מיאון פקודה / יעקב עציון

מקור בתרגום 

השגריר הצרפתי, כך נמסר בקטע של השבוע שעבר, מסרב לגלות כיצד תצביע צרפת אם תגיע בקשתה של הרשות הפלשתינית להכרה בה להצבעה באו"ם.

לו היה הקטע מתנסח בלשון המקרא – שגריר צרפת לא היה מסרב אלא ממאן. במקרא השורש הרגיל להבעת אי הסכמה הוא מא"ן. כשיעקב לא מקבל תנחומים על בנו שכביכול טורַף, נאמר: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ – וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". בתרגום אונקלוס שם אנו פוגשים את השורש סר"ב, הרגיל כיום בלשוננו: "וקמו כל בנוהי וכל בנתיה לנחמותיה – וְסָרֵיב לְקַבָּלָ אתַּ נְחוּמִין". כך הוא גם בעשרות מקרים נוספים, שבהם המיאון העברי מתורגם לסירוב בארמית.

מלבד השורש מא"ן, גם השורש מר"ה (מלשון מרי ומרד) מתורגם ארמית בשורש סר"ב. הווה אומר, ניתן לסרב למשהו, לְמָאֵן – אך ניתן גם פשוט לסרב, היינו למרוד ולא לקבל מרות. כך, דברי נזיפתו של משה רבנו לעם בחטא מי מריבה, "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים", מתורגמים "שמעו כען סָרְבָנַיָּא". אף אצלנו, כך תרגם־פירש אונקלוס את הפסוק המתייחס לנשות עשו – "וַתִּהְיֶיןָ מֹרַתרוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה": "והואה מְסָרְבָן ומרגזן על מימר יצחק ורבקה".

הפרשנים נחלקו אם שורש המילה מֹרַת הוא מר"ר (לשון מרירות) או מר"ה (לשון מרי). כך כותב למשל ראב"ע: "יש אומרים מלשון 'סורר ומורה', ועל דעתי שהוא מגזרת 'מרה כלענה', כטעם מרירות נפש".

פירושו של ראב"ע נראה תואם לפשט, ולפיו חשו יצחק ורבקה עגמת נפש כתוצאה מנישואי עשו לבנות הארץ. ברם, מדרשי חז"ל הוסיפו נופך למורת הרוח של יצחק ורבקה ותיארו את מעשי הנשים – "שהיו מקטירות לעבודה זרה ומסלקות השכינה מביתו של יצחק". בדרך זו הלך גם אונקלוס, שביאר שהמרו הנשים את רוח יצחק ורבקה והכעיסום (אם נבקש לדייק, נראה שלשון אונקלוס כאן קשורה לתרגום יונתן בן עוזיאל לדברי ישעיהו [סג י] על ישראל: "וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" – "ואינון סָרִיבוּ וְאַרְגִּיזוּ על מימר נביי קודשיה". נראה שמתרגום זה הגיע הרוגז אף לפסוקנו אנו – אף שאינו רמוז בגוף המקרא).

אגב, נראה שבהשראת "מורַת רוח" המקראית נולד בלשון חז"ל הביטוי ההופכי והחיובי "קורַת רוח", היינו תחושת רוגע ושביעות רצון, עם התקררות הרוח מזעפה ומטרדותיה.

*

ועתה לשאלה לפרשת ויצא. בקטע הבא – הלקוח ממדור 'שואלים את אדוארד' ב'דיוקן' של השבוע שעבר – מופיעה מילה שמקורה בארמית, ושורשה מתועד בתרגום אונקלוס לפרשתנו:

בשאלה שהופנתה אליך בנוגע לסובארו שנת 2000 שלא סוחבת ומאבדת מים, נכתב שהיא לאחרונה נותנת גז בפעימות תוך כדי נסיעה. לא בטוח שהחלפת מנוע היא הדרך היחידה לפתרון. הייתה לי בעיה דומה מאוד ברכב קודם, סיטרואן zx, והפתרון הושג באמצעות החלפת אטם ראש מנוע שרוף (בעצמי). הרכב חזר לכוחו והפסיק לצרוך מים.

מצאתם? אתם מוזמנים לשלוח תשובתכם לדוא"ל: makorbatargum@gmail.com. ספרים יוגרלו בין הפותרים נכונה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' כסלו תשע"ג, 23.11.12

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 בנובמבר 2012,ב-גיליון ויצא תשע"ג - 798. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: