/מסורתי, אלא התקרבו ליהדות במהלך חייהם).

אצל רבים מהעולים ההתעניינות ביהדות באה דווקא בעקבות גילויי אנטישמיות. יהודים במוסקבה, 1991
צילום: אי.פי

פעמיים־שלוש בחיים    

הנקודה המשמעותית ביותר לגבי הרוב החילוני של העולים היא שהם תופסים את היהדות כביטוי של הזהות הלאומית שלהם, ולא כעניין דתי. זו עצמה תוצאה של המשטר הסובייטי, שבו הדת הייתה עניין אסור ובכל זאת יהודים זוהו ככאלה, מבחינה אתנית־לאומית. ההבחנה הזו נראית אולי להרבה ישראלים צברים, שגדלו בתרבות שבה יהדות היא עניין לאומי ודתי גם יחד, כעניין סמנטי. אבל לגבי העולים יש לכך הרבה מאוד משמעויות. קודם כול, הדבר מסביר מדוע הם כל־כך מתנגדים לקבל תכתיבים מהרבנות.

בהקשר זה צריך לזכור שרבים מהם גם סבלו בעבר בשל יהדותם. כפי שאומרת אירה דשבסקי, יו"ר 'מחניים' (ארגון דתי־לאומי העוסק בקירוב העולים ליהדות): "אצל רבים מהעולים, ההתעניינות ביהדות באה דווקא בעקבות גילויי אנטישמיות שנחשפו להם. זו חווית זהות שצברים מעולם לא חוו". מי שחווה את יהדותו באופן כזה בוודאי לא יהיה מוכן שבבואו לישראל תוטל זהותו היהודית בספק על־ידי נציג הממסד הדתי. חנין אומר שהזיהוי של היהדות עם הפן הלאומי הוא גם הסיבה שבגללה חלק מהעולים, אמנם אחוז קטן, לא רואה סתירה אפילו בין ביקור בכנסייה לזיהוי עצמי כיהודי ברמה הלאומית, אם כי אקט של התנצרות מלאה בכל זאת נתפס גם על־ידם כסותר זהות יהודית.

תכונה נוספת שמזהה חנין היא שכשהעולים החילונים נזקקים לרב (סביב נישואין, קבורה ואולי גם בר/בת מצווה לילדים), הם בכל זאת מעדיפים רב אורתודוקסי. גם את זה חנין קושר לזיהוי היהדות בהקשר לאומי: "מכיוון שהדת בכל זאת נתפסת כסמל לאומי חשוב, כשהם נזקקים לה הם הולכים למה שהכי נתפס כ'אותנטי'. חוץ מזה, אצל יהודי ארה"ב היהדות היא קודם כול עניין דתי ולכן הם הולכים לבית־כנסת לעתים קרובות יחסית, ובכל אופן חברים באיזו קהילה דתית. לכן גם חשוב להם שאופי הקהילה, ודמות הרב, יתאימו לאורח־החיים שלהם. העולים מבריה"מ ממילא מתכוונים להזדקק לרב לא יותר מפעמיים־שלוש בחיים, אז לא כל־כך אכפת להם שלא יתאים לאורח־החיים שלהם".

טקס עם זקן

אלי ברגר, רכז התחדשות יהודית במתנ"ס של שכונת ארמון הנציב בירושלים ובעצמו עולה מבריה"מ, מוסיף ש"גם בבריה"מ הרב שהם הכירו, אם היה אחד כזה בסביבה, היה תמיד אורתודוקסי. אז ברור שמבחינתם רב הוא אורתודוקס".

בנקודה הזו נכנס לתמונה מרכיב נוסף: בגלל זיהוי היהדות עם המרכיב הלאומי, העולים נוטים לתפוס את היהדות כחלק מן ההתערות שלהם בחברה הישראלית, ואם בישראל מקובל שרב הוא אורתודוקסי, גם הם יעדיפו אותו כך. זה יכול להגיע לפעמים לממדים אבסורדיים: במסגרת מחקר שערכתי בעבר על העיסוק ביהדות בחברה הישראלית בכלל, שמעתי באחד הארגונים המפעילים טקסי נישואים אלטרנטיביים (לטקס האורתודוקסי), שדווקא בקרב העולים יש נטייה לבקש טקס קרוב ככל האפשר לטקס המסורתי, ואפילו לבקש שעורך הטקס, ולו גם חילוני גמור, יהיה "עם זקן", כיוון שכך נראה בעיניהם הטקס היהודי הרצוי.

דוגמה מכיוון אחר: במסגרת חילונית שעסקה בקירוב עולים ליהדות באשדוד הוכנס בתוכנית גם חוג ריקודי עם, מכיוון שקהל היעד זיהה את ריקודי העם כחלק מהסל המשותף של 'יהדות ישראלית' שהוא ביקש להתערות בה.

אם היהדות היא חלק מהישראליות, המשמעות היא גם שככל שהעולים מתערים יותר בארץ כך הם הולכים ומתחברים ליהדות – לפחות בגרסתה החילונית. ואכן, פרופ' אשר כהן מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן, שערך מחקר גדול על זהותם של העולים הלא־יהודים וביקר פעמים רבות במשפחות 'מעורבות' (שבהן חיים יהודים לפי ההלכה לצד מי שאינם כאלה), אומר שהסוכנים הראשיים של היהדות במשפחה הם הילדים: "בניגוד לעולם המסורתי, שעובר מאב לבן, אצלם זה הפוך. כאן הילדים משפיעים על ההורים, בהיפוך מסוים למה שקרה עם עליית יהודי המזרח, כשהילדים היו אלה שהביאו את המודרנה לבתים".

זהו גם מה שקובע את תוכנם של דפוסי המסורת שיאומצו, אומר כהן: "המסורות שהכי נכנסות הן אלה שמקובלות אצל החברים החילונים הצברים – נרות חנוכה או סדר פסח, ובמיוחד הנורמות שמדוברות בבתי־הספר. לכן, הדלקת נרות שבת פחות נכנסת, למרות שהיא מקובלת בהרבה בתים חילוניים, כי בבית־הספר לא מזכירים את זה".

לא אנטי־דתי

כך קורה שלאורך 23 השנים שחלפו מאז התפרקות הגוש הקומוניסטי ותחילת גל העלייה ב־1989, כבר ניתן להצביע על יותר מסורתיות בעולמם של העולים וילדיהם, בהשפעת המפגש עם הישראליות. ביטוי לכך נמצא בבחינת הרצף של שלושת הסקרים של מרכז גוטמן: בסקר הראשון (1991), שבו טרם נדגמה אוכלוסיית העולים באופן נפרד, עמד שיעור כלל היהודים שהגדירו את עצמם "שומרים במידה רבה" על 24%. בסקר השני (1999) חלה ירידה פתאומית לכיוון ה־19%, ובסקר השלישי (2009) שוב נרשם זינוק ל־26%.

בניתוח הממצאים, גרסו החוקרים שעיקר הסיבה לשינויים הוא עולי בריה"מ: בין הסקר הראשון לשני ניכרה השפעת זהותם החילונית, ובין הסקר השני לשלישי ניכרה השפעת התערותם בישראל לכיוון מסורתי יותר. גם חנין אומר שממצאי מחקריו מגלים שבקרב העולים ישנם כיום שני קצוות קטנים יחסית, 7% דתיים (הרבה פחות משיעור הדתיים בקרב הישראלים הוותיקים, כמובן) ו־7% אתאיסטים, כשהציבור הגדול ביותר, כמו אצל הצברים, מגדיר עצמו "חילונים ששומרים חלק מהמסורת" (אם כי רמת שמירת המסורת, כמו שכבר ביטא סקר גוטמן, עדיין נמוכה מהמקובל בקרב הוותיקים).

ברגר וכהן, לא דרך המספרים אלא מהיכרות בלתי אמצעית עם ציבור העולים, טוענים גם שבקרב צאצאי העולים, אלה שכבר נולדו בארץ או עלו אליה בגיל צעיר יחסית, כבר כמעט לא ניכר הבדל ביחס ליהדות בין העולים וחבריהם החילונים האחרים. כהן גם חושב שהזיהוי בין יהדות ללאומיות הוא שגורם לכך שבניגוד לצפוי, העולים לא נוטים לתמוך במפלגות או תנועות אנטי־דתיות: "מכיוון שהלאומיות מאוד חשובה להם, ומכיוון שהם מזהים את היהדות כמרכיב משמעותי של הזהות הלאומית, הם לא רוצים להצטרף למפלגות שלוחמות בדת. הם מאוד רוצים לפתור באופן נקודתי את הבעיות שיש להם בתחום המעמד האישי, אבל לא כחלק מאידיאולוגיה שיוצאת באופן כללי נגד הדת. לכן הם לא פונים למפלגה כמו מרצ, ולכן גם ליברמן לא מנגן על מיתר אנטי־דתי".

חנין מזהה דווקא יחס הפוך בין האישי והציבורי: "באופן ציבורי, הם תומכים במצע חילוני. 70% מהעולים תומכים בנישואים אזרחיים, אבל באופן אישי הם יחפשו לעצמם חופה וקידושין כדת משה וישראל, כולל ילדים של זוגות מעורבים". ואולי אין סתירה בין הניתוחים, כיוון שחנין מדבר על תמיכה במצע חילוני, וכהן מדבר על התנגדות למצע אנטי־דתי.

לא תובעים שמירת מצוות מלאה כתנאי להשתתפות בפעילות. הדלקת נרות עם תנועת חב"ד במוסקבה
צילום: אי. פי

ארגונים רבים ומגוונים – מהעולם החרדי, דרך הציונות הדתית, תנועות דתיות לא־אורתודוקסיות, ועד ארגונים בעלי תפיסה יהודית־חילונית – מבקשים לקרב את עולי בריה"מ ליהדות. בצד החרדי בולטת תנועת חב"ד, שחנין אומר שביחס לעולים היא הגמישה מאוד את הקריטריונים שלה: "כלפי העולים הם מפעילים את 'תורת השלבים'. הולכים די רחוק בהתחשבות בנורמות השונות של העולים, ולא תובעים שמירת מצוות מלאה כתנאי להשתתפות בפעילות, לפחות לא בשלב ראשון".

ארגון קרוב לחוגים האלה הוא ארגון שמי"ר (שומרי מצוות יוצאי רוסיה), שנוסד על־ידי קבוצת עולים ותיקים שהגיעו לארץ הרבה לפני גל העלייה הגדול, בראשות פרופ' ירמיהו ברנובר. הארגון נחשב קרוב ברוחו לחב"ד, ולעתים קרובות פועל בשיתוף פעולה, ואפילו מתוך, בתי חב"ד ברחבי הארץ. המנהל הנוכחי של הארגון הוא בצלאל שיף, והוא מדגיש ש'תורת השלבים' אינה מקִלה בקריטריונים הלכתיים של זהות יהודית: "אנחנו כמובן לא בודקים בציציות של מי שבא לשמוע איזה שיעור, אבל אם רוצים להירשם למשהו מתקדם יותר אנחנו בהחלט בודקים".

בהתאם לאופי הארגון, הפעילות היא מהסוג הדתי הקלאסי: שיעורי תורה, דפי פרשת שבוע (בשל מגבלות תקציב רק פעם בחודש, 15 אלף עותקים), ושיף אומר שהם מצליחים למשוך בקביעות "כמה אלפי אנשים" ברחבי הארץ. הוא עצמו מודה שרבים מהם משתייכים לעולי הרפובליקות האסיאתיות, כלומר מי שהביאו איתם זיקה דתית או מסורתית עוד מארצות מוצאם.

שיף מאשר את הערכות החוקרים, שלפיהן תהליך ההתערות בישראל הביא איתו גם יותר מסורתיות: "כשהעולים הגיעו לארץ, האווירה בקרבם הייתה מאוד אנטי־דתית. מאז הם התבגרו והשתלבו בתוך הקהל הישראלי, והבינו שאם הילד יביא לבית־הספר, גם בבית־ספר חילוני, סנדביץ' של בשר בחלב, לא יתייחסו אליהם ברצינות. אז הבינו שחלק מההשתלבות בחברה זה גם קצת לשמור מסורת". הוא מוסיף גם שאחת המוטיבציות של קהל היעד לפנות לארגונו היא "כשיש דברים שהם ממילא רוצים לעשות, כמו חנוכה ופסח, הם רוצים לעשות את זה 'כמו שצריך'. ואז הם פונים אלינו".

נקודה מעניינת נוגעת לספרות שהארגון מדפיס: "בהתחלה חשבנו שצריך להוציא ברוסית רק דברים פופולריים, כמו 'פרקי אבות' או 'ספר התודעה', אבל לא דברים קשים כמו ה'שולחן ערוך'. כי עולים חדשים ממילא לא יזדקקו להם, והוותיקים יותר כבר יוכלו ללמוד בעברית. במשך הזמן התברר שגם לוותיקים ייקח יותר זמן עד שיוכלו ללמוד בעברית את הדברים הקשים, והתחלנו להוציא גם אותם ברוסית".

הארגון הבולט ביותר מקרב בעלי האוריינטציה הדתית־לאומית הוא ארגון מחניים. זהו ארגון שקם עוד ב־1988, על־ידי קבוצה של 'אסירי ציון' שהתקרבו ליהדות בבריה"מ (רובם חוזרים בתשובה), פעלו שם במשותף בכיוון יהודי־ציוני והצליחו להגיע לארץ עוד בשנות המשטר הקומוניסטי. לצד כיתות יהדות למתגיירים, הם מפעילים גם כן רשת של שיעורים וספרים המיועדים לכלל ציבור העולים.

אירה דשבסקי, יו"ר הארגון, אומרת שהעולים מתעניינים בעיקר בפן האינטלקטואלי־תרבותי של היהדות: "אנחנו יוצאים מתוך הנחה שרוב העולים שמגיעים ליהדות עושים את זה לא בהקשר של מסורת והתנהגות דתית, אלא בעיקר מיסוד תרבותי־רוחני־פילוסופי. לכן, גם הספרים שאנחנו מוציאים מדגישים את הצד הזה". היא מדגישה גם את הרצינות הגדולה שבה מתייחסים בארגונה לכל שיעור: "כשישראלי ותיק הולך לשיעור והוא לא מוצא חן בעיניו, הוא ילך לשיעור אחר. בשביל עולים מדובר לא פעם במפגש ראשוני עם היהדות. אם השיעור לא יהיה מעניין הם יגיעו למסקנה שהיהדות לא מעניינת, ולא ינסו שיעור אחר".

שיעורים בחינם

אגב, לדעתה של דשבסקי הפופולריות של לימודי הקבלה נובעת מזה ש"הקבלה בכלל באופנה עכשיו בעולם, ואין לזה קשר דווקא ליהדות. פעם שאלנו בקבוצה שלנו מי לומד קבלה, ומה שהיה בולט שאלו שהצביעו היו דווקא החילונים שבקבוצה". על קבוצת לייטמן היא אומרת ש"מדובר בקבוצה שאולי בולטת בתקשורת, אבל לא באמת בקרב העולים. אנחנו גם לא אוהבים את הפעילות הזו, כי היא נראית לנו סוג של כת". לעומת זאת, מה שבולט לדעתה הרבה יותר, במיוחד בשנים האחרונות, היא ההתעניינות בספרות חסידית: "זה כמובן גם חלק מאופנה כללית של לימודי חסידות. אבל אני חושבת שאצל העולים זה קשור גם לכך שהם מחפשים ביהדות בכל זאת לא רק את הפן האינטלקטואלי, אלא גם משהו לנשמה. זה גם קשור בדגש החסידי על שמחה, שמאוד חסרה לבוגרים של החינוך הסובייטי".

סוג נוסף של פעילות במחניים הוא הקמה של קהילות, שמעניקות שילוב של יהדות עם קהילה. זה התחיל מקבוצה של מייסדי מחניים, שהתארגנה לקהילה משותפת במעלה אדומים: "בהתחלה חשבנו שזה מיועד רק לקבוצה המצומצמת שלנו, שעברנו כל־כך הרבה ביחד. אבל במשך הזמן ראינו שיש אנשים שעולים לארץ כדי להצטרף לקהילה שלנו". כך הוקמו בשנים האחרונות עוד שלוש קהילות מחניים – באשדוד, באריאל ובכרמיאל, ועל הפרק עומדות עוד שתי קהילות.

כמעט בכל הארגונים הלא־אורתדוקסיים או החילוניים העוסקים ביהדות הוקמו מאז תחילת גל העלייה מחלקות מיוחדות המתמחות בפעולה בקרב עולי בריה"מ. אחד הקשיים שאיתם מתמודדות התנועות האלה היא בעיה כללית, אבל כזו שמודגשת עוד יותר בקרב העולים: הגעה לגילאי 50־25; אלה הנמצאים בשלב של גידול ילדים צריכים לשלב בין קריירה וחיי משפחה ובקושי מתפנים לעיסוק כמו לימודי יהדות, הדורש מידה רבה של התמדה והתמסרות שוטפת.

ד"ר יאיר פז, מנהל 'מדרשת ירושלים', האגף המופנה לעולים של התנועה הקונסרבטיבית בישראל, מספר שבארגון שלו מצאו דרך מקורית להתמודדות עם הקושי, לפי העיקרון שבמקום לחכות שהעולים יגיעו ללימודי היהדות, הם יפעלו לקרב את היהדות למה שממילא מהווה חלק מעולמם. כך, למשל, התברר שבקרב העולים פופולרי מאוד משחק טריוויה מתוחכם בשם 'מה, איפה ומתי', שאינו מורכב רק משאלות ידע אלא גם מכתבי חידה ושאלות מתוחכמות. 'המדרשה' פיתחה אפוא גרסה מקומית של המשחק, הכוללת גם שאלות וכתבי חידה העוסקים ביהדות. המשחקים אורגנו במועדונים המאוגדים בליגה, וזו שולחת את המצטיינים להתחרות נגד מצטייני הגרסאות 'הרוסיות' של המשחק ברחבי בריה"מ לשעבר.

ברחבי הארץ מפעילה כיום 'מדרשת ירושלים' שמונה קבוצות שבועיות של שחקני 'כתב החידה היהודי', לצד עשר קבוצות שבועיות אחרות של שיעורי יהדות קלאסיים יותר, המיועדים לעולים היותר מבוגרים. בין הטיפים לפעילות בקרבם מונה פז את הדגש על טיולים: "גילינו שכשהשיעורים משולבים עם טיולים העולים נמשכים יותר וגם קל להם יותר להוציא כסף על השיעורים". טיפ נוסף הוא מתן השיעורים בחינם, ככל שהדבר אפשרי מבחינת הארגון המפעיל: "כשהשיעורים ניתנים בחינם, מספר המשתתפים מוכפל ואף משולש. יש לא מעט אנשים שבשבילם אפילו 20־10 שקלים שאנחנו גובים זה סכום משמעותי".

פחות לימוד חוויתי

גם החברה למתנ"סים פיתחה מאוד בעשור האחרון את פעילותה בתחום היהדות, והיא מפעילה כיום ברחבי הארץ עשרות 'רכזים להתחדשות יהודית'. זו התפתחות משמעותית מאוד, משום שהפיזור העצום של המתנ"סים מאפשר להם להגיע כמעט לכל שכונה בישראל, אם כי עדיין לא בכל המתנ"סים כבר פועלים רכזים כאלה. חלק ניכר מפעילותם מכוון כמובן ליוצאי בריה"מ.

אלי ברגר, אחד הרכזים האלה, אומר ש"אצל הצעירים אין כמעט הבדל באופי הפנייה שלי, בין קהל צברי לקהל 'רוסי'. ההבדלים בולטים יותר אצל הוותיקים. למשל, התרבות שמאוד מקובלת בארץ של קריאת טקסט ושיח 'חווייתי' לגביו – מה זה אומר לי ולחיים האישיים שלי – פחות מעניינת את העולים. הם מחפשים ידע והקשר אינטלקטואלי, לא 'חוויה'. מאותה סיבה, כשאני נותן שיעור לעולים אני צריך תמיד לזכור שכשאני מביא איזה פירוש רש"י או משהו שאמר ר' יוחנן בגמרא, אני חייב להקדים ולהסביר מיהו רש"י, מה ההקשר ההיסטורי של ר' יוחנן, וכו'. רק כשאתה נותן להם את ההקשר, וזה נתפס יותר כהרצאה היסטורית בעלת אופי מדעי, אתה יכול גם להעביר את הרעיון. אחרת, זה נתפס כמו עוד דרשה דתית".

כל הארגונים האלה מבקשים להגיע אל המאסות הרחבות של ציבור העולים. אבל ישנה עוד קבוצה מעניינת וחשובה בתמונה הכוללת של העולים: אלה האינטלקטואלים המובהקים, אינדיבידואלים מטבעם, שלא יגיעו לשום מתנ"ס או שיעור תורני, אבל אולי יגיעו בעצמם ליהדות כחלק מהתעניינות אינטלקטואלית כללית.

אחד מן האינטלקטואלים האלה הוא ד"ר מיכאל וייסקופף, מרצה לספרות עברית מהאוניברסיטה העברית. הוא אומר שהאינטלקטואלים הבולטים והמעניינים ביותר בין העולים הם דווקא אלה שהתקרבו ליהדות, "אנשים כמו המתמטיקאי דוד קשדן, או מיכאל שניידר – גם הוא מתמטיקאי שהפך לחוקר יהדות חשוב". לדעתו, הסיבה לכך שדווקא היותר רציניים מתקרבים ליהדות שוב קשורה לזיהוי בין היהדות וזהות לאומית ברורה: "בקרב עולי בריה"מ יש תנופה חזקה של זהות לאומית, בניגוד לרוח ההתבוללות הרווחת בנוער הצברי־חילוני. ביהדות יש גם חן אינטלקטואלי ומגנט אינטלקטואלי שאין, למשל, בנצרות".

האינטלקטואלים העולים שידרו לא אחת בוז כלפי התרבות הישראלית קצרת השורשים. האם ייתכן שפנייתם ליהדות מבטאת גם כן הנגדה ומחאה כנגד החילוניות של התרבות הישראלית? וייסקופף חושב שכן, אבל לא כנגד עצם החילוניות אלא על התרחקותה מהזהות הלאומית: "חלק מההתרחקות מהתרבות הצברית נובעת מתחושת ההתרחקות שלה מהלאומיות, וממילא גם מהדת והמסורת. דווקא על הרקע הזה, האינטלקטואלים העולים החילונים מוצאים עניין ביהדות, כחלק מהעניין שלהם בזהות הלאומית".

דווקא דשבסקי, בעלת זהות דתית, מבטאת גישה חיובית יותר כלפי התרבות הישראלית־חילונית: "יש בין העולים כאלה שיש להם יחס מתנשא כלפי התרבות הישראלית, ואנחנו דווקא מנסים להראות איך גם היא בנויה על שכבות של תרבות יהודית עמוקה. כשהאינטלקטואלים העולים מזהים את הקשר הזה בין התרבות הישראלית והתרבות היהודית העתיקה, קל להם יותר גם להתחבר לתרבות הישראלית".

חשדנות לכל פטרנליזם

שורה תחתונה: כל המרואיינים שעוסקים בנושא מדגישים שהדרך העיקרית לקירוב העולים ליהדות עוברת בהדגשת הפן הלאומי, ולא הדתי. כמו שאומר אשר כהן: "צריך להדגיש את התכנים היהודיים שמחוברים לפן הלאומי, וגם בהקשר המעשי – לדבר על 'מה שכולם עושים', לא רק 'מה שהדתיים עושים'". דשבסקי מדגישה גם את הצורך לפעול בעדינות, ללא שום לחץ: "אחד ממאפייני העלייה הוא חשדנות גדולה לכל פטרנליזם וניסיון לכפות משהו, או אפילו ללחוץ בכיוון מסוים. בסרט הזה הם כבר היו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12