עולים לתורה / יצחק סטרשינסקי

ההזדמנות שנפתחת בפני העולים מברית המועצות ללמוד יהדות בארץ מחייבת תוכנית מסודרת להוראת תנ"ך, מן המקרא ועד הפרשנות וההגות המאוחרת. הצעה לסדר

לאחר נפילתו של המשטר הקומוניסטי נפתחו שערי ברית המועצות לשעבר והוקמו ברפובליקות הסובייטיות, שהפכו למדינות עצמאיות, מסגרות שונות ללימודי יהדות. חלק מהעולים מברית המועצות לשעבר – בעיקר הצעירים שבהם – למדו במסגרות האלה לפני עלייתם לישראל, והידע שלהם בתנ"ך תלוי במה שהספיקו ללמוד שם. לעומתם, ישנם עולים שלא למדו את מקורות היהדות בארצות מוצאם לפני עלייתם לארץ, ומפני שמדובר באוכלוסיה משכילה אפשר להניח שהם מכירים את הדמויות המקראיות ואת סיפורי התנ"ך בעיקר מיצירות האמנות. עם עלייתם לישראל קיבלו העולים האלה את ההזדמנות להכיר את התנ"ך יחד עם שאר היצירות של העם היהודי לדורותיו ממקורותיו, אבל כפי הנראה הדבר לא נעשה בצורה ראויה.

לפני שאפתח בסקירת המצב הנתון, אציין שמאמר זה עוסק אך ורק במסגרות ללימודי היהדות המיועדות לעולים מבריה"מ, ולא במוסדות להשכלה הגבוהה או בישיבות, שבין תלמידיהם ניתן למצוא בין היתר עולים חדשים. עם זאת, ניתן ללמוד מהדברים הבאים לקח גם לתחומים ולמוסדות לימוד אחרים.

לימודי תנ"ך כמעט ואינם מתקיימים. יהודי במוסקבה
צילום:A.F.P

טשטוש גבולות

ובכן, במסגרות ללימודי יהדות המיועדות לעולים מברית המועצות לשעבר לומדים קודם כול גמרא. לימודי תנ"ך אינם מתקיימים בהן כלל. הלומדים במסגרות האלה זוכים להכיר רק את אותן דמויות מקראיות ש'שיחק מזלן' והן הוזכרו באגדות בגמרא. לדעתי, במקרה כזה יוצא הלומד קירח מכאן ומכאן, שכן מצד אחד – וזה דבר חמור בעיניי – לא ניתנת לו אפשרות ללמוד את התנ"ך עצמו, ומצד שני גם את האגדות בגמרא הוא לא יכול להבין כמו שצריך, מפני שאין לו ידע קודם על הסיפורים והדמויות המוזכרים בהן.

אם כבר לומדים במקומות כאלה את פרשת השבוע, אצל הלומד עלול להיווצר הרושם שצו הקב"ה לאברהם 'לך לך' והסיפור על כך שהושלך לכבשן האש מופיעים במקור אחד. קיים טשטוש מוחלט בין הסיפור המקראי לבין המדרש והאגדה, דבר שלדעתי פוגע לא רק בלימוד התנ"ך אלא גם בלימוד האגדה והמדרש. שכן איך אפשר להכיר את העולם הנפלא של המדרשים, ללמוד לקח מוסרי ולהכיר את השקפתם הרעיונית של חז"ל, אם התחומים הם מטושטשים, והלומד לא יודע בדיוק איפה הסיפור המקראי ואיפה המדרש.

ביקורת מאותו סוג אפשר למתוח גם על מסגרות ללימודי יהדות מסוג אחר, שהן ללא ספק נראות רחבות אופקים יותר מהמסגרות שהוזכרו לעיל. במסגרות האלה אמנם מתקיים לימוד תנ"ך, אבל אפשר למצוא בהן ערבוב בין הסיפור המקראי כפשוטו לבין הרעיונות הפילוסופיים והאידיאולוגיים שנלמדו מהסיפור מאוחר יותר. למשל, תוך כדי לימוד סיפורי יוסף ואחיו, עוד לפני שהלומד מצליח להבין מה בדיוק מסופר בתורה, מתחילים דיונים רעיוניים על משיח בן יוסף וגורלו. דוגמה נוספת היא סיפורי דוד ושאול, המוצגים יחד עם הדיון על היחסים בין האליטה החדשה הצומחת במדינת ישראל לבין האליטה הישנה, שרודפת אותה. וזאת עוד לפני שהלומד הכיר כמו שצריך את סיפורי דוד ושאול בספר שמואל.

גם כאן נכון להעיר שכדי להבין את הפן הרעיוני של הסיפורים המקראיים ולערוך השלכות לימינו, מן הראוי קודם כול ללמוד ולנסות להבין את הסיפורים עצמם כפי שהם כתובים בתנ"ך. הוגי הדעות, שחיפשו את משמעותם הרעיונית והאקטואלית של הסיפורים המקראיים, למדו מן הסתם קודם את הסיפורים עצמם, כפי שהם כתובים.

לימוד בשלבים

להלן אציע שיטה של לימוד תנ"ך בקרב העולים מבריה"מ לשעבר, שאותה הייתי ממליץ לאמץ במוסדות ללימודי היהדות.

אם מדובר בלומדים שהשפה העברית שגורה בפיהם, מן הראוי להתחיל מקריאת הטקסט המקראי במקורו. כדאי לתת ללומדים לשים לב בעצמם לקשיים של הלשון והסגנון ולשאלות הפרשניות שעולות מהטקסט הנלמד. לאחר מכן, כאשר ילמדו את הפירושים השונים, הם יראו איך הפרשנים מציעים תשובות ופתרונות לשאלות ולקשיים שהם עצמם זיהו.

אם השיעורים מתקיימים ברוסית, על מעביר השיעור מוטל לספק ללומדים את מגוון התרגומים הקיימים (ברוך ה', בעשור האחרון יצאו במדינת ישראל וברוסיה כמה תרגומים יהודיים חדשים של כל ספרי התנ"ך או של ספרים בודדים לרוסית, וזאת בנוסף לתרגום הקלאסי והמיושן מעט שיצא בהוצאת 'מוסד הרב קוק' בשנות השבעים). המלמד יכול להביע את דעתו בשאלה מה הוא התרגום המדויק ביותר, ואם לא ימצא תרגום כזה, ראוי שיציע תרגום משלו.

השלב הבא הוא לימוד הפרשנות היהודית לדורותיה – החל מהתרגומים הקדומים ומפרשנות חז"ל ועד פירושיו של מ"ד קאסוטו ז"ל וסדרת 'דעת מקרא'. אציין שחלק מהפירושים הקלאסיים (כגון פירושו של רש"י ופירושים נבחרים של רמב"ן ואברבנאל לתורה) תורגמו בשנים האחרונות לרוסית, אבל מעביר השיעור צריך לבדוק את דיוק התרגומים בכל מקרה לגופו. כמו כן, מי שמלמד את הספרים בראשית, שמות או ויקרא בשפה הרוסית יכול להיעזר בתרגומי העיונים של פרופ' נחמה ליבוביץ ע"ה, שיצאו לאור לפני כעשר שנים.

מן הראוי ללמוד את הפירושים לפי סדר כרונולוגי על פי התקופות שבהן פעלו הפרשנים. כדאי לעמוד על הרקע ההיסטורי והתרבותי של הפרשן, על שיטתו ועל מאפייני פרשנותו, ולנסות לזהות איך הדברים הללו באים לידי ביטוי בפירושו לקטע הנלמד. כאשר תילמד פרשנותו של כל פרשן, יש לשאול מה הם הנושאים והשאלות שבהם הוא התמקד, לנתח את פירושיו ולבדוק האם ניכרת בדבריו של הפרשן השפעת הסביבה התרבותית שבה חי, והאם ניתן לגלות בפירושים פולמוס עם השקפות שהיו רווחות בתקופתו. יש לברר איך הפרשנים התייחסו לפרשנות שקדמה להם, והאם התפלמסו איתה.

עוד יש לבדוק האם אפשר לזהות אצל הפרשנים מגמה מסוימת בהתייחסותם לדמויות המוזכרות בקטע הנלמד (למשל, האם ישנה מגמה אפולוגטית או להיפך) ולהשוות את פירושי הפרשנים לקטע הנלמד לפירושיהם לסיפורים מקראיים אחרים שבהם מוזכרים נושאים ומעשים דומים. מי שמעביר את השיעור צריך להציג בפני הלומדים את מגוון הפירושים האפשריים ולתת ללומדים את הכלים שיאפשרו להם להכריע בין הפירושים, לבחור את הפירוש שנראה להם מתאים ביותר ולנמק את בחירתם.

בנוסף לפירושים המובהקים יש מקום לבדוק התייחסויות לקטע הנלמד גם בחיבורים שלכאורה לא מוגדרים כפירושים (כגון 'הכוזרי' או 'מורה הנבוכים'). כך יוכל הלומד לראות את השתקפותו של הסיפור המקראי במקורות מאוחרים יותר של היהדות, לאו דווקא הפרשניים.

הכרה מקיפה

בנוסף לפרשנות היהודית הקלאסית, יש מקום, לדעתי, להסתייע גם בממצאים של חקר המקרא המודרני. למחקר המודרני יש מה לתרום הן להבנת העניינים הספרותיים והלשוניים של הסיפור המקראי והן להבהרת הרקע ההיסטורי והארכיאולוגי, שתורמת מאוד להבנת הסיפור. יחד עם זאת, כאן אנו עלולים להיכנס לוויכוחים האינסופיים על פירוש הממצאים הארכיאולוגיים, על התהוותם של הסיפורים המקראיים ועל מהימנותם ההיסטורית, וכידוע התשובות לשאלות האלה קשורות לא פעם לעמדותיהם האידיאולוגיות של החוקרים. על כן, המוסדות והמורים יצטרכו להחליט באיזו מידה ירצו להתעמק בשאלות ובוויכוחים האלה. במידה שאכן יחליטו לעסוק גם במחקר המודרני, הם חייבים להציג בפני הלומדים את מגוון הדעות הקיימות במחקר ולתת להם כלים להיות ביקורתיים גם כלפי הדעות של החוקרים.

כפי שאפשר לראות, השיטה שאני מציע דורשת מאלה שירצו ללמד עולים מבריה"מ לשעבר ידע מקיף הן בתנ"ך, הן בפרשנות המסורתית ובמחקר המקראי והן במקורות יהודיים אחרים. אבל, לדעתי, רק בדרך שהוצגה לעיל יוכלו העולים מבריה"מ לשעבר – ציבור אינטליגנטי השואף להתקרב אל מורשת עמו – להכיר הן את התנ"ך, הן את הפרשנות היהודית לדורותיה והן מקורות אחרים של היהדות. מצד אחד, לימוד התנ"ך בשיטה כזאת לא יהיה בשום פנים ואופן מנותק מהמקורות היהודיים שבאו אחרי התנ"ך (תלמוד, מדרשים, פרשנות, חיבורים הגותיים), ומצד שני לא יהיה ערבוב בין התחומים והיצירות השונות. הלומד ידע מה בדיוק כתוב בתנ"ך, מה מופיע בפירושים ומהי האינטרפרטציה של הסיפורים המקראיים בהגות היהודית.

יצחק סטרשינסקי עלה בצעירותו מברית המועצות וכיום הוא דוקטורנט במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

פורסמה ב-23 בנובמבר 2012, ב-גיליון ויצא תשע"ג - 798, העליה מברית המועצות: תמונת מצב ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: